קטגוריה:ויקרא יד מו

מפרשי רש"י

[לח] כדי אכילת פרס. דהוא ארבע ביצים, שיעור חצי ככר, דלשון 'פרס' הוא חצי (בכורות דף נח.), רוצה לומר חציו של ככר, והוא ארבע בצים. כי הככר השלם הוא שמונה בצים, וחציו הוא ארבע בצים, כדאמרינן בפרק כיצד משתתפין במסכת עירובין (דף פב:), וחצי ככר שיעור סעודה לאדם:

[לט] אין לי אלא אוכל תלמוד לומר והשוכב וגומר. אין להקשות, דמתחלה אמר 'יכול אפילו שהה כו, ומייתי עלה קרא (פסוק מז) "והאוכל יכבס בגדיו", דמשמע השתא דמפרש "אוכל" לאו דוקא, אלא אפילו שוהה כדי אכילה, דאם לא כן מאי מייתי ראיה מן "והאוכל", והדר קאמר 'אין לי אלא אוכל וכו, דמשמע "אוכל" דוקא. ועוד, דקאמר 'אין לי אלא אוכל וכו,, והשתא יקשה הרי מתחלה למד דאף אם שהה כדי אכילת פרס טמא. ועוד, דקאמר 'אם כן למה נאמר אוכל ושוכב', אי קושיתו דלא לכתוב לא "אוכל" ולא "שוכב" כלל, זה לא יתכן, דהא למד מן "והאוכל" לטמאו אפילו בשהייה בלבד, כדקתני 'יכול אפילו שהה כדי אכילת פרס', וקאמר 'תלמוד לומר והאוכל'. ואי בעי למימר דסגי בחדא, או באוכל או בשוכב, זה לא יתכן, דכיון דבעי למכתב "יכבס בגדיו" תרי זמני כדי ללמד דלא בעי אוכל ושוכב רק שוהה בלבד דטמא, אם כן צריך למכתב גם כן "אוכל" ו"שוכב". ועוד, דקאמר 'ליתן שיעור לשוכב', הוי ליה למימר 'ליתן שיעור לאוכל', דלמה בא ללמוד על שוכב. אלו קושיות הרא"ם:

והקושיות האלו אינם קושיות. דודאי הכי פירושו; דקאמר 'יכול אפילו שהה' בבית המנוגע לא יטמא בגדים, דהא "והבא אל הבית יטמא עד הערב" קאמר, דמשמע דביאה אינה מטמאה בגדים - משמע בכל ענין, אפילו שהה הרבה, לכך אמר 'תלמוד לומר והאוכל וגומר'. ועדיין לא למדנו שהייה בכדי אכילת פרס דמטמא בגדים, ובא לפרש איך למדנו מן "והאוכל" דשהייה בכדי אכילת פרס דמטמא בגדים, וקאמר 'אין לי אלא אכילה מטמא בגדים, שוכב מנין כו' תלמוד לומר והשוכב', עד 'אם כן למה נאמר אוכל ושוכב ליתן שעור וכו. והשתא הכל הוי סיומא דמלתא דקאמר לעיל. לא לכתוב "אוכל" ו"שוכב" ולכתוב בקרא 'שוהה', ולמה הוצרך למכתב "אוכל" ו"שוכב", ומתרץ כדי ליתן שיעור לשוכב. כלומר, דלכך הוצרך למכתב "אוכל" כדי ליתן שיעור לשוכב כדי אכילת פרס. והשתא שנכתב "אוכל", כדי שלא תאמר "אוכל" דוקא - הוצרך לרבות "שוכב". וכדי שלא תאמר "שוכב" דוקא, הוצרך לרבות "יכבס בגדיו" תרי זמני, לרבות שוהה:

אבל הא ליכא להקשות, דלא לכתוב "יכבס בגדיו" תרי זמני, ולכתוב 'והאוכל והשוהה יכבס בגדיו', ואנא אמינא למה לי "אוכל", דהא "אוכל" גם כן שוהה, אלא ליתן שיעור לשוהה כדי שיעור אכילה, זה לא קשיא, דלא יתכן למכתב כלל 'והאוכל או שוהה', כיון דאוכל גם כן שוהה הוא, ולא יפול עליו לשון 'או', ולפיכך צריך קרא למכתב "אוכל" ו"שוכב", ולרבות שוהה בלישנא ד"יכבס" דכתיב ב' פעמים:

ואם תאמר, למה נאמר דשיעור שהייה כדי אכילת פרס, ולמה לא נאמר דשיעור שהייה כדי אכילת כזית, כמו שאר אכילה דכתיב בקרא, ויש לומר, דודאי כזית 'אכילה' מקרי, אבל אכילה גמורה לא הוי רק בכדי אכילת פרס, דהוא שעור סעודה (עירובין דף פב:). ובכל מקום שאסרה תורה האכילה, אם אכל כזית חייב, דסוף סוף כזית נקרא 'אכילה', והוא אכל כזית שהוא נקרא 'אכילה'. אבל כאן, דלא אכל ממש, אלא משערינן כדי אכילה, לא משערינן רק בכדי אכילת פרס, דהוא אכילה גמורה. דלא דמי דבר שאסרה תורה שלא לאכול, אפילו לא אכל רק כזית נקרא זה אכילה קצת וחייב. אבל אין לשער בדבר שהוא מקצת אכילה, שאין זה שיעור, רק [כ]שהוא אכילה גמורה, ודבר זה פשוט:

ואין להקשות מעתה, למה אמר 'לתת שיעור לשוכב', ולא אמר 'לתת שיעור לאוכל כדי אכילת פרס', דלא משמע מיניה שיעור אכילת פרס רק כשבא לשער שיעור (שריבה) [שכיבה], אמר שהוא כמו שיעור אכילה, ואז שעורו ארבע ביצים, אבל אם אמר 'לתת שיעור לאוכל' לא משמע מיניה ארבע ביצים אכילת פרס, כיון שכל "אוכל" נקרא בכזית. ואין להקשות דנימא שיעור אוכל ממש בכזית, ושיעור שוכב - אכילת פרס, וזה אינו, דאם "אוכל" רוצה לומר ממש, אם כן מנא ידעינן לתת שיעור לשוכב שיעור אכילת פרס. וכל שהוא ליכא למימר, דאם כן למה צריך שיאכל שם כזית, תיפוק ליה דשהה שם כל שהוא: