אברבנאל על ויקרא כב

<< · אברבנאל · על ויקרא · כב · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

פסוק א

ואחרי שזכר הפרשה הזאת באזהרת הבעלי מום שלא יקריבו על המזבח באה הפרשה השנית מאזהרת הכהן הטמא שלא יאכל מן הקדשים כי מפני שאמר לכהן בעל מום שמן הקדשים יאכל הוצרך לבאר שיהיה זה בתנאי שיהיה טהור כי אם יהיה טמא לא יאכל מהם ולזה צוה יתברך שיאמר לאהרן ולבניו שינזרו מקדשי בני ישראל והוא לשון הפרשה רוצה לומר שיבדלו מהם ולא יאכלו בהיותם טמאים דבר מהקדש רק ינהגו בהם טהרה וקדושה ובזה לא יחללו את שם קדשי. והפסוק הזה הוא מסורס יאמר וינזרו מקדשי בני ישראל אשר הם מקדישים לי ולא יחללו את שם קדשי כי אני ה' סבת הסבות וראוי לכל אדם שלא יבא לזלזל בכבודי. ולפי שלא יחשבו שלא בלבד אליהם מבני המדבר צויתי כן ושלא היה כן לדורות. לכן אמור אליהם לדורותיכם רוצה לומר בכל הדורות תשמרו זה שכל איש אשר יקרב אף על פי שיהיה מזרעכם בני אהרן אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל כלומר לאכול וליהנות מהם וטומאתו עליו רוצה לומר בעוד שטומאתו עליו ולא נטהר מהטומאה תכרת הנפש ההיא מלפני והוא האבדון הנפשיי, וביאר מה הן הטומאות אשר יטמאוהו מלאכול בקדשים ואמר איש איש מזרע אהרן רוצה לומר אע"פ שיהיה מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר וכן אם נגע הכהן ההוא בכל טמא נפש או תצא ממנו שכבת זרע. או שנגע בכל שרץ משמונת השרצים המפורשים בתורה או באדם אשר יטמא לו רוצה לומר כמו נדה וזב וזבה וצרוע וזה פירוש לכל טומאתו לכל אחד מכל טומאותיו כל נפש מהכהנים אשר זכר שנגע בכל אחת מהטומאות האלה לא יאכל מן הקדשים אבל יטמא עד הערב וגם אז לא יאכל אלא אחרי שירחץ את בשרו במים ובא השמש וטהר. ובזה האופן יאכל בקדשים הכהן כי לחמו הוא וזה הוא דרך המפרשים בפירוש הפסוקים האלה. ואפשר לפרשם באופן אחר והוא שאמר ראשונה כל איש אשר יקרב מזרעכם אל הקדשים רוצה לומר להקריבם על המזבח ולעבוד עבודה וטומאתו עליו ונכרתה שאז יהיה ענשו בכרת כי זהו עונש לבד לכהן העובד עבודה בטומאתו, אך האוכל קודש בטומאת הגוף אמר עליו איש צרוע או זב בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר והיה ענשו כמו שאמר ומתו בו כי יחללוהו הרי שהכהן טמא כשיעבוד וטומאתו עליו ענשו בכרת. והאוכל מן הקדשים בטומאתו מיתתו בידי שמים שהם דינים מתחלפים ועונשים משונים זה מזה, ואמר ושמרתם את משמרתי להגיד שישמרו עצמם בכל יכלתם לבל יטמאו, ולעשות משמרת למשמרתו כדי להזהר מאד. ופירוש משמרתי הקדשים שלי ואז לא ישאו עליו חטא עד שימות מפני זה בלא עתו וזהו ומתו בו כי יחללוהו ואין זה מחללי' מות יומת שהוא על ידי בני אדם כי המחלל את הקדשים מחלל בכבוד השם המקדש אותם ולכן מיתתו בידי שמים ולפי שהזהיר הכהנים מן הטומאות התלויות בבני אדם סמך אליו נבלה וטריפה לא יאכל לטמאה בה רוצה לומר שכל נבלה אפילו נבלת עוף טהור שמת מעצמו וטריפה שטרפה חיה או עוף דורס לא יאכל ואפילו לא נגע רק בבית הבליעה לפי שיטמא בה ולא יוכל לאכול את הקדשים. ואין ספק שהיו כל בני ישראל מוזהרים מטומאת מקדש וקדשיו ובאכילת הנבלה והטריפה האמנם נצטוה עתה אל הכהנים לפי שלא יחשבו שהיה אסור לאיש ישראל הנכנס למקדש בהיותו טמא מפני שהיה זר אבל הכהן ששם תהיה ישיבתו בין שיהיה טמא או טהור לא יעזוב עבודתו לכך צוה שבהיותו טמא לא יעבוד ומלבד זה שנצטוו כל בני ישראל על הנבלה והטרפה הזהיר עליה בפרט לכהנים לפי שקדושתם יתירה על קדושת ישראל. וראוי שהם יהיו יותר נשמרים בכל שמירה מהם כי הנה בן ישראל חייב מלקות על נבילה וטריפה. אך הכהן האוכל אותה חייב מיתה ולכן באה כאן האזהרה הזאת להגדיל העונש והותרו בזה השאלות הח' והט'. ומפני שצוה על אכילת הקדשים לכהן זכר אח"ז מי יאכל מהם מבני ביתו ולכן יאמר בדין ההקדמה וכל זר לא יאכל קדש רוצה לומר כל זר שאינו מזרע אהרן לא יאכל קדש אפילו בתרומה קלה הנאכלת בכל מקום ואפילו תושבו של כהן והוא הישראל היושב עמו ועבדו שש שנים או לעולם ושכירו שכיר יום או שנה עד שלש שנים לא יאכל מהקדש כי הוא ברשות עצמו אחר זמן מוגבל ואל משפחתו ישוב. וכהן כי יקנה נפש עבד או אמה ממכרת עבד מבני התושבים והוא עבד כנעני הקנוי לגופו ודומה לבהמתו ונחלתו של כהן וכן אשתו של אותו עבד כיון שהם קנין כספו של כהן וכן יליד ביתו שהוא בן שפחתו שנולד בביתו אף שלא קנאו בכספו אבל הם פרי נחלתו הם יאכלו תמיד בלחמו של כהן שהיא התרומה כי לחמו הוא. ואמנם בת הכהן כאשר תנשא ותהיה בקדושין לאיש זר כבר יצאה מרשות אביה ולכן מתרומת הקדשים לא תאכל אבל אם אותה בת כהן נתאלמנה או גרשה בעלה וזרע אין לה מאותו בעל ומפני שאין לה בעל ולא זרע ממנו תשוב אל בית אביה הכהן כנעוריה כאשר היתה באמנה אתו. הנה אז היא מלחם אביה תאכל אבל אם היה לה זרע מהבעל לא תשוב אל בית אביה כי היא אמו של זר וכל זר לא יאכל קדש, אפילו שיהיה זרע בת כהן. ואם איש יעבור על זה רוצה לומר שיאכל קדש בשגגה מהתרומה לא יהיה במיתה בידי שמים כמו שאמר ומתו בו כי יחללוהו, אבל כיון שעבר בשגגה יוסיף חמישיתו עליו שאם התרומה שאכל היתה שוה חמש מעות ישלם שש שהוא עם תוספת החומש ונתן לכהן את הקדש שהם השש קרן וחומש, ואמר שהשמירה כלה תהיה בכהנים שלא יזלזלו בקדשים לתתם לאכול למי שאינו ראוי אליהם או שלא בטהרה וזהו אמרו ולא יחללו רוצה לומר לא הכהנים הנזכרים את קדשי בני ישראל. וביאר מה הם הקדשים אשר צוה עליהם באמרו אשר ירימו לה' שהיא התרומה אשר ירימו לכבוד השם. והם נשענים על הכהנים שינהגו בה קדושה. והשיאו אותם עון אשמה רוצה לומר שימשך ממעוט שמירתה עון אשמת אל הכהנים האוכלים בקדשים והמאכילים את הזרים כי במקום שאני ה' מקדשם הם מחללים אותי, ואפשר לפרש והשיאו אותם עון מלשון ונשא השעיר עליו את כל עונותם. יאמר שבני ישראל השיאו את הכהנים עון אשמה במה שהם נשענים עליהם בשמירת הקדשים והנה נזכר שגגת הזר האוכל בקדשים עם היות שכבר נזכרה בספר ויקרא לפי שנמשכה כאן ממה שהזהיר את הכהן בקדושת אכילת התרומה ושלא יאכל ממנה תושב ושכיר ולא בתו הנשואה ולכן אמר אח"ז שאם ואולי יעבור אדם על זה הדבר בשגגה ישלם החומש כמו שנזכר והותרה השאלה הי'. ובמה שאמר כאן והשיאו אותם עון אשמה רמז אל האשם שנזכר בענינה:

