קהלת משה ב ג
ברכות: "אמר רבי יוחנן דין גרמא דעשיראה ביר"[1].
ופירש"י: "עצם פחות משעורה", כדי שלא יטמא באהל המת[2].
ורבינו חננאל גאון פירש[3]: "כי הוה שן, ושן אינו מטמא רק במחובר אבל בתלוש אינו מטמא"[4].
אבל הוא תמוה מאוד כל מי שיש לו מוח בקדקדו יבין הדבר כי אינו מדוקדק[5].
פירש רב האי גאון: כי לכל האבל היו נותנים סעודת הבראה, והיו נותנים לו בשר ויין, כי לא נברא יין אלא לנחם אבילים, דכתיב "ויין למרי נפש"[6], וסעודה יקרא בלשון תרגום[7] "ביר", לשון הבראה. ולקח רבי יוחנן עצם מן הסעודה לנחם אבילים.
וזהו פירושו "דין גרמא דעשיראה ביר", ר"ל מסעודה עשירית[8], ודו"ק היטב[9].
הערות שוליים עריכה
- ^ ברכות ה ב. וברש"י: דין גרמא דעשיראה ביר - זה עצם של בן עשירי שמת לו: ביר - כמו בר, וצר עצם פחות מכשעורה ממנו בסודרו, לעגמת נפש". כוונת רש"י: שרבי יוחנן החזיק את עצם והראה לאנשים, משום עגמת נפש, מרוב צער שמתו לו עשרה ילדים, הוא היה מראה את העצם לאנשים ואומר להם: תראו! זהו העצם של בני העשירי.
- ^ רש"י כותב שהעצם פחות מכשעורה, כדי שר' יוחנן לא יטמא.
- ^ לרבינו חננאל היה קשה קושיית רש"י, הרי העצם מטמא את ר' יוחנן, ואיך הוא נשא אותה, לכן הוא מבאר שמדובר ב"שן", ושן מטמא רק במחובר.
- ^ וז"ל ר' ניסים גאון (ברכות שם) "דין גרמא דעשיראה ביר, פרשו רבי שרירא ורבי האי חמודו (= בנו חביבו), ז"ל ר' יוחנן קבר י' בנים זכרים, וכי העשירי שבהן נפל לתוך יורה גדולה, שהיתה רותחת ריתוח קשה וחזק, ונמס בשרו ונמק. נטל ר' יוחנן עצם של אצבע קטנה שלו וצררה בסדינו, והיה מנחם בה אחרים. ואית דאמרי כי נשאר לו בן אחד ושמו ר' מתנה, ושיגרו מארץ ישראל לבבל, ללמוד תורה לפני שמואל":
וז"ל תשובות הגאונים (חלק ראשון מאת אברהם אליהו הרכבי) סימן ת"ט: "דין גרמא דעשיראה ביר", אמרו: עשרה בנים קבר ר' יוחנן, והעשירי שבהם נפל לתוך יורה רותחת, ונתחתכו אבריו, ונטל ר' יוחנן אצבע קטנה שלו, וצררה בסודרו, שהיה מתנחם בה, ועליה אמר כך. ואמרו: כי נשאר רב מתנה, והוא בו ר' יוחנן, ושלחו ר' יוחנן אצל שמואל לבבל, ללמוד תורה": - ^ דהיינו: לא מובן שרבי יוחנן התנא הגדול, א. יחזיק עצם של בנו, ולא יקבור אותה, ב. שיראה את עצם בנו לכל מיני אנשים כדי לספר על צערו.
- ^ משלי לא ו. "תנו שכר לאובד, ויין למרי נפש".
- ^ עיין בהמשך בהערה 10, שמביא בשם הירושלמי, ש"ביר", הוא סעודת הבראה. ואחרי חיפוש לא מצאנו, לא בתרגום ולא בירושלמי.
- ^ דהיינו: רבי יוחנן נחם אבלים, ואמר להם, תראו כמה אני סובל, כבר היה לי עשרה סעודות הבראה, תודו לה' שאתם לא סובלים כמוני.
- ^ וז"ל ספר תולדות אדם (סיפורים על ר' זלמן וולאזין, אחיו של ר' חיים וולאזין): "ספר לי הזקן ר' בער, רב זאגער פעם אחת הלך לבית המדרש הגדול לבקש אחר קלף קטן מצוייר בציורים שונים שנאבד מתוך סדור הפלה שלו. ויהי כאשר ראה אותו הצדיק (ר' זלמן וולאזין), הלך לקראתו בשובע שמחות, ויאמר: דבר חידוש מצאתי היום, וששתי עליו כעל כל הון, והציקתני תשוקתי ותאלצני להביא אליך ולהציג לפניך.
ברכות ה ב והאמר ר' יוחנן דין גרמא דעשיראה ביר, ופרש"י "זה עצם של בן עשירי שמת לו, ביר כמו בר, וצר עצם פחות מכשעורה ממנו בסודרר לעגמת נפש", ע"כ פרש"י.
והנה רש"י ז"ל נדחק לפרש שנשא עצם פחות מכשעורה, כדי להנצל מהקושיא החמורה איך יתכן שר' יוחנן ישא אצלו עצם המת המטמא במגע ובמשא, על כן הוכרח לפרש שהעצם היה פחות מכשעורה, ואינו משמא. וגאון אחר פירש בשביל קושיא זו, שעצם הזה היה שן, והשן אינו מטמא בתלוש, רק במחובר, כמבואר ברמב"ם ה' ממאת מת פרק י"ג: "כל שבמת טמא חוץ מן השניים" וכו'. והנה יש להקדמונים טענות בזה לכל אחד מהפירושים, והויכוח בזה ארוך לכן עזבתיו.
אולם יגעתי ומצאתי פירש נכון בשיטה מיוחסת לאחד ממיוחדי גדולי הקדמונים, והוא דבלשון הירושלמי קורין לסעודת ההבראה שמברין את האבלים "ביר", מלשון "ולא ברה אתם לחם" שמואל ב יב יז. ומשמע במסכת נדרים נו א פ' הנודר מן הירק, דלא סגי שלא יאכל האבל בשר וישתה יין בסעודת ההבראה, וכן מובא בבית יוסף סימן שע"ה. ולפי זה קרוב להיות פירוש המאמר "דין גרמא דעשיראה ביר", שצר עצם מסעודת ההבראה עשירית בבגדו, ולא מעצמות בנו המת. והפירוש הזה קרוב אל מרכז היושר, יותר משארי הפירושים": עכ"ל.
יש שמסבירים שרבי יוחנן השתמש בלשון ירושלמי, כיון שהוא עצמו חיבר את הירושלמי. (אינציקלופיה לאגדות התלמוד לר' נתן ניסים סולומון מתל אביב, תשי"ב).