(נחמיה י לב): "וְעַמֵּי הָאָרֶץ הַמְבִיאִים אֶת הַמַּקָּחוֹת וְכָל שֶׁבֶר בְּיוֹם הַשַּׁבָּת לִמְכּוֹר - לֹא נִקַּח מֵהֶם בַּשַּׁבָּת וּבְיוֹם קֹדֶשׁ; וְנִטֹּשׁ אֶת הַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית וּמַשָּׁא כָל יָד".

לאחר בניית בית המקדש השני, עלה עזרא הסופר (עזרא ז-י) ואחריו נחמיה (נחמיה א-ב) ובנו את חומת ירושלים (נחמיה ג-ו). לאחר השלמת הבנייה, התאספו בני ישראל בירושלים לחגוג את חג הסוכות (נחמיה ז-ח) וקראו בתורה. אחרי החג, ביום כ"ד בתשרי, הם התפללו אל ה', התוודו על עוונות אבותיהם שגרמו לחורבן (נחמיה ט), וכרתו אמנה (ברית) לקיים מעכשיו את כל המצוות. במסגרת האמנה הזאת, התחייבו גם לשמור על קדושת השבת והשנה השביעית:

עמי הארץ (הנכרים) בזמנם היו מביאים את המקחות (הסחורות) וכל השבר (התבואה) עד אליהם ביום השבת כדי למכור להם, כך שהם יכלו לכאורה לקנות מהם בלי לעשות כל מלאכה האסורה מהתורה.

למרות זאת, כדי לשמור על קדושת השבת, התחייבו כורתי האמנה לא לקחת מהם כל סחורה ביום השבת וכן בכל יום קודש (חג).

כבר ירמיהו הזכיר את האיסור להביא משא בשערי העיר בשבת, (ירמיהו יז כא): "כֹּה אָמַר ה' הִשָּׁמְרוּ בְּנַפְשׁוֹתֵיכֶם וְאַל תִּשְׂאוּ מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וַהֲבֵאתֶם בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלָים". ראו שיחות בספר ירמיהו; פרק יז: השבת / יהודה אייזנברג .  אולם היהודים בימי ירמיהו לא שמרו את האיסור ויצאו לגלות, וכדי לתקן את זה התחייבו כורתי האמנה להחמיר יותר, לא רק שלא ישאו משא בעצמם אלא גם לא יקנו מנכרים. נחמיה מינה את הלויים לאכוף התחייבות זו, (נחמיה יג כב): "וָאֹמְרָה לַלְוִיִּם אֲשֶׁר יִהְיוּ מִטַּהֲרִים וּבָאִים שֹׁמְרִים הַשְּׁעָרִים לְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת". 

האיסור הגיע גם למשנה, למשל "גוי שהביא חלילין בשבת - לא יספוד בהן ישראל, אלא אם כן באו ממקום קרוב." ( משנה שבת כג ד ) .

נאמר בתורה, (שמות כג יא): "וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ, וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ; וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה"( פירוט ; וראו רמב"ן על שמות כג יא ). כורתי האמנה התחייבו לקיים מצוה זאת: וניטוש (נעזוב) את (היבול הצומח באדמה ב) השנה השביעית.

במקום אחר בתורה נאמר, (דברים טו ב): "וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ, לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לה'"( פירוט ). כורתי האמנה התחייבו לקיים גם מצוה זו, ולנטוש גם את משא (חוב) כל  יד (כל נושה ישמוט את ידו ולא יגבה את החוב לאחר השנה השביעית).

כיוון שהמצוות כבר נזכרו בתורה, מדוע היו צריכים להזכיר אותן שוב - האם זה לא נכלל כבר בהתחייבות של פסוק ל "וּבָאִים בְּאָלָה וּבִשְׁבוּעָה לָלֶכֶת בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נִתְּנָה בְּיַד מֹשֶׁה עֶבֶד הָאֱלֹהִים, וְלִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְו‍ֹת ה' אֲדֹנֵינוּ וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקָּיו"? - המפרשים הציעו כמה פירושים.

1. מצוות שמיטת חובות בספר דברים, לפי פשוטה, אינה מדברת על ביטול החוב לצמיתות, אלא רק על השבתה זמנית של פעולות הגביה למשך השנה השביעית (ראו למשל ציוניו של רד"צ הופמן  בפירושיו על דברים טו) . כורתי האמנה הרחיבו את המצוה וקבעו שמעכשיו הם ינטשו את החוב, כלומר יעזבו אותו לצמיתות (ח' טשרנוביץ, "תולדות ההלכה" ג, ניו-יורק ה'תשי"ג, עמ' 118-119) .

2. בתורה נזכרה מצוות שמיטת הקרקעות בנפרד ממצוות שמיטת החובות - זו בספר שמות וזו בספר דברים. לפיכך היו שחשבו שיש לקיים רק אחת משתיהן. כורתי האמנה הדגישו שיש לקיים את שתיהן - לנטוש גם את השנה השביעית וגם משא כל יד (יחזקאל קויפמן, "תולדות האמונה הישראלית" ד, ירושלים ותל-אביב ה'תשט"ז, עמ' 333, הערה 45. וכן H.G.M. Williamson, Ezra-Nehemiah, Waco 1985, p.335) .

3. בתורה נאמר שיש לשמוט את עבודת האדמה פעם בשבע שנים, וכן לשמוט את החוב פעם בשבע שנים, אולם לא נאמר ששני מחזורי שבע השנים מתלכדים - עקרונית ייתכן שיש שני מחזורים נפרדים ושתי שנות-שמיטה נפרדות (וכמו האפשרות העולה ב"מדרש תנאים" על דברים טו א, ו"מדרש הגדול" שם, ירושלים תשל"ג, עמ' שט-שי) . כורתי האמנה מאחדים את שתי השמיטות וקובעים ששתיהן ינהגו באותה שנה ( דוד הנשקה , "שמיטת כספים ושנת השבע - לטיב הזיקה שביניהן", בתוך "תורה לשמה - מאמרים במדעי היהדות לכבוד פרופ' שמא פרידמן "; ירושלים ה'תשס"ז, עמ' 123) .

4. לפי חלק מהדעות, מצוות שמיטה נוהגת מהתורה רק בזמן שכל שבטי ישראל יושבים על אדמתם (ראו למשל: לתולדות קיום מצות השמיטה / הרב משה צבי נריה ; שמיטה במהלך הזמנים / הרב קלמן כהנא ) . בימי עזרא ונחמיה היו בארץ ישראל רק שלושה שבטים (יהודה, בנימין ולוי), ולכן לא היו חייבים בשמיטה. למרות זאת, כורתי האמנה התחייבו לקיים מצווה זו מיוזמתם; ועל כך נאמר שמצוות השמיטה נוהגת "מדרבנן". כורתי האמנה הם אותם "רבנן" שמדבריהם נוהגת מצוות השמיטה.

• אמנם, ע"פ הפשט, ההתחייבויות בפסוקים 31-32 הן כולן על מצוות מהתורה, כמו שנאמר, נחמיה י ל: " "מַחֲזִיקִים עַל אֲחֵיהֶם אַדִּירֵיהֶם וּבָאִים בְּאָלָה וּבִשְׁבוּעָה לָלֶכֶת בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נִתְּנָה בְּיַד מֹשֶׁה עֶבֶד הָאֱלֹהִים, וְלִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת אֶת כָּל" "

מִצְוֹת ה' אֲדֹנֵינוּ וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקָּיו

" ". רק בפסוק לג מתחילות "מצוות מדרבנן", (נחמיה י לג): "וְהֶעֱמַדְנוּ עָלֵינוּ מִצְוֹת לָתֵת עָלֵינוּ שְׁלִשִׁית הַשֶּׁקֶל בַּשָּׁנָה לַעֲבֹדַת בֵּית אֱלֹהֵינוּ". מכאן דווקא ראיה שמצוות השמיטה נהגה בימיהם מהתורה; וצ"ע.

5. ולענ"ד, יש לפרש התחייבות זו, בדומה להתחייבות בתחילת הפסוק בעניין יום השבת, בקשר לנכרים. כשבני ישראל חזרו לארץ ישראל בימי שיבת ציון, קרקעות רבות היו תפוסות בידי נכרים, שעיבדו אותן בשנת השמיטה ומכרו את תוצרתה. כורתי האמנה, שהתחייבו שלא לקנות מנכרים ביום השבת, התחייבו גם לנטוש את השנה השביעית ולא לקנות מנכרים יבול שגדל בשנה זו. לפי זה יש לפרש את ההתחייבות לנטוש משא כל יד כהתחייבות להשמיט חובות גם כשהמלוים הם נכרים, כלומר לקנות מיד הנכרים את החובות שחייבים להם היהודים, וכמו ב (נחמיה ה ח): "וָאֹמְרָה לָהֶם 'אֲנַחְנוּ קָנִינוּ אֶת אַחֵינוּ הַיְּהוּדִים הַנִּמְכָּרִים לַגּוֹיִם כְּדֵי בָנוּ, וְגַם אַתֶּם תִּמְכְּרוּ אֶת אֲחֵיכֶם וְנִמְכְּרוּ לָנוּ'".

יש מפרשים שהאירוע של קריאת התורה היה בשנת שמיטה, במסגרת מצוות ה"הקהל". ראו תאריכים היסטוריים לשנות השמיטה והיובל / הרב אליהו שץ .