קטגוריה:במדבר טו לז

סא. ועשו להם ציצית פעל החוזר המצוין במלת להם לכם, מצין שאחרים עושים להם כמ"ש בספרא קדושים (קדושים ט) ואלהי מסכה לא תעשו, יכול יעשו להם אחרים ת"ל לא תעשו לכם. וע”כ אמר במנחות (דף מ"ב) דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית בני ישראל יעשו ולא הנכרים יעשו. וא”כ אין ראיה למעט נשים מבי ישראל , כי בא למעט נכרים מעשית ציצית. משא"כ אם היה כתוב ועשו ציצית שמשמע שהם עצמם יעשו, ובזה א"צ למעט נכרים, הייתי אומר שבני ישראל ממעט נשים. וז”ש ועשו להם אף הנשים במשמע. וסובר שלילה זמן ציצית.

ור”ש סובר דלילה אין זמן ציצית ונשים פטורות. ומ"ש ונוהג באנשים ולא בנשים, יל”פ לפמ”ש בהגמ”י (פ”ג דציצית) בשם מהר"ם, שהאשה פסולה לציצית ציצית דממועט מבני ישראל. אמר שמ”ש בני ישראל שא"צ למעט נשים גם לר”ש, דהא מה שמצוות עשה שהזמן גרמן נשים פטורות, למד בקדושין (דף לד ול”ה) מלמודים אחרים, רק שבא למעט נשים ונכרים מעשית ציצית.

ולדעת הש”ע (סי' י"ד) שהאשה כשרה לעשות ציצית מ”ש שאינו נוהג בנשים היינו שאינם חיבות. ומ"ש לא בפסולים היינו שאין כשרים לעשות ציצית. והגר"א מחק מ"ש ונוהג באנשים ולא בנשים בכשרים ולא בפסולים, ומ"ש ריב”ב ביחוד פטרו את הרדיד, מיירי במכסה בו ראשו ורובו, וכמו שהעליתי במ"ל (סי' י' ס"ק מ"ב) דבכה"ג באיש חייב בציצית.

סב. ציצית, שם ציץ הונה על התגלות הצמח קודם הפרחה או אחריו, ומורה דבר קצת הבולט לחוץ. ומזה מציץ מן החרכים, שלפי פרושי היינו שמושיט ראשו מן החרך אל הבית, ושרשו הוא הצל, כמ"ש הרש"פ שמורה על היציאה לחוץ. כמ"ש (ירמיה מח) תנו ציץ למואב כי נצא תצא עי' פי' שם. ובא ויקחני בציצת ראשי (יחזקאל ח) שכבר צמחו כל השערות. ועז"א אין ציצית אלא דבר היוצא ודבר כל שהוא, ר"ל היוצא כל שהוא. והגר”א גרס כן דבר היוצא כל שהוא, ושערו שהוא ד' או ו' או י"ב גודלין ואין לו שעור למעלה דהא ציצית ראשו כבר גדלו כל צרכן והובא במנחות (דף מ"א ע"ב).

סג. ועשו להם ציצית , ובפ' תצא גדלים תעשה לך, ציצית משמע גם חוט א' וגדיל הוא הנגדל מג' חוטין , וא"כ ידעינן שצריך ג' חוטין. ולב”ש מ"ש פתיל תכלת הוא חוץ מגדיל של לבן. ועי' בתוס' (ריש פרק התכלת) הארינו בזה. וי"ל ג' אחרת בספרי. ודעת הרמב"ם שרק חוט א' של תכלת, וכבר הארכתי בזה בס' אה”ח. וממ"ש ציצית וגדילים ידעינן שצריך שניהם. ועי' במנחות (דף לט ע"ב) ובתוס' שם.

סד. על כנפי בגדיהם , משמע על כל הכנפים שי”ל ופירש בפ' תצא על ארבע כנפות למעט בעלת ג' ובעלת ה', וכבר הארכתי בזה בארצות החיים (ריש סי' י) אם ממעט בת חמש לגמרי או רק שלא יטיל ציצית לכנף החמישי. ופי' בפ' תצא אשר תכסה בה להוציא כרים וכסתות, ועי' בש"ע (סי י"ח) בשם הרא"ש לפטור סדינים מציצית, ועיי”ש במ”ל (ס"ק י"ד וט"ו). ונראה שהמחייבים ס"ל דשיטת הגמ' שאמר דאשר תכסה מרבה כסות סומא פליג אספרי, והספרי לשטתו שלמד כסות סומא מן והיה לכם לציצית. ועי' מ”ש באר"י (סי"ז סק”א) ובמ"ל (שם) וכבר הארכתי בענינים אלו בספר אה"ח ולכן קצרתי פה.

סה. פתיל תכלת ת' ירושלמי פתיל שזור תכלא, משמע שלשון פתיל היינו שזור יחד. וכן פי' בסמ”ג ובהגמ"י דברי הספרי. אבל הראב"ד בהשגה להרמב”ם ס"ל דיליף ממשכן, ועמ"ש בזה, במ”ל ה' ציצית (סימן י"א סק"ט).

סו. ונתנו, על מקום האריג שהוא עקר הבגד, עי' בגמ' (דף מ”ב) ובפרש"י. ומ"ש לפסול על הקרן עי' באר"י (סי' י"א ס"ק י"א) . ומ"ש תחלה לשון יעשו ואח”כ ונתנו, כי מן ועשו יל"פ שיעשה כן בשעת אריגת הבגד לכן אמר ויתנו שאחר שיהיה הבגד עשוי יקשור הציצית אל הבגד.