קובץ יסודות וחקירות/ערב

הגדרה

אדם יכול להתחייב בדיבור (בלי קניין) שאם הלווה לא יפרע את חובו למלווה - הוא עצמו יפרע במקומו (הסוגיא בבבא בתרא קעג:).
לדוגמא, ראובן הלווה לשמעון, ולוי הוא הערב. אם בזמן הפירעון אין לשמעון כסף לשלם לראובן – לוי ישלם לראובן במקומו.

מקור וטעם

במקור שהערב משתעבד בלי מעשה קניין הגמרא (בבא בתרא קעג: ורשב"ם ד"ה מניין) הביאה בהו"א פסוקים ("אנכי אערבנו מידי תבקשנו" (בראשית מג-ט), "לקח בגדו כי ערב זר" (משלי כ-טז), "בני אם ערבת לרעך" (משלי ו-א)). ולמסקנה הביאה סברא, שמשתעבד בהנאה שהמלווה סומך עליו שיפרע לו את חובו.
והסתפק הקובץ שיעורים (בבא בתרא תרמח) האם למסקנה המקור רק מהסברא (שהנאה זו היא מעשה קניין ), ואין צריך את הפסוקים כלל, או שמקור השעבוד מפסוקים, וההנאה רק מסלקת את החיסרון של אסמכתא (אמנם רש"י גיטין נ. (ד"ה כיוון) הביא שהמקור הוא מהפסוק "אנכי אערבנו", כמו בהו"א של הגמרא בבא בתרא שם).
בטעם שהערב משתעבד – אע"פ שלא קיבל כלום – יש שלוש דעות בראשונים (דן בזה עיון בלומדות ג "ערבות"):
א) נחשב כאילו הערב קיבל מעות מהמלווה (תוס' רי"ד קידושין ח.), כיוון שהמלווה נתנם ללווה ע"פ דבריו של הערב (תלמיד הרשב"א קידושין י:) .
ב) ההנאה של הערב מכך שהמלווה סומך עליו היא מעשה קניין (קניין "בההיא הנאה") (קובץ שיעורים בבא בתרא תרמח הביא גם את צד זה), שההנאה נחשבת ככסף, וכאילו המלווה שילם לערב (ריטב"א קידושין ו:) .
ג) הערב מתחייב באמירה, כמו שאדם יכול להתחייב לחבירו ממון באמירה (עיון בלומדות ג "ערבות" מדייק מהרמב"ם מכירה יא-טו).
במהות ההלוואה חקרו בין שלושה צדדים:
א) בפשטות המלווה שילם ישר ללווה.
ב) נחשב כאילו המלווה שילם לערב והוא העביר את הכסף ללווה (עיון בלומדות ג חקר בין שני הצדדים הנ"ל ותלה במחלוקת ראשונים ).
ג) נחשב כאילו הערב עצמו הִלווה ללווה, והמלווה הוא רק שליחו של הערב (רשב"ם בבא בתרא קעג: ד"ה גמר ומשעבד).
בחיובו של הערב לשלם חקר ר' שמואל האם הערב מתחייב לשלם בשביל הלווה, או שנחשב כאילו הערב הוא הלווה בעצמו (חידושי ר' שמואל גיטין וקידושין עמוד קנה: ערב סתם – התחייבות, ערב קבלן – כאילו לווה).

פרטי הדין

ערב שהתחייב לפרוע לכל מי שילווה לראובן עד סך מסויים, נחלקו האחרונים האם התחייבותו מועילה ככל ערב (מהר"א ששון קכב), או שכיוון שלא התחייב לאדם מסויים – לא מועיל (מהרשד"ם לח. והמחנה אפרים ערב ג דן בזה והביאם).
בשעבודא דרבי נתן (שהראשון חייב לשני והשני לשלישי, שהדין הוא שהשלישי יכול לגבות ישר מהראשון) – כאשר לראשון (הלווה האחרון) עצמו אין נכסים אך יש לו ערב, נחלקו המפרשים האם השלישי יכול לגבות ממנו, או ששעבודא דרבי נתן חל רק על מי ששעבד את עצמו, אך לא על ערב (ספר המקנה (ר' אליעזר זוסמאן סופר) כו-ד-ז).
לא יתבע את הערב תחילה, אלא את הלווה, ורק אם אין ללווה יתבע את הערב (בבא בתרא קעד.). וחידש הרשב"א (שו"ת הרשב"א ח"א סי' א'נ) שהוא דווקא כשהלווה חייב, אך אם הערב התחייב דבר שהלווה לא התחייב – יכול לפרוע מהערב אע"פ שהלווה פטור. כגון ששאל חפץ ואמר למלווה "אם לא אחזירנו לזמן פלוני אתן לך דמים כך וכך", והעמיד לו ערב על הדמים – השואל עצמו פטור משום שהיא אסמכתא, אך הערב חייב.
סתם הלוואה שלושים יום (מכות ג:). וכשאין ללווה לשלם והמלווה תובע את הערב, ממתין לערב שלושים יום (שו"ע חו"מ קכט-ט). לש"ך (שם ס"ק כג) הוא מדין סתם הלוואה שלושים יום, שלא יהיה כח הערב גרוע מכח הלווה, ומהמגיד משנה (המובא בו) משמע שאינו מדין סתם הלוואה.

ערכים קרובים

ערכים קרובים: דין ערב (אדם יכול להתחייב לחבירו אע"פ שלא הוא קיבל את הממון אלא אדםשלישי, ולומדים זאת מערב),חוב, פריעת בעלחוב, שעבוד, שעבודא דרבי נתן.