קדושת לוי/תולדות

<< · קדושת לוי · תולדות · >>

פרשת תולדות

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק (בראשית כה, יט). הכלל כתיב בתורה (בראשית כא, יב) כי ביצחק יקרא לך זרע אף על פי שגם ישמעאל נולד מאברהם אף על פי כן השתלשלות האבות היה אם בנו יהיה צדיק יהיה נקרא זרעו ואם לאו אינו נקרא זרעו. אך מהאבות ואילך אינו כן, רק אב המוליד בן הבן הוא זרע האב ואין צריך לעשות שום פעולה שיהיה נקרא זרע האב. אבל אצל האבות השתלשלות שלהם לא היה כן, רק אם היה צדיק יהיה נקרא זרע האב ואם לאו אינו נקרא זרע האב. ונמצא הבן צריך לעשות פעולה שיהיה נקרא זרע האב, דהיינו שיהיה צדיק ותולדה היא לשון פעולה. וזהו הרמז בפסוק ואלה תולדות יצחק, פירוש יצחק עשה פעולה שיהיה נקרא בן אברהם, זרע אברהם והבן:

או יבואר על פי מאמר האר"י ז"ל כי ביצחק, כי יצחק היה מסטרא דנוקבא כמאמר הכתוב (בראשית יח, י) והנה בן לשרה אשתך. אבל אחר כך בא אליו נשמה מאברהם מסטרא דדכורא ואז היה לו חיים. וזהו המבואר במדרש (בראשית רבה נח) מהיכן בא, חד אמר מהר המוריה כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך, ונמצא כלול אותו באברהם. וחד אמר, כי ביצחק יקרא לך זרע כו', שכלול אותו באברהם עיין שם. וזהו הרמז ואלה תולדות יצחק בן אברהם, כלומר מנין בא זה שיהיה ליצחק תולדה הלא יצחק לא היה לו חיים כנ"ל. ועל זה אמר אברהם הוליד את יצחק, שהגיע לו נשמה מאברהם מסטרא דדכורא:

ונראה יותר, דהכלל היא דיצחק הוא מדת היראה, דהיינו להיות כל איש ישראל ירא את ה' הנכבד והנורא יראה הרוממות שהוא סור מרע. והנה היראה היא מדת צמצום. והנה יש עוד בחינות שאדם הוא בטל במציאות ואינו חושב כלל על עצמותו ואז יש לו התלהבות להבורא עולם ויש לו אהבת הבורא ברוך הוא, וזהו גם כן מדת יצחק מה שאינו חושב כלל את עצמו. אף על פי שמדת אהבה היא מדת אברהם, אף על פי כן זה שאינו חושב על עצמו כלל היא מדת יצחק ונמצא יצחק במדתו משלים מדת אברהם כנ"ל, ואז על ידי אהבה שיש לו להבורא ברוך הוא יחשוב שהוא דבוק לה'. וזהו הרמז בפסוק ואלה תולדות יצחק בן אברהם, שיצחק השלים מדתו של אברהם אביו ודו"ק:

או יבואר, ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק. דהנה יש לדקדק דהוה ליה למכתב ילד את יצחק, ומהו הוליד לשון הפעיל שמשמעו שפעולת אברהם היתה שיצחק יהא יכול להוליד. אך נראה כוונת הכתוב, דהנה ידוע שאברהם אבינו עליו השלום עבד להבורא ברוך הוא במדת אהבה ויצחק עבד להבורא ברוך הוא במדת היראה ויעקב אבינו עליו השלום במדת התפארת והוא עמודא דאמצעיתא כלול מתרין מדות חסד וגבורה. וזהו כוונת הכתוב ואלה תולדות יצחק בן אברהם, פירוש מחמת שיצחק היה בן אברהם שעבד להבורא ברוך הוא במדת החסד זהו גרם לו שיעמוד לו תולדות שיצא יעקב כלול מתרי מדות. וזהו אברהם הוליד את יצחק, אברהם גרם שיצחק יעמיד תולדות כלול מתרין מדות:

ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו (בראשית כה, כא). נראה, דהנה דכר הוא היפך נוקבא זה משפיע וזו מקבל אמנם היכן הם התהפכות גמור כשאינם עקרים אז מקבלת הנוקבא ומולידה מהדכר, מה שאין כן כשהם עקרים אינם דבר והיפוכו כראוי דהרי אינה עושה תולדות ממנו. וזהו שכתוב ויעתר יצחק לה' לנוכח, לנוכח דייקא, פירוש שיהיה נוכח, דהיינו היפך מאשתו על ידי שתלד יהיה הוא והיא דבר והיפוכו. וזהו שאמר ויעתר לו ה', הזכיר לשון עתירה שהוא לשון התהפכות כמו שדרשו רבותינו (יבמות סד.) מה עתר זה מהפך את התבואה שהקדוש ברוך הוא עשה בקשתו שיהיה היפך גמור הוא ממנה:

או יבואר, כי יצחק בקש בזכות אשתו כי הוא חשב בעצמו שאינו כדאי שיעתר לו ה' בזכותו רק חשב שיעתר לו ה' בזכות רבקה וזהו ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו דייקא. וזהו שפירש רש"י ויעתר לו ולא לה לפי שאינו דומה וכו' לפיכך לו ולא לה, ולכאורה מה שפירש לפיכך לו ולא לה מיותר. והנראה דרש"י בא להשמיענו, כי כאשר כתבנו שיצחק ביקש בזכות רבקה ולא בזכותו ונמצא כשהשם יתברך שמע לתפילתו כנאמר ויעתר לו ה', הוה אמינא שנעתר לו כאשר ביקש בזכות רבקה ולא בזכותו, לזה פירש ויעתר לו ה' לפי שאינו דומה וכו' לפיכך לו ולא לה, כלומר מה שנעתר לו ה' לו דייקא הכל בזכותו ולא בזכותה ככוונתו:

ותאמר אם כן למה זה אנכי (בראשית כה, כב). פירוש על פי דכתב האר"י ז"ל דנשים צדקניות אין להם צער עיבור ולידה עיין שם, אם כן רבקה שראתה שיש לה צער חשבה בדעתה שהיא אינה מצדקניות דאם לא כן לא היה לה צער עיבור. וידוע דמי שאינו טוב אי אפשר שישרה בו דבר קדושה כמאמר חכמינו ז"ל כל עורב למינו (ויקרא יא, טו) והנה רבותינו זכרונם לברכה אמרו כשהיתה עוברת על פתח בתי מדרשות היה יעקב מפרכס לצאת, אם כן ראתה שיש בקרבה בן אחד שהוא ממקור הקדושה שבעברה במקום קדושה רוצה לצאת. וידוע דמקור הקדושה נקרא אנכי, דהיינו אנכי ה' אלהיך (שמות כ, ב) וזהו הפירוש ויתרוצצו הבנים בקרבה, שהיה לה צער עיבור אם כן חשבה שאינה טובה. ותאמר אם כן למה זה אנכי, פירוש בן אחד שמתאוה לקדושה ומזה מוכיח שהוא ממקור הטוב ואיך שוכן בקרבי שאני איני טובה מדיש לי צער עיבור. והשיב לה השם יתברך שני גוים בבטנך וכו' ולאום מלאום יאמץ כו', לא כמו שאתה חושבת שאינך טוב באמת אתה טוב הצער לידה שלך הוא מחמת ששני גוים בבטנך שהם זו לעומת זו והבן:

