קטגוריה:ויקרא כב א

מ"ג ויקרא · כב · א · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וידבר יהוה אל משה לאמר

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

דון יצחק אברבנאל

• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

ואחרי שזכר הפרשה הזאת באזהרת הבעלי מום שלא יקריבו על המזבח באה הפרשה השנית מאזהרת הכהן הטמא שלא יאכל מן הקדשים כי מפני שאמר לכהן בעל מום שמן הקדשים יאכל הוצרך לבאר שיהיה זה בתנאי שיהיה טהור כי אם יהיה טמא לא יאכל מהם ולזה צוה יתברך שיאמר לאהרן ולבניו שינזרו מקדשי בני ישראל והוא לשון הפרשה רוצה לומר שיבדלו מהם ולא יאכלו בהיותם טמאים דבר מהקדש רק ינהגו בהם טהרה וקדושה ובזה לא יחללו את שם קדשי. והפסוק הזה הוא מסורס יאמר וינזרו מקדשי בני ישראל אשר הם מקדישים לי ולא יחללו את שם קדשי כי אני ה' סבת הסבות וראוי לכל אדם שלא יבא לזלזל בכבודי. ולפי שלא יחשבו שלא בלבד אליהם מבני המדבר צויתי כן ושלא היה כן לדורות. לכן אמור אליהם לדורותיכם רוצה לומר בכל הדורות תשמרו זה שכל איש אשר יקרב אף על פי שיהיה מזרעכם בני אהרן אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל כלומר לאכול וליהנות מהם וטומאתו עליו רוצה לומר בעוד שטומאתו עליו ולא נטהר מהטומאה תכרת הנפש ההיא מלפני והוא האבדון הנפשיי, וביאר מה הן הטומאות אשר יטמאוהו מלאכול בקדשים ואמר איש איש מזרע אהרן רוצה לומר אע"פ שיהיה מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר וכן אם נגע הכהן ההוא בכל טמא נפש או תצא ממנו שכבת זרע. או שנגע בכל שרץ משמונת השרצים המפורשים בתורה או באדם אשר יטמא לו רוצה לומר כמו נדה וזב וזבה וצרוע וזה פירוש לכל טומאתו לכל אחד מכל טומאותיו כל נפש מהכהנים אשר זכר שנגע בכל אחת מהטומאות האלה לא יאכל מן הקדשים אבל יטמא עד הערב וגם אז לא יאכל אלא אחרי שירחץ את בשרו במים ובא השמש וטהר. ובזה האופן יאכל בקדשים הכהן כי לחמו הוא וזה הוא דרך המפרשים בפירוש הפסוקים האלה. ואפשר לפרשם באופן אחר והוא שאמר ראשונה כל איש אשר יקרב מזרעכם אל הקדשים רוצה לומר להקריבם על המזבח ולעבוד עבודה וטומאתו עליו ונכרתה שאז יהיה ענשו בכרת כי זהו עונש לבד לכהן העובד עבודה בטומאתו, אך האוכל קודש בטומאת הגוף אמר עליו איש צרוע או זב בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר והיה ענשו כמו שאמר ומתו בו כי יחללוהו הרי שהכהן טמא כשיעבוד וטומאתו עליו ענשו בכרת. והאוכל מן הקדשים בטומאתו מיתתו בידי שמים שהם דינים מתחלפים ועונשים משונים זה מזה, ואמר ושמרתם את משמרתי להגיד שישמרו עצמם בכל יכלתם לבל יטמאו, ולעשות משמרת למשמרתו כדי להזהר מאד. ופירוש משמרתי הקדשים שלי ואז לא ישאו עליו חטא עד שימות מפני זה בלא עתו וזהו ומתו בו כי יחללוהו ואין זה מחללי' מות יומת שהוא על ידי בני אדם כי המחלל את הקדשים מחלל בכבוד השם המקדש אותם ולכן מיתתו בידי שמים ולפי שהזהיר הכהנים מן הטומאות התלויות בבני אדם סמך אליו נבלה וטריפה לא יאכל לטמאה בה רוצה לומר שכל נבלה אפילו נבלת עוף טהור שמת מעצמו וטריפה שטרפה חיה או עוף דורס לא יאכל ואפילו לא נגע רק בבית הבליעה לפי שיטמא בה ולא יוכל לאכול את הקדשים. ואין ספק שהיו כל בני ישראל מוזהרים מטומאת מקדש וקדשיו ובאכילת הנבלה והטריפה האמנם נצטוה עתה אל הכהנים לפי שלא יחשבו שהיה אסור לאיש ישראל הנכנס למקדש בהיותו טמא מפני שהיה זר אבל הכהן ששם תהיה ישיבתו בין שיהיה טמא או טהור לא יעזוב עבודתו לכך צוה שבהיותו טמא לא יעבוד ומלבד זה שנצטוו כל בני ישראל על הנבלה והטרפה הזהיר עליה בפרט לכהנים לפי שקדושתם יתירה על קדושת ישראל. וראוי שהם יהיו יותר נשמרים בכל שמירה מהם כי הנה בן ישראל חייב מלקות על נבילה וטריפה. אך הכהן האוכל אותה חייב מיתה ולכן באה כאן האזהרה הזאת להגדיל העונש והותרו בזה השאלות הח' והט'. ומפני שצוה על אכילת הקדשים לכהן זכר אח"ז מי יאכל מהם מבני ביתו ולכן יאמר בדין ההקדמה וכל זר לא יאכל קדש רוצה לומר כל זר שאינו מזרע אהרן לא יאכל קדש אפילו בתרומה קלה הנאכלת בכל מקום ואפילו תושבו של כהן והוא הישראל היושב עמו ועבדו שש שנים או לעולם ושכירו שכיר יום או שנה עד שלש שנים לא יאכל מהקדש כי הוא ברשות עצמו אחר זמן מוגבל ואל משפחתו ישוב. וכהן כי יקנה נפש עבד או אמה ממכרת עבד מבני התושבים והוא עבד כנעני הקנוי לגופו ודומה לבהמתו ונחלתו של כהן וכן אשתו של אותו עבד כיון שהם קנין כספו של כהן וכן יליד ביתו שהוא בן שפחתו שנולד בביתו אף שלא קנאו בכספו אבל הם פרי נחלתו הם יאכלו תמיד בלחמו של כהן שהיא התרומה כי לחמו הוא. ואמנם בת הכהן כאשר תנשא ותהיה בקדושין לאיש זר כבר יצאה מרשות אביה ולכן מתרומת הקדשים לא תאכל אבל אם אותה בת כהן נתאלמנה או גרשה בעלה וזרע אין לה מאותו בעל ומפני שאין לה בעל ולא זרע ממנו תשוב אל בית אביה הכהן כנעוריה כאשר היתה באמנה אתו. הנה אז היא מלחם אביה תאכל אבל אם היה לה זרע מהבעל לא תשוב אל בית אביה כי היא אמו של זר וכל זר לא יאכל קדש, אפילו שיהיה זרע בת כהן. ואם איש יעבור על זה רוצה לומר שיאכל קדש בשגגה מהתרומה לא יהיה במיתה בידי שמים כמו שאמר ומתו בו כי יחללוהו, אבל כיון שעבר בשגגה יוסיף חמישיתו עליו שאם התרומה שאכל היתה שוה חמש מעות ישלם שש שהוא עם תוספת החומש ונתן לכהן את הקדש שהם השש קרן וחומש, ואמר שהשמירה כלה תהיה בכהנים שלא יזלזלו בקדשים לתתם לאכול למי שאינו ראוי אליהם או שלא בטהרה וזהו אמרו ולא יחללו רוצה לומר לא הכהנים הנזכרים את קדשי בני ישראל. וביאר מה הם הקדשים אשר צוה עליהם באמרו אשר ירימו לה' שהיא התרומה אשר ירימו לכבוד השם. והם נשענים על הכהנים שינהגו בה קדושה. והשיאו אותם עון אשמה רוצה לומר שימשך ממעוט שמירתה עון אשמת אל הכהנים האוכלים בקדשים והמאכילים את הזרים כי במקום שאני ה' מקדשם הם מחללים אותי, ואפשר לפרש והשיאו אותם עון מלשון ונשא השעיר עליו את כל עונותם. יאמר שבני ישראל השיאו את הכהנים עון אשמה במה שהם נשענים עליהם בשמירת הקדשים והנה נזכר שגגת הזר האוכל בקדשים עם היות שכבר נזכרה בספר ויקרא לפי שנמשכה כאן ממה שהזהיר את הכהן בקדושת אכילת התרומה ושלא יאכל ממנה תושב ושכיר ולא בתו הנשואה ולכן אמר אח"ז שאם ואולי יעבור אדם על זה הדבר בשגגה ישלם החומש כמו שנזכר והותרה השאלה הי'. ובמה שאמר כאן והשיאו אותם עון אשמה רמז אל האשם שנזכר בענינה: