רבינו בחיי על ויקרא יד



Verse 2

מפרי פי איש תשבע בטנו תבואת שפתיו ישבע (משלי יח, כ) שלמה המלך ע"ה הודיענו בכתוב הזה (משלי יח) גודל כח הלשון הן לטוב הן לרע, כי אם הוא משתמש בלשונו בדברי תורה ויוכיח ויזכה את הרבים הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו, ואם בדברי רכילות ולשון הרע הנה ענשו מעותד ומזומן ותשבע בטנו ממנו, ויהיה תחלת הכתוב מפרי פי איש תשבע בטנו על עונש לשון הרע, וסופו כשאומר תבואת שפתיו ישבע על שכר לשון הצדיק המצדיק והמזכה את הרבים בלשונו, והכתוב שאחריו נקשר עמו ובאור אליו, והוא שאמר (שם) מות וחיים ביד לשון ואוהביה יאכל פריה, יאמר מאחר שיש מות וחיים ביד לשון, מי שאוהב הלשון והוא החפץ לדבר תמיד ישתדל להרבות אליו שכר וידבר בעניני חכמה ותוכחות חיים והאמת והשלום, ויאכל פרי הלשון ויהיה שכרו רב, כי חיים ביד לשון וכאשר הוא רגיל לדבר יותר משאר בני אדם כן ירבה שכרו. ובענין ההפך גם כן אם אוהב הלשון לדברי רכילות ולשון הרע הלא עונשו גדול ויאכל פרי העונש, ועל כן יש לו להזהר בזה כי מות וחיים ביד לשון. והתורה תודיע אותנו בעונש לשון הרע כי מי שאינו נזהר ממנו הוא נענש ולוקה בצרעת, ומזה נקרא בשם מצורע אשר באורו מוציא שם רע, כי שם העונש מבאר החטא שנענש עליו, ויצריכנו הכתוב קרבן לכפר על חטא הלשון, ואין לו טהרה אלא על ידי כהן, וזהו שכתוב.

זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן. ודרשו רבותינו ז"ל חכמי האמת אין הנגעים באין אלא על לשון הרע, שנאמר (קהלת ה) אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, כלומר אל תתן רשות להוציא דבר מפיך לחטיא את בשרך, להלקות את גופך, ולא תאמר לפני המלאך הממונה עליך בשגגה הוצאתי הדבור מפי, שכל דבור ודבור שיוצא מפיך בספר נכתבין, בין טוב ובין רע בין שוגג בין מזיד, למה יקצוף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך, אלו הידים והגוף שלוקין בנגעים. דבר אחר אל תתן את פיך, דברה תורה בלשון נקיה, אם אמרה לך אשתך שהיא נדה אל תחטיא את גופך ותפגע בה, ואל תאמר לפני המלאך הממונה על צורת הולד שוגג הייתי, לא הייתי יודע, למה יקצוף וגו' וחבל את מעשה ידיך, אלו הבנים שלוקין בנגעים. דבר אחר אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, אם עשית בזדון תצטרך לכהן שנקרא מלאך, שנאמר (מלאכי ב) כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא, ואל תאמר לפני הכהן בשגגה חטאתי, לעצמך אתה מטעה, למה יקצוף האלהים וגו' מעשה ידיך, אלו הבנים שלוקין בצרעת.

ומה שאמר ביום טהרתו, ביום שירצה להטהר והובא אל הכהן למדך שאין לו טהרה לעולם כי אם על פי כהן, כי אין הענין שיבא המצורע אל הכהן אבל הכהן היה יוצא אליו אל מחוץ למחנה באשר הוא שם, זהו שהזכיר ויצא הכהן אל מחוץ למחנה.

ואמרו במדרש מות וחיים ביד לשון (משלי יח כא) הכל תלוי בלשון, זכה לחיים לא זכה למיתה, עסק אדם בתורה בלשונו זכה לחיים והיא התורה שנקראת עץ חיים, שנאמר (שם) עץ חיים היא למחזיקים בה, והיא רפואתו של לשון הרע שנאמר (שם טו) מרפא לשון עץ חיים, עסק בלשון הרע מתחייב בנפשו למות, שקשה לשון הרע משפיכות דמים, שכל מי שהורג אינו הורג אלא נפש אחת אבל המספר לשון הרע הורג שלשה, האומרו והמקבלו ומי שנאמר עליו. האומרו, מדואג האדומי שאמר לשון הרע על אחימלך בן אחיטוב ונהרג שנאמר (שמואל א כב) ויאמר שאול מות תמות אחימלך, ונהרג שאול דכתיב (דברי הימים א י) וימת שאול במעליו אשר מעל באלהים, וכן שאול אמר (שמואל ב א) עמד נא עלי ומותתני כי אחזני השבץ, קטיגוריא של נוב עיר הכהנים, ואין שבץ אל בגדי כהונה שנאמר (שמות כח) ועשית משבצות זהב, ודואג האדומי נשתרש מחיי העוה"ז ומחיי העוה"ב שנאמר (תהלים נב) גם אל יתצך לנצח יחתך ויסחך מאהל ושרשך מארץ חיים סלה. מי קשה המכה בחרב או המכה בחץ, המכה בחרב אינו יכול להמית אלא בקרוב, והמכה בחץ אינו כן אלא זורק את החץ ומכהו בכל מקום שהוא רואה אותו, ולכך נמשל מספר לשון הרע לחץ שנאמר (ירמיה ט) חץ שחוט לשונם מרמה דבר בפיו שלום את רעהו ידבר ובקרבו ישים ארבו, וכן הכתוב אומר (תהלים נז) בני אדם שניהם חנית וחצים ולשונם חרב חדה.

קשה לשון הרע משפיכות דמים ומגלוי עריות ומעבודה זרה, משפיכות דמים, דכתיב (בראשית ד) ויאמר קין אל ה' גדול עוני מנשוא, מגלוי עריות דכתיב (שם לט) ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת, מעבודה זרה דכתיב (שמות לב) אנא חטא העם הזה חטאה גדולה, ואילו בלשון הרע כתיב (תהלים יב) יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות, לכך נאמר מות וחיים ביד לשון.
במרים (במדבר יב) ותדבר מרים ואהרן במשה, מה היה עונשם, צרעת, דכתיב (שם) ויפן אהרן אל מרים והנה מצורעת וכתיב (שם) ויחר אף ה' בם וילך, אהרן בכלל. מה כתיב (דברים כד) זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים בדרך, והלא הדברים ק"ו ומה מרים שלא דברה אלא באחיה ושלא בפניו ושלא נתכוונה אלא להחזירו לאשתו כך, המספר לשון הרע בפני חבירו על אחת כמה וכמה. מה כתיב למעלה מן הענין השמר בנגע צרעת. ואף אהרן שהיה כהן נגעה בו ידו של הקב"ה שנאמר ויחר אף ה' בם וילך, בם באהרן ומרים, אלא שאהרן נתרפא מיד ומרים אחר שבעה ימים שנאמר (במדבר יב) ותסגר מרים מחוץ למחנה שבעת ימים.


וכן אתה מוצא בנחש הקדמוני שעל שספר לשון הרע על בוראו לפיכך נצטרע שנאמר (בראשית ג יד) ויאמר ה' אלקים אל הנחש כי עשית זאת ארור אתה, אררו בצרעת דכתיב (ויקרא יג) צרעת ממארת היא, א"ר הונא בשם רבי יהושע בן לוי הסלעים שהן על הנחש זוהי צרעתו, ולא עוד אלא שבעלי מומין מתרפאים לעוה"ב והוא אינו מתרפא כבני אדם, שנאמר (ישעיה לה) אז ידלג כאיל פסח ותרון לשון אלם, וכן חיות ובהמות וזאב וטלה ירעו כאחד, אבל נחש עפר לחמו, שאינו מתרפא לעולם לפי שהוריד את הבריות לעפר, ומי גרם לו, שספר לשון הרע.


Verse 4

שתי צפרים חיות טהורות. כל העופות הטהורים נקראים צפור שנאמר (דברים יד) כל צפור טהורה תאכלו, פרט לעופות טמאות פרט לעופות אסורין כגון צפור עיר הנדחת או עוף שהרג את הנפש, ולכך הוצרך טהורות שיהיה עוף טהור ומותר.

ובמדרש שתי צפרים חיות טהורות אמר הקב"ה יהא קרבנו צפרים שקולן מצפצף יבא הקול ויכפר על הקול.

ועץ ארז ושני תולעת ואזוב. אחז הכתוב הגדול והקטן שבכל מיני הצמחים, וכן הזכיר הכתוב בשלמה (מלכים א ה) מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יוצא בקיר, ודרשו רבותינו ז"ל מה תקנתו של זה שמתגאה וגבה כארז ישפיל עצמו כאזוב ויתכפר לו.


Verse 7

על פני השדה. על דרך הפשט לפי שהצרעת הוא חולי דבק על כן יש לשלחה במקום שאין בו ישוב כדי שלא תדבק הצרעת, וזה טעם טומאת מצורע מפני רוח הטומאה שפרחה עליו מכתות כחות הטומאה הנאצלות מן הנחש הקדמוני אבי אבות הטומאה שהוציא שם רע על בוראו, ומצורע זה נענש על שהלך בדרכו והוציא שם רע ונתדמה לו, ועל כן הקיש המצורע למת שהוא אבי אבות הטומאה.
ועוד ירמוז על פני השדה הכוונה לפורחות השדה, כי הצפור החיה טבולה בדם הצפור השחוטה היה משלח לפורחות השדה, והם כת המשחיתים למטה ממדרגת שר המדבר המקבל שוחד ביום הכפורים, והיא נושאת עונות המצורע כענין השעיר המשתלח לעזאזל המדברה, ולא היה רשאי לשלחה לא למדבר ולא לים, וזהו שדרשו רז"ל בתורת כהנים על פני השדה שלא יעמוד ביפו וישלחנה לים שלא יעמוד בגבת וישלחנה למדבר.


Verse 35

ובא אשר לו הבית. דרשו רז"ל בפ"ק דיומא מי שמיוחד ביתו לו, כלומר שאינו רוצה להשאיל כלים או שאינו מכניס אורחים לביתו, שהנגעים באים על צרות העין, וזהו שאמר ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר כנגע נראה לי בבית. ובמדרש, ובא אשר לו הבית זה הקב"ה, והגיד לכהן זה ירמיה, כנגע נראה לי בבית זה צלם שהעמיד מנשה בהיכל.

Verse 36

וצוה הכהן ופנו את הבית. התורה חסה על ממונן של ישראל, ואפילו על כלי חרס, שהרי כלים הללו שהזכיר בהן ופנו את הבית ולא יטמא כל אשר בבית, בכלי חרס הוא מדבר, שאם היו כלי שטף יטבילם והם טהורים, ואם היו שם אוכלין ומשקין יאכלם בימי טומאתו, הא ודאי אינו מדבר אלא בכלי חרס לפי שאין להן טהרה במקוה.


Verse 37

והנה הנגע בקירות הבית. עד כאן הזכיר עשרה נגעים, ששה בגופו של אדם, והם שאת ספחת בהרת שחין נתק מריטת הראש. ארבעה חוץ לגופו, בבגד צמר בבגד פשתים בכל כלי עור בקירות הבית.

ותמצא הפרשיות מסודרות בסדר הזה והיו הנגעים עשרה כנגד עשרת הדברות, בזמן שהיו ישראל מקיימין התורה והמצות בארץ היו נצולין מהן ואם לאו היו לוקין בהן.

שקערורות. דרשו רז"ל שהיו מראיהן שקועין. ומה שבא לשון הפרשה בלשון רבים וחלצו את האבנים והשליכו ושרפו ולקחו והביאו, לפי שהוא ושכנו שניהם חייבים בהוצאה ושותפים בבנין, כי על זה אמרו אוי לרשע ואוי לשכנו. אבל אחרי כן חזר לדבר בלשון יחיד יקציע את הבית, וכן יקח וטח, לבאר שהוא לבדו מי שהנגע בכותלו חייב בהוצאות ההקצעה שהוא הקלוף, ולקיחת העפר לטיט ובטיחה.


Verse 46

והבא אל הבית. דרשו רז"ל בית מוסגר אינו מטמא הבא אליו, שנאמר והבא אל הבית, דרך פניו אל הבית, והבא אליו דרך פניו אם שהה בו שעור אכילת חצי פרס הוא טמא ובגדיו וכל מה שעליו, שאף הם בכלל והבא אל הבית, ואם לא שהה שעור זה אינו טמא אלא הוא לבדו.


Verse 53

וכפר על הבית וטהר. פירש הרמב"ן ז"ל כי בעבור שאין עונש הנגע הנראה בביתו של אדם כעונש הנראה בגופו לא הצריכו הכתוב לאשם וחטאת, כי די לו בכפרה שיביא המצורע לטהרתו שהן הצפורים ועץ הארז ואזוב.


Verse 54

זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק, ולצרעת הבגד ולבית, ולשאת ולספחת ולבהרת. אע"פ שקבלת רז"ל היא האמת והיא המעידה על עניני הצרעת, שבתחלה מלקה אותו בביתו כדי שיכניע לבבו ויפשפש במעשיו ויחזור בתשובה, חזר בו מוטב ואם לאו מלקהו בבגדו, חזר בו מוטב ואם לאו מלקהו בגופו ממש, אין סדור הענין כן בפרשיות, כי פרשת נגע צרעת כי תהיה באדם היא הקודמת, ואחריה פרשת והבגד כי יהיה בו נגע צרעת, ואחריה פרשת ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם. ואחזה התורה הדרך הזה כי הזכירו תחלה צרעת הגופות ואחר כך צרעת הבגדים ואח"כ צרעת הבתים, לפי שהתורה כל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, וכדי שלא יהא הסדור מסודר בפורענות הולך וגדל, וכמו שהיה הענין, אלא הולך ומתמעט כנתבאר לנו בסדר הפרשיות.