קובץ יסודות וחקירות/מפיהם ולא מפי כתבם

הגדרה

עדות מתוך הכתב פסולה (הוזכר בגיטין עא. ויבמות לא:, בסוגיא זו האריך ספר המקנה (ר' אליעזר זוסמאן סופר) יט).
לדוגמא, אילם לא יכול להעיד ע"י כתיבה (גיטין עא.).

מקור וטעם

מקורו מהפסוק בעדות "על פי" – מפיהם ולא מפי כתבם. ודנו המפרשים לאיזה פסוק הכוונה (ספר המקנה (ר' אליעזר זוסמאן סופר) יט-א ד"ה בפר'):
א) "על פי שני עדים או על פי שלושה עדים יקום דבר" (דברים יט-טו. כך כתב רש"י על החומש שם).
ב) "על פי שניים עדים או שלושה עדים יומת המת" (דברים יז-ו. כך כתב רש"י גיטין עא. ד"ה מפיהם, אמנם ספר המקנה שם כתב שיש לגרוס בו "על פי שני עדים").

בדינים שונים

פסק בית דין כשר ובית דין אחר יכולים לדון על פיו אע"פ שהוא כתב. ובטעם לזה יש שהסבירו שפסק בית דין אינו עדות, ולכן לא שייך בו "מפיהם ולא מפי כתבם" (תוס'), ויש אומרים שכיוון שכאשר באו בעלי הדין לבית הדין הסכימו שבית דין יכתבו את הפסק, נחשב שנכתב מרצונם, וכשר (חתם סופר, וספר המקנה (ר' אליעזר זוסמאן סופר) יט-א הביאו וחולק עליו).
בפרוזבול הדיינים חותמים או העדים (גיטין לו.). והטעם שמועילה חתימת העדים ואין בזה פסול של מפי כתבם, הוא משום שכיוון שאדם נאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד, אם כן חתימת העדים לא באה לראיה, ולכן אין בזה פסול מפי כתבם (קצוה"ח סז-ו ד"ה ונראה).

פרטי הדין

בפירוש הדין – מתי העדות פסולה ומתי כשרה – מצאנו חמש דעות בראשונים (וספר המקנה (ר' אליעזר זוסמאן סופר) יט-ה ליקטם):
א) הפסול הוא כשהעדים שולחים את העדות באיגרת לבית דין. אך אם הם מביאים את הכתב לבית דין ואומרים שזוהי עדותם – עדותם כשרה (רש"י דברים יט-טו, וכן ביאר ספר המקנה שם אות ב בדעת הריטב"א מכות ו ד"ה שלא).
ב) הפסול הוא כשהעדים לא זוכרים את העדות ומעידים בבית דין רק לפי מה שרואים בכתב שכתבו. אך כשזוכרים את העדות ושולחים אותה בכתב לבית דין – עדותם כשרה (שיטה מקובצת כתובות כ).
ג) הפסול הוא רק כשהעד אילם, אך עד שיכול לדבר וכתב את עדותו – עדותו כשרה (ר"ת, דן בזה הקצוה"ח מו-יט בתחילתו. ואין חילוק בין אם כותב עדות ובין אם כותב שטר: אילם פסול תמיד, ומי שיכול לדבר כשר תמיד). אמנם יש אומרים שכל מה שהתיר ר"ת הוא רק בדיני ממונות ולא בדיני נפשות (מרדכי, שו"ת הרמ"א יב). ויש אומרים שהתיר רק כשלא צריך להעיד בפני הבעל דין (תומים).
ד) הפסול הוא בעדות, אך שטר כשר (תוס' כתובות כ. ד"ה ורבי, שו"ע ושאר פוסקים, דן בזה הקצוה"ח מו-יט בתחילתו. ואין חילוק בין אילם למי שיכול לדבר: עדות פסולה תמיד ושטר כשר תמיד). בהגדרת החילוק בין עדות לשטר יש שלוש שיטות (בתוס' שם): [א] שטר הוא בשני עדים ועדות היא בעד אחד, [ב] שטר הוא בלשון שטר ועדות היא בלשון זכרון דברים, [ג] שטר הוא כשהמתחייב הסכים שיכתבוהו ועדות היא כשנכתבה שלא מדעת המתחייב (וכן בעל המאור חילק שמדעת המתחייב כשר ושלא מדעתו פסול).
ה) הפסול הוא אפילו על שטרות, וכל מה ששטר מועיל הוא רק מדרבנן (רמב"ם, אך רש"י רמב"ן ור"ת סוברים ששטר כשר מדאורייתא. הביאם הקצוה"ח כח-ו). וביארו האחרונים שכל דבריו הם רק אם אין העדים קיימים, אך אם הם קיימים וראויים להעיד בבית דין – השטר כשר (לחם משנה ותומים).

ערכים קרובים

ערכים קרובים: אילם (בעדות), אין מקבלין עדים שלא בפני בעלדין, עד מפיעד, עדים, פסולי עדות.