קובץ יסודות וחקירות/אין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין

הגדרה

עדים לא יכולים להעיד כאשר בעל הדין שנגדו הם מעידים אינו נמצא לפניהם (הסוגיא בבבא קמא קיב.).
לדוגמא, עדים המעידים שראובן חייב כסף לשמעון, וראובן לא נמצא לפנינו, אין מקבלים את עדותם.

מקור וטעם

מקורו מהפסוק "ואם שור נגח הוא מתמול שלשום והועד בבעליו ולא ישמרנו והמית איש או אשה, השור יסקל וגם בעליו יומת" (שמות כא-כט). והועד בבעליו – מכאן שהעדות צריכה להיות בפני בעל השור, שהוא בעל הדין (בבא קמא קיב:).
במקור הדין יש שלוש דעות:
א) הוא מדאורייתא בין בדיני נפשות ובין בדיני ממונות (הרשב"א בתשובה שלא נדפסה בשו"ת הרשב"א, והביאוה בהערה 112 על הרשב"א (בהוצאת מוסד הרב קוק) בבא קמא קיב: ד"ה הא דאמר ליה: "דהא בוודאי דיני ממונות נמי מוהועד בבעליו נפקא להו וכו', וכיוון דתרוויהו מקרא נפקא להו מאן פליג לך בין האי להאי", דהיינו שגם בדיני ממונות הוא דאורייתא. וכן הקובץ שיעורים בבא בתרא ק הביא ראיות שהוא מדאורייתא גם בדיני ממונות).
ב) בדיני נפשות מדאורייתא, אך בדיני ממונות הוא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, שהרי הפסוק עוסק רק בדיני נפשות של השור – האם יסקלוהו (רשב"א בבא קמא קיב: ד"ה הא דאמר ליה).
ג) הוא מדרבנן בין בדיני נפשות ובין בדיני ממונות (ב"י חו"מ כח-טו (א) ד"ה ואם, נודע ביהודה ח"א אה"ע עב סתירת ההיתר הרביעי ועוד פוסקים, הובאו בשדי חמד ח"ד ק-א (ד"ה קבלת) עמוד 470).
בטעם שהעדים צריכים להיות בפני בעל הדין נחלקו הראשונים: רש"י (בבא בתרא כח: ד"ה התם) כתב שזו סברא כדי שבעל הדין יוכל לטעון, להכחישם ולהביא עדים אחרים להזימם, ותוס' (שם סוף ד"ה אלא) כתבו שהיא גזירת הכתוב (לגבי שור מועד שצריך להעיד בפני הבעלים).

פרטי הדין

בדיעבד – נחלקו הראשונים אם קבלו עדות שלא בפני בעל הדין, האם בדיעבד היא עדות ודנים על פיה: לראבי"ה היא עדות ולריב"א לא (הביאם הגהות אשר"י כתובות פ"ב טו, והריב"א הובא גם במרדכי בבא קמא קיב: סי' קמז, שו"ת רעק"א מהדורא קמא קה ד"ה תו, שדי חמד ח"ד ק-א (ד"ה ואם) עמוד 472).
להחזיק ממון, נחלקו האם תועיל לזה עדות שלא בפני בעל הדין: רוב האחרונים כתבו שגם להחזיק ממון לא תועיל עדות שלא בפניו (מהר"ם מינץ עד-כו, שו"ת מהר"ש הלוי חו"מ לד, מהרש"ך ספר א ה וספר ב קעח. והקצוה"ח קי-ב (ד"ה והנה) הביאם וסובר כמותם), והמהרי"ט (חו"מ לב, הובא בקצוה"ח שם) הוסיף לכך סברא שאם לא כן לא שבקת חיי לכל בריה, שכל לווה יביא עדים שלא בפני המלווה שפרעו, ויפטור את עצמו. ועוד, ש"והועד בבעליו" אמר רחמנא – מה לי ממונו ומה לי הפקעת ממונו. אך המשנה למלך (מלווה ולווה כא-א ד"ה ועל) כתב שכן תועיל.
וממחלוקת זו יוצאת מחלוקת אחרת – האם יועיל מיגו שלא בפני בעל דין: לרוב האחרונים לא יועיל, שלא עדיף מיגו מעדים, אך למשנה למלך כן, כיוון שבעל המיגו מוחזק בממון, והרי לשיטתו במוחזק כן מועיל שלא בפני בעל הדין.
לפסול עדים, נחלקו הראשונים האם אפשר שלא בפניהם, כגון להעיד שהם גזלנים או שהם זוממים (לכו"ע לא יענשו ב"כאשר זמם", שזו בוודאי עדות שלא בפני בעל דין, אך נחלקו האם יפסלו לעדות): לרמ"ה (הובא בשו"ת זכרון יהודה לר"י בן הרא"ש פב) לא נפסלים ולרמב"ן (הובא בשו"ת הריב"ש רסו) כן. ובטעם הרמב"ן ביאר הקובץ שיעורים (בבא בתרא קג, והביא את הראשונים הללו) שהנפסל לעדות לא נחשב בעל דין, ולכן אין עליו דין "אין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין".
לאפרושי מאיסורא, כגון לפסול שוחט, נחלקו הפוסקים אם מקבלים עדות שלא בפניו (שדי חמד ח"ד ק-נז עמוד 487).

אנשים

כשבעל הדין קטן נחשב כדין שלא בפניו ולא מקבלים את עדותם (בבא קמא קיב.).

ערכים קרובים

ערכים קרובים: מפיהם ולא מפי כתבם, עדים, פסולי עדות, קבלת עדות.