ונבאר מה שהוזכר הנשואין של יצחק עם רבקה, כי כל מעשה אבות רשומים בתורה והם עשו רשימה לבנים ומה שלא הוזכר נשואי אברהם עם שרה בתורה כמו של יצחק עם רבקה, כי בעת הנשואין היה שמו אברם ושמה שרי והשמות הם השורש לנשמות ולא נתקיימו בשמם, כי אחר כך נשתנו שמותם לקרוא אברהם ושרה וגם נשמתן נשתנה לכן הזיווג של אברם ושרי לא נאמר בתורה כיון שנשתנו למעליותא ולא נתקיים הזיווג ולא הוליד אברם ושרי, רק הזיווג של אברהם ושרה נתקיימו והולידו ועשו פרי. ומה שנשתנה שם אברהם ושרה ולא שם יצחק, כי מדת החסד מורה על התפשטות של בהירות הבורא ברוך הוא והתפשטות כשבא לעולם צריכה לצמצם את עצמו ובהירות נתמעט כל מה שיורד מעולם לעולם כדי שיהיה יוכל לקבל. וזהו אברהם שנשתנה שמו מאברם לאברהם, כי אברם נקרא קודם שנתפשט בזה העולם והיה בהירתו גדולה ואחר שנתפשט בזה העולם נתצמצם בהירתו ונתמעט לכן נקרא בשם אחר הוא אברהם. אבל יצחק שמורה על הצמצום לא נשתנה מעולם לעולם לכן נקרא שמו כשהיה ולא נשתנה כלל אבל קודם שנתפשט בזה העולם נקרא אברם, כלומר אברם שהוא בעולם שלמעלה שעולם שלמעלה נקרא רם ואחר כך כשנתפשט ונתצמצם נקרא אברהם אב המון גוים, כלומר עד עולם שהוא אב המון גוים לכן קודם שנתפשט בזה העולם לא היה יכול להוציא תולדות עד אחר שנתפשט בזה העולם ונקרא שמו אברהם. ויעקב הממוצע בין שני המדות בין חסד וגבורה המורה על התפשטות וצמצום מצד מדתו החסד היה צריך לשנות שמו, אפס מצד מדתו השניה שהוא צמצום לא היה צריך לשנות שמו ולכן לא נעקר שם יעקב הראשון ממנו. לכן הקורא לאברהם אברם עובר בעשה, שבזה העולם נשתנה שמו ולא היה יכול להוליד עד שנשתנה שמו אברהם, כי שם אברהם מורה על התפשטות שנתפשט בהירתו בזה העולם. ולא כן הקורא לישראל יעקב, כי לא נעקר ממקומו שם יעקב מצד מדתו השני שהיה צמצום ולא היה צריך לשנות שמו, כי היה יכול להוליד קודם שנקרא שמו ישראל לכן כשנקראים בניו בני ישראל הם במעלה עליונה, כי הוא מרומז על החסדים שהוא התפשטות כשהמה באין לזה העולם מצמצום הבהירות. וזה כי שרית עם אלהים (בראשית לב, כט) כי יתגבר כביכול שצמצם באהבתו את עצמו. וזהו כד רחימתן עזיזא וכו', שכל אחד מצמצם את עצמו מחמת אהבה. וזהו כי שרית עם אלהים ותוכל, שהתגבר כל כך אהבתו ליעקב החקוקה מתחת כסא הכבוד עד שהאל צמצם את עצמו כביכול לאהבת ישראל שנקראו בנים למקום כדרך שהאב מצמצם את שכלו לאהבת בנו שילמוד עמו ושישפיע עליו שכלו בלימוד ההוא שיהיו ישראל עם אלהים וזהו התענוג הבורא במה שישראל גורמים צמצום כמאמר (ישעיה מט, ג) ישראל אשר בך אתפאר, והבן ודו"ק:

בפסוק וידו אוחזת בעקב עשו (בראשית כה, כו). נראה, דהנה ידוע שהס"מ הוא שרו של עשו ויעקב אבינו היה נוצח את הדינין בכדי שהס"מ לא ישלוט בנו ויעקב בגימטריא ב' פעמים אלהים, וידוע שאלהים מורה על מדת הדין. וזהו וידו אוחזת בעקב עשו, להמתיק הדינין:

ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו (בראשית כה, כח). פירוש, כי צדיק התענוג שלו מעליות נצוצות שמעלה הנצוצות אשר נצודו בקליפות ובמה הוא מעלה אותם בתורה ובתפלה שלו שהיא בפה. וזהו כי ציד בפיו, בפיו שלו מוציא הנצוצות. וזהו ויאהב יצחק את עשו, כי בשורש עשו היה נצוצות אשר ניצודו שם, דהיינו נשמת שמעיה ואבטליון ונשמת רבי מאיר וכן כמה נצוצות עד ימות המשיח:

גור בארץ הזאת וגו' כי לך ולזרעך וגו' עקב אשר שמע אברהם בקולי וגו'. ולכאורה יפלא דמשמע שבזכות עצמו לא היה ראוי לזה. אך הנה ידוע שכל עבודת אברהם היה בחינת העלאות נצוצות להעלותם לפני ה' לכן היה צריך לשוטט בארצות אחרים בכדי לקבץ כל הנצוצות שנפלו שם, וכאשר קיבץ אברהם אבינו עליו השלום כל נצוצות תחת כנפיו היה גם ביכולת יצחק להעלותם ולא היה צריך לילך לארצות האחרים לקבץ אותם, כי אברהם המשיך אליו כח זה שיהיה בכחו להעלותם למעלה כל הנצוצות שתחת ידו. ולכן אמר לו ה' גור בארץ הזאת וכו', פירוש שלא לילך לארצות אחרים. עקב אשר שמע אברהם בקולי, פירוש שיש לך זכות אבות שכבר המשיך אברהם עליך כח זה על ידי שקיבץ כל הנצוצות תחת ידו, מה שאין כן אברהם שלא היה לו זכות אבות הוצרך לילך לארצות אחרים:

ראו ראינו כי היה ה' עמך (בראשית כו, כח). נראה על פי מה שבארנו בפרשת וירא (בראשית יח, ב) וירא וירץ לקראתם, שהאירו שכלו, כי כשאדם מסתכל בצדיק ניתוסף בהירות על האדם שעל זה אמרו חכמינו ז"ל (ראש השנה טז:) חייב אדם להקביל פני רבו ברגל, ומחמת זה הבין אברהם שהם צדיקים לזה וירץ לקראתם עיין שם. וזהו שכתב כאן ראו ראינו, כפל לשון, כלומר על ידי ראיה שלך שראינו אותך ניתוסף לנו ראיה אחרת שבהסתכלותינו בזיו קדושתך האיר עין שכלותינו ובהירות גדול ניתוסף לנו. ולזה גמר אומר הכתוב כי היה ה' עמך, שהשראת שכינה עליך לזה האיר עין שכלינו שהסתכלנו באדם קדוש שקדושת ה' עליו ומחמת זה באנו לדבק בך בהרגשתינו צדקותיך:

אם תעשה עמנו רעה כאשר לא נגענוך וגו' (בראשית כו, כט). נראה, כי ידוע מה שכתב בעל הטורים דאבימלך רצה לעשות רעה ליצחק, אפס שהשם יתברך הפכו לטובה דהשם יתברך מהפך כל הרעות לטובה עיין שם. וזהו שאמר אבימלך אם תעשה עמנו רעה, שאם תרצה להרע לנו ודאי יתהפך לטובה. והא ראיה כאשר לא נגענוך, שאנו היו חושבים להרע לך והשם יתברך הפכו לטובה ועשינו עמך רק טוב. וכיון שמידתו יתברך להטיב כן אם אתה תרצה להרע לנו יתהפך גם כן לטובה, לכן עשה אתה עמנו טובה כיון שסוף סוף יהיה טובה והבן:

או יבואר, אם תעשה עמנו רעה כאשר לא נגענוך כו' אתה עתה ברוך ה'. נראה דטענות אבימלך היה דיצחק יעשה עמו טובות כאשר הוא גמל אתו טובות ולא נגע בו לרעה. ולכאורה אין יצחק מחויב לגמול לו טובה על גמולו אותו טובה כיון שהשם יתברך היה עם יצחק היה אבימלך ירא ליגע בו לרעה שלא יהא גומל לנפשו רעה כמו שמצינו באבות שכל מי שנגע בהם לרעה יד ה' היתה בם להומם ולאבדם, אך אף על פי כן נמשך מהטובות שגמלו אבימלך נחת רוח ליצחק שאם היה נוגע בו לרעה היה ההכרח להשחיתם והצדיקים אינם חפצים בהשחתת שום דבר, כי מדעת קונם יש בהם וכל מי שגומל לצדיקים טובות גורמים שיבא עליהם גם כן טובות ובזה דעת צדיקים נוחה שיבואו ברכות על ידיהם לעולם. וזה שאמר אבימלך אם תעשה וכו', כאשר לא נגענוך וכאשר עשינו עמך רק טוב וכו', אתה עתה, פירוש גם אתה גומל אותנו טוב ולא רעה שלא תאמר כי אנחנו היו מוכרחים לעשות עמך טוב, דהיינו מתיראים שלא לכוות בגחלתך, לזה גומר ברוך ה', פירוש אף על פי כן יש לך נחת רוח מהטוב שגמלנו לך ולא רעה שאתה נקרא ברוך ה' שמקבל רק ברכות מהשם יתברך לעולם ואינו מקבל שום רעה מלמעלה להעניש שום אדם בסיבתו, כי כן דרכיהם של צדיקים ומחמת זה גופא מהראוי להטיב עמנו:

ויעש להם משתה ויאכלו וישתו וכו' וילכו מאתו בשלום (בראשית כו, ל-לא). נראה, כי כל מעשה אבות היא בשביל הבנים שבזמן גלותם לא ימאסו ולא יגעלו כאשר דרכו בזה הקדמונים קדושי עליון הרמב"ן ז"ל ובעל הטורים בענין הבארות עיין שם. ומעתה אפשר לנו לומר בזה מה שהשלים אברהם אבינו עליו השלום ויצחק אבינו עליו השלום עם אבימלך בזה שאף על פי שישראל יהיו בשעבוד אומות ומלכים יהיו מלכים משלימים עם ישראל לעשות רצונם כמו שהיה כאן שהשלים אבימלך עם אברהם אבינו עליו השלום ויצחק לעשות רצונם ומעשה אבות סימן לבנים והבן:

בפסוק ויגש וישק לו וכו' ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה' (בראשית כז, כז). ראשי תיבות אשר ברכו ה', הוא אב"י רמז על אבא עילאה והמבין יבין:

ויתן לך אלהים מטל השמים וכו' ורוב דגן וכו' (בראשית כז, כח). יבואר על פי דרך הגמרא ישראל מפרנסין לאביהן שבשמים. והנה פרנסה הוא תענוג, דהיינו שהשם יתברך יש לו תענוג מעבודת ישראל וזה שהשם יתברך רוצה בעבודת ישראל ויש לו תענוג נקרא דלת לשון דלה ועניה, כי תמיד הבורא ברוך הוא משתוקק לזה שיתענג מעבודת ישראל. וזה רמז דגן דל"ת ג"ן, כי גן הוא לשון תענוג מהדלת יהיה לה תמיד תענוג לרוב מעבדות ישראל והבן:

ונבאר ענין הברכה שבירך יצחק את יעקב ורצה לברך את עשו. דע, כי הכל דוגמא דלעילא כמאמר חכמינו ז"ל במסכת פסחים (קיח.) הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו (תהלים קיח, א) פירוש הודו לה' שגובה חובתו בטובתו של אדם, כלומר כי כל מה דעביד רחמנא לטב עביד, הגם שבעיני האדם דומה שדבר זה הוא רע לו, אמנם באמת אינו כן רק שגובה חובתו בדבר שהוא טובה, אך כיון שמדומה לאדם שהוא רע ויש לו צער מזה על זה אמרו הודו לה' כי טוב, כשגובה חובתו בטובתו של אדם, כלומר מה שהוא טובה לאדם בזה גובה חובתו, רק האדם אינו מבין זה ויש לו צער מזה, ונמצא כשהקדוש ברוך הוא נותן כח למדת הדין לענוש את האדם כפי מה שאנו רואין בהתגלות הוא נותן כח להמקטרג לענוש. אמנם באמת באתכסיא הוא טובה. כי כל מה דעביד רחמנא לטב עביד. וידוע כי מדת הדין הוא יצחק ועשו הוא כח המקטרג והמעניש ויעקב הוא טובות של ישראל. וזהו יצחק שהוא ממדת הדין רצה לברך את עשו הוא המקטרג והמעניש כמאמר חכמינו ז"ל (בבא בתרא טז.) הוא היצר הרע הוא המלאך המות. ולא כן היה רק בירך ליעקב שהוא טובה לאדם, כי כל מה דעביד רחמנא לטב עביד רק שהוא בא באתכסיא וכן יעקב אבינו עליו השלום בא באתכסיא שלא ידע יצחק אבינו עליו השלום והבן:

ויהי כאשר כלה יצחק לברך את יעקב (בראשית כז, ל). וצריך להבין למה לא רצה לברך יצחק תיכף את יעקב. והרמב"ן ז"ל כתב הטעם, כדי שיהיו הברכות שלא לדעת וצריך להבין את זאת. והענין הוא, דהנה אמרינן בגמרא (ברכות מה.) אין להמתרגם להגביה קולו יותר מן הקורא, ודייקינן מן הפסוק (שמות יט, יט) משה ידבר והאלהים יעננו בקול בקולו של משה. והקשו התוספות, כי מן הפסוק הזה הדיוק הוא להיפך דהתם כביכול הבורא ברוך הוא הקורא ומשה הוא המתרגם והוי ליה לדייק אפכא שאין להקורא להגביה קולו יותר מן המתרגם. והענין הוא, דהנה אמרינן בגמרא (ברכות יב.) כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה, וכל ברכה הסמוכה לחברתה אין צריך בה מלכות. וצריך להבין מפני מה ברכה הסמוכה לחברתה אין צריך בה מלכות. ונראה, דהנה אברהם אבינו היה לו אחיזה בשם אל שבזה השם מביא חסדים לעולם התחתון ויצחק היה לו אחיזה בשם אלהים שהוא משפט ויראה כמאמר הכתוב (בראשית לא, מב) ופחד יצחק היה לי, ויעקב היה לו אחיזה בשם הוי"ה שהוא מרומז על הרחמים וצריך להמתיק הדין על ידי שני השמות א"ל הוי"ה והאר"י ז"ל כתב שאתה מרומז על שם אל לפיכך אם אמר בתחילה ברוך אתה ה' וברוך הוא לשון המשכה שממשיך חסד על ידי שני השמות אתה ה' שאתה מרומז על שם אל אזי ממתיק הדין, דהיינו אלהינו שהוא מרומז על הדין אנחנו ממתיקין הדין על ידי שני השמות שבתחלה, לפיכך ברכה הסמוכה לחברתה אין צריך בה מלכות מאחר שנמתק הדין מתחלה הוא הולך כך בכל הברכות שאמר ואין צריך עוד להמתיק:

ונבאר הדיוק של הגמרא הנ"ל, שלכאורה הוא להיפך. הכלל הוא, דהנה עינינו רואות שמשה רבינו עליו השלום היה אב לחכמים ולנביאים הבאים אחריו ואפילו הכי נבואת משה רבינו עליו השלום קל להבין יותר מכל הנביאים אחרונים. אלא שמפני כך הוא קל להבין נביאת משה מחמת שהשכינה מדברת מתוך גרונו של משה, אבל הנביאים לא היו מתנבאים אלא מה שחזו בחזיון ואחר כך הצריכו להמשיל משלים ודמיונות כדי להבין הנבואות שאמרו אבל משה לא היה צריך לכל זה מחמת שהשכינה מדברת מתוך גרונו. נמצא שהדיוק אתי שפיר, שהקדוש ברוך הוא, הוא בעצמו המתרגם. וצריך להבין מה שכתב הרמב"ן שהברכה היא שלא לדעת, דהנה האר"י ז"ל כתב על פסוק (קהלת ח, ט) עת אשר שליט אדם באדם לרע לו, שהקדוש ברוך הוא כשרוצה ליתן נשמה קדושה לעולם התחתון צריך ליתן מקודם אל מקום טומאה שאם יתן תיכף בזה העולם אזי מדת הדין חס ושלום מעכב אבל כשנותן תחילה אל מקום טומאה סבורים הם שחס ושלום הנשמה הקדושה יהיה ביניהם אזי אין מדת הדין מעכב. אבל האמת אין הדבר כן, אלא שאחר כך נתרומם קרנות צדיק ומשבר את כל כוחות הטומאה כמו שהיה באברהם שנתן לו תחלה לתרח ואחר כך שבר כל הצלמים וכן היה בדוד שהיה הנשמה שלו בלוט לזה רדף אברהם אבינו אחר המלכים והרג אותם כדי להציל נשמת דוד אשר היה בלוט. וזהו שכתב האר"י ז"ל כוונת הכתוב עת אשר שליט אדם באדם, דהיינו מתחילה סבר שהוא שליט על הכל ולבסוף הוא רע לאותו אדם שמשבר כל כוחות הטומאה של אותו אדם שהיה שליט מתחילה. וזה הרמז שבשביל כך לא רצה יצחק לברך את יעקב תיכף כדי שמדת הדין יסבור שהברכה יהיה עליו ולא יקטרג חס ושלום ויעכב הברכה ולפיכך רצה מתחילה לברך את עשו. אבל באמת עיקר הברכה הוא שורה על יעקב כי הוא משבר את כל כחות הטומאה ויתן השם יתברך טובה וברכות אמן:

גם ברוך יהיה (בראשית כז, לג). ונראה לפרש כוונת הכתוב, דהנה ידוע שיצחק אבינו בירך ליעקב ב' פעמים, אחת כשבא יעקב והביא לו מטעמים. ואחת בברחו מפני עשו אחיו. והנה ברכה ראשונה היא היתה הברכה הגדולה, והברכה השניה היא הברכה הקטנה, והברכה הקטנה הוא מסתופף עלינו בעולם הזה, והברכה הגדולה הוא שמורה לעתיד לבא כשיבא משיח צדקינו במהרה בימינו יקוים הברכה הזאת. והנה איתא בכתבי האר"י ז"ל על פסוק (זכריה יד, ט) ביום ההוא יהיה ה' אחד, שידוע ששם י"ה אינו בגלות שאין חיצונים יונקים ממנו ושם ו"ה הוא בגלות עמנו כביכו"ל שהחיצונים יונקים ממנו ולעתיד כשהשם יתברך ישמיד את הסטרא אחרא וסייעתא דילה אז יהיה הוא"ו ה"א במדריגת י"ה. וזהו ביום ההוא יהיה ה', השם הוי"ה ברוך הוא יהיה במדריגת כאילו היא ב' פעמים יו"ד ה"א עד כאן דברי האר"י ז"ל בתוספות ביאור. וזהו כוונת הפסוק גם ברוך יהיה, הברכה הזאת יקוים לעתיד כשישמיד השם יתברך את הסטרא אחרא ויהיה השם הוי"ה במדריגת יהיה והמבין יבין:

הברבה אחת היא לך אבי (בראשית כז, לח). הכלל, דיש חיות וברכה מהקדושה וזה לעומת זה עשה אלהים דיש גם כן חיות מהקליפות. וידוע מה שכתב האר"י ז"ל דהקדושה נקראת אחת שדבק באחדות הבורא ברוך הוא, וכן אמרו חכמינו ז"ל בכמה מקומות. ורש"י בחומש פרשת ויגש בפסוק (בראשית מו, כ) כל הנפש עיין שם. והנה יצחק בירך את יעקב מסטרא דקדושה. וזה שאמר עשו הברכה אחת היא לך אבי, אחת דייקא, שמרומז על הקדושה, פירוש וכי מסטרא דקדושה לבד אתה יכול לברך. ברכני גם אני אבי, מסטרא דקליפה. ובזה סתר דברי אביו שאמר הן גביר שמתיו לך, דהא ברכתו דיעקב מסטרא דקