קובץ יסודות וחקירות/אדם קרוב אצל עצמו

הגדרה

אדם לא נאמן להעיד על עצמו, בין לזכות ובין לחובה (הסוגיא בסנהדרין ט: ויבמות כה:).
בדיני לפסול לעדות (סנהדרין ט:), מלקות וקנסות (רש"י יבמות כה: ד"ה ואין אדם משים עצמו רשע), מיתה (רמב"ם סנהדרין יח-ו, וכן לעניין מלקות).
לדוגמא, אדם לא נאמן לומר נרבעתי לרצוני (סנהדרין ט:).
נקרא גם בעל דבר.
החולק על דין זה וסובר שאדם כן נאמן על עצמו הוא רבי יהודה לשיטת הרמב"ם, ואין הלכה כרבי יהודה (פירוש המשניות יבמות ב-ט). אך שיטת התוס' שאדם קרוב אצל עצמו לכו"ע (תוס' יבמות כה: (ד"ה לימא) הביאו את דין אדם קרוב אצל עצמו גם לדעת רבי יהודה).

מקור וטעם

במקורו נחלקו הראשונים:
א) הערוך: ק"ו מכך שאדם אינו נאמן להעיד על קרובו , כל שכן שאינו נאמן על עצמו (הערוך ערך קרוב).
ב) ראב"ד: עדות על עצמו אינה עדות כלל, שנאמר (דברים יט-טו) "לא יקום עד אחד באיש וגו' על פי שני עדים או על פי שלושה עדים יקום דבר" – במקיימי דבר הכתוב מדבר (שנאמנים להעיד) ולא בעושי דבר (שהאדם בעצמו אינו נאמן) (שו"ת הראב"ד קמט ד"ה ואם, הובא ברמב"ן מכות ז. ד"ה אלעא, ע"פ הגמרא מכות ו. ורש"י שם ד"ה יקום).
ג) והרמב"ם הוסיף טעם נוסף, שאין ממיתים ומלקים אדם ע"פ הודאתו שמא הוא מר נפש שרצה לאבד עצמו לדעת וכד' ולכן הודה שחייב מיתה ומלקות אע"פ שבאמת אינו חייב (רמב"ם סנהדרין יח-ו).
ונפק"מ (בין שתי הדעות הראשונות) האם יש דין נמצא אחד מהם קרוב או פסול באדם קרוב אצל עצמו, דהיינו שהבעל דבר העיד יחד עם עוד עדים – האם הוא פוסל את כל העדות: לדעה הראשונה דין אדם קרוב אצל עצמו הוא כדין שאר קרובים (שממנו נלמד), וכל העדות בטילה. אך לדעה השניה יש חילוק בין דין אדם קרוב אצל עצמו לבין שאר קרובים, שלהעיד על קרובו היא עדות פסולה, אך להעיד על עצמו אינה עדות כלל, ולכן אין בה דין נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותם בטילה, שכאן לא נחשבת עדות פסולה אלא אינו עד כלל.

בדינים שונים

כיוון שהגיד שוב אין חוזר ומגיד – בעל דבר (אדם קרוב אצל עצמו) כן יכול לחזור ולהגיד (נודע ביהודה מהדורא תנינא אה"ע קנו סוף ד"ה ומנא אמינא).

ערכים קרובים

ערכים קרובים: נוגע, נמצא אחד מהם קרוב או פסול, עדים, פסולי עדות, קרוב (לעדות) .