פסוק יז

וידבר ה' אל משה דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל וגו' עד מועדי ה' אשר תקראו אותם, אחרי שהזהיר את הכהנים הנגשים אל המזבח שלא ישרת ולא יעבוד הבעל מום ושלא יאכל הכהן מן הקדשים כל זמן שטומאו עליו מפני כבודו יתברך צוה עוד למשה צו את אהרן ואת בניו שהם המקריבים והעובדים ואל כל בני ישראל שהם נותני הקרבנות שלא יקריבו קרבן שיהיה בו מום כי אף שיביאו בני ישראל בהמה בעלת מום להקריבה שלא יקבלו אותה הכהנים מידיהם וכמאמר הנביא (מלאכי א׳:ו׳-ז׳) לכם הכהנים בוזי שמי ואמרתם במה בזינו את שמך מגישים על מזבחי לחם מגואל וגו' והיתה האזהרה גם כן לישראל שלא יביאו קרבן שיהיה בו מום וכלל בצווי הזה הגר הגר בתוכם להגיד שאין ראוי לקחת מידו כי אם קרבן תמים ונאות כמו שיזכור. ואמר לרצונכם זכר תמים. להגיד שאם דעתם וחפצם שיהיה לרצון להם קרבנם ראוי שיביאו אותו זכר ותמים כי היא הנבחר לעולה ואז יהיה הקרבן לרצונם אך הנקבה או בעל מום בכל א' משלשת המינים בבקר בכשבים או בעזים כל אשר בו מום לא תקריבו כי לא לרצון יהיה לכם. וכבר פירשו ז"ל שאין תמימות וזכרות בעופות אלא מחוסר אבר בלבד. וזכר שלא בלבד ישמרו זה בעולה אבל גם השלמים שהם קדשים קלים דינם בזה כדין העולה ואין הפרש ביניהם אלא שעולת נדר ונדבה תהא מן העזים ולא כן שלמי נדר ונדבה ופי' לפלא נדר או בנדבה להפריש בדבורו הרי עלי נדר או הרי עלי זו נדבה והענין כלו שלא יהיה בו מום כלל. ואז יהיה לרצון לפניו יתברך לא שתהיה עורת הבהמה בעיניה שלא תראה אפילו שנולדה ככה או שבורת רגל עד שתלך אותה הבהמה פסחה או חרוץ בשפתיו או באזנו מגזרת (מלכים א') כן משפטיך אתה חרצת שהוא מלשון חתיכה, או יבלת מגזרת תבליל בעינו שהוא בשר נוסף כצורת דדי הזכר לא תקריבו עולה שלמים לה' ואשה לא תתנו מהם רוצה לומר אשה העולה לא תתנו מהם על מזבח השם ושור ושה שזה כולל מן הכשבים או מן העזים. ונכלל אם כן שמה שלשת המינים הנקרבים כשיהיה שרוע והוא יתר אבר או עב ביותר וקלוט שהוא בהפך כי הוא נאמר על המצומק נדבה תעשה אותו ולנדר לא ירצה, רוצה לומר שיוכל לעשות ממנו נדבה כיון שאין לו אחר לפני לתת. אבל לנדר שאם נדר בעת צרתו הרי עלי שור או שה, צריך שיתן אותו תמים זכר בעין יפה כיון שיש לו זמן לבקשו ולהקריבו ומוצא שפתיו ישמור ולפי שיש מומים נעשים בבהמה לרצון בעליה ויחשבו שהם שלמיות להם כמו שעושים הכבשים סריסים אמר שהמומים ההם מעוך שנתמעך ביציו בידים עד שנפסדו מלהוליד. וכתות שהוא נעשה כן בכלי שביציו כתותים מלשון כתית למאור. ונתוק שגידי פחדיו נתוקים והם תלוים בכיס. וכרות הבצים מן השפכה הרי הם בעלי מומים ולא תקריבו מהם וגם בארצכם לא תעשו כדי שתמיד ישאר המין שהוא תכלית הטבע ואין לשנות מעשי אלהים הטבעיים, וחכמינו זכרונם לברכה דרשו ובארצכם לא תעשה כאלה המומים ולא בחוצה לארץ אבל אם ימצאו עשויים כך ע"י אחרים מותרים לקיימם. ולפי שרבים מבני גרים היו מביאים למקדש השם נדרים ונדבות שהיה אפשר שיביאו בעלי מומים. הזהיר את הכהנים שלא יקחו מידיהם דבר שיהיה בו מום לפי שאולי בעליהם יכוונו להביא בעל מום להבזות את המזבח להיותם נכריים שמשחתם בהם רוצה לומר אמונותיהם הם רעות ואולי מפני זה יקריבו בעלי מומים כמו שהם עצמם בעלי מומים כי הבהמה והכלים כרגלי הבעלים וזהו אמרו כי משחתם בהם מום בם לא ירצו לכם, ואפשר לפרש שעל הבהמות הנקרבות שהם בעלי מומים נאמר כי משחתם בהם מום בם רוצה לומר שאע"פ שהנכרי יביא בכוונה טובה הנה קרבנו אינו הגון והוא משחת ממנו המום שבו ולכך לא ירצו הקרבנות אשר כאלה לכם שאתם כהני ה' ולא תהיו בוזי שמי ומפני שהשור או כבש או עז כי יולד רוצה לומר בתחלת תולדתו הוא כנפל ואינו תמים ושלם בעצמותו סמך הכתוב לפרשת הבעלי מומים שור או כשב או עז כי יולד. וצוה ששבעת ימים תהיה תחת אמו עד שיתחזק ולא יובא לעזרה קודם זה כי הוא כבעל מום ובלתי תמים לקרבן אשה לעולה ושלמים, וי"א שבאלו שבעת הימים אין ראוי לשחוט את האם כי כן אמר והיה שבעת ימים תתת אמו ומיום השמיני והלאה לפי שכבר עברו עליו אותם שבעת ימים והוא רביע הלבנה שיתחזק הנולד אז ירצה לקרבן אשה לה'. וכן נאמר באדם וביום השמיני ימול בשר ערלתו. ולפי שהיו המצות האלה מיוחסות לכהנים. והם היו במדבר שוחטים הבהמות פתח אהל מועד צוה אותם ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד ושור הוא שה לזכר ולנקבה על כן אמר אותו. ובא בקבלה האמתית שאין הבהמה נמשכת ונגררת רק אחר האם כי אין אנו מכירין את האב ובנו. וגם הבהמה תכיר את האם אשר ילדתו ולא תכיר את האב ולכן יהיה אמרו אותו ואת בנו הבן והאם, ובבנו חוזר לשור ולשה, והשה הוא כולל שה כבשים ושה עזים. האמנם אמר הכתוב אותו ואת בנו בלשון זכר בערך השוחט שהוא אדם ורחמי האב על הבן ואין האשה שוחטת. וכאלו יעורר רחמי השוחט שלא ישחט האם והבן כי יהיה בעיניו אכזריות גדול כשוחט האדם את בנו אהובו. ויום אחד הוא מערב עד ערב, והשוחט השני בין שישחט האם אחר הבן או הבן אחר האם עובר בלאו לא השוחט הראשון. עוד צוה לכהנים וכי תזבח זבח תודה לה' לרצונכם תזבחו רוצה לומר שכאשר יקרבו זבח תודה יהיה דינו כדין העולה והשלמים אשר זכר ואז יהיה להם לרצון לפני השם והוא שיהיה הזבח זכר תמים מבלי מום. ועוד שיעשו שמירה חזקה לאכלו במקומו ובזמנו, וזהו שאמר לרצונכם תזבחו אותו ובתנאי שביום ההוא יאכל כי אני ה' מקיים מבלי שנוי. ואם יאכל שלא בזמנו הוא חלול בכבודי כי יהיה קרבני דבר נתעב ונאלח שיסריח הבשר הנקרב לשמי כמו שזכר למעלה. ובסוף הדברים אמר כנגד הכהנים ושמרתם מצותי ועשיתם אותם אני ה' מקדשכם. ואם אני מקדש אתכם אין ראוי שאתם הכהנים תחללו את שם קדשי בתוך בני ישראל והראיה שזה נאמר כנגד הכהנים שאמר עוד ונקדשתי בתוך בני ישראל רוצה לומר שיהיה נקדש בתוך בני ישראל שהם יכבדוני וייראו מלפני בסבת היות אתם קדושים ונשמרים בטהרה ויזכרו ישראל תמיד שאני ה' המוציא אותם מארץ מצרים להיות להם לאלהים אני ה' כי המצוה יורה על המצוה: