קובץ יסודות וחקירות/פריעת בעל חוב

הגדרה

חיוב לשלם את חובו לחבירו (הסוגיא בערכין כב.).
לדוגמא, הלווה מחבירו צריך לשלם את חובו למלווה.
===מקור וטעם === במקורו נחלקו בגמרא האם פריעת בעל חוב היא רק דין ממוני, או ש"פריעת בעל חוב מצווה" ככל המצוות, ונפק"מ האם קטנים – שפטורים מהמצוות – מחוייבים לפרוע חובות (ערכין כב.). במקור לדעה שפריעת בעל חוב מצווה נחלקו הראשונים לשלוש דעות (דן בזה קובץ שיעורים כתובות שיב):
א) "והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה" (דברים כד-יא) (שיטה מקובצת כתובות פו. בשם ר"י תר"י ורא"ה).
ב) "מאזני צדק אבני צדק איפת צדק והין צדק יהיה לכם" (ויקרא יט-לו) – "הין צדק" שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק (רש"י כתובות פו.).
ג) "והשיב את הגזילה אשר גזל או את העושק אשר עשק או את הפיקדון אשר הופקד איתו או את האבידה אשר מצא" (ויקרא ה-כג) (שו"ת הרדב"ז ח"ב תרי).
והוסיפו הראשונים (תוס' כתובות נו. בסופו ותוס' הרשב"א שם ד"ה הרי) שחוץ מהפסוקים הללו ישנה גם סברא פשוטה שהלווה צריך לשלם למלווה את מה שלווה ממנו.
בטעמו יש לחקור האם הוא משום שהתחייב לשלם ומחוייב לקיים את התחייבותו, או שכיוון שהחסיר ממון לחבירו מחוייב להחזירו ולהשלים לו את חסרונו. וחקירה זו תלויה במקור המצווה, כדלעיל : אם נלמדת מ"הין צדק" שיהא הן שלך צדק – אם כן טעמה לקיים את התחייבותו, ואם נלמדת מ"והשיב את הגזילה" – טעמה להשלים את חיסרון הממון, כמו בגזילה פיקדון ואבידה שהוזכרו בפסוק (ולדעה שנלמדת מ"והאיש אשר אתה נושה בו" אין ראיה לשום צד, שהרי פסוק זה דן רק בחיוב לשלם ולא בטעמו) (אב ישראל נא-ב. ותלה בזה גם את ספיקו של שער משפט (קב-א) האם המחייב את עצמו בשטר דינו בבינונית כדין בעל חוב, שאם טעם פריעת בעל חוב הוא משום שהתחייב לשלם – הוא הדין במחייב עצמו).
מהות המצווה בתוצאה ולא בפעולה, שהעיקר הוא שהממון יהיה אצל הבעל חוב, ולא פעולת התשלום. ולכן יוצא ידי חובה גם אם לא כיוון למצווה, אפילו למאן דאמר מצוות צריכות כוונה (קובץ שיעורים ח"ב כג-ו).

פרטי הדין

ירידה לנכסיו – אפילו למ"ד שעבודא לאו דאורייתא, יורדים לנכסיו מדין כפייה על מצוות עשה, שפריעת בעל חוב מצווה (רמב"ן בבא בתרא קעה:). ובזה נחלקו המפרשים האם כיוון שהוא רק מדין כפייה על המצוות יורדים לנכסיו רק בפניו (רמב"ן שם) או גם שלא בפניו (הגהות מיימוניות תלמוד תורה א-א, דן במחלוקתם קצוה"ח רצ-ג).
אדם אחר יכול לפרוע את החוב במקום הלווה. ונחלקו האחרונים בטעם לזה: האם נחשב פירעון ממש (קובץ שיעורים קידושין לד בשם הגר"ש שקאפ), או מדין מחילה, שבאמת לא נחשב שהחוב נפרע, אך המלווה מוחל על החוב, שהרי לא אכפת לו אם יקבלו מהלווה או מאדם אחר (קובץ שיעורים שם בדעת המשנה למלך).
פירעון בעל כורחו של המלווה מועיל, ולכן אם הלווה רוצה לשלם את החוב והמלווה אינו רוצה לקבלו – זורקו לו בפניו. אבל כשהמלווה רוצה לקבל בידו – צריך הלווה לשלם לו דווקא בידו (קצוה"ח רמג-ד ד"ה והנה).
וכל מה שפירעון בעל כורחו מועיל הוא לעניין שהלווה יפטר מחיובו, אבל המלווה אינו זוכה אם אינו רוצה (קצוה"ח רמג-ד סוף ד"ה אמנם, ומביא רשב"א גיטין עה.).
פריעת ההלוואה אינה צריכה קניין, שכאשר המעות ביד הלווה ורוצה לשלמם למלווה, ונתרצה המלווה לפירעון – נעשים מייד של המלווה בלי קניין. וכמו כן כשבית דין מגבים למלווה את נכסיו של הלווה אין צריך קניין (אך כשבית דין מוכרים לאחר את נכסיו של הלווה כדי לשלם למלווה – צריך הקונה לעשות קניין) (נתיה"מ שמד-א בשליש האחרון).
כשהמלווה שכח, לקצוה"ח אין אפילו מצווה על הלווה לפרוע (קד-ב), ולנתיה"מ עדיין חייב לפרוע, דרחמנא חייבו לפורעו (קד-א, והביא גם את הקצוה"ח).
חייב לשלם לו מעות אם יש לו. לקצוה"ח הוא מדרבנן (קא-ה בסופו, ולפי זה ביאר שבמקום הפסד הקלו חכמים שיפרע לו רכוש אחר), ולנתיה"מ הוא דאורייתא, שכעין שהלווהו צריך לפורעו (קז-ד) .
אין כופין אותו להשכיר את עצמו למלאכה כדי לפרוע את חובו, שהרי שכירות נקראת מכירה, ורק על גניבה נאמר שמוכרים את הגנב. אמנם בחוב הבעל לפרנס את אשתו נחלקו הראשונים, שר"ת סובר שגם בזה פטור מלהשכיר את עצמו, ורבינו אליהו חידש שחייב. ואפשר שגם רבינו אליהו מחייב להשכיר עצמו דווקא לפרנסת אשתו, כיוון שכותב בכתובה "ואנא אפלח ואוקיר ואפרנס" (תוס' כתובות סג. ד"ה באומר, שו"ת הרא"ש עח-ב).
גביית קרקעות – יש בזה שלוש דעות (קונטרסי שיעורים בבא קמא ז-ט ד"ה ובאמת):
א) רבי שמעון: מדאורייתא בעידית.
ב) רבי סימאי בירושלמי: מדאורייתא בבינונית.
ג) עולא: מדאורייתא בזיבורית.

ערכים קרובים

ערכים קרובים: חוב, חזקה אין אדם פורע תוךזמנו, מחילה, סתם הלוואה שלושיםיום, ערב, קדימה בגבייה, שומאהדר, שעבוד, שעבודא דרבינתן, תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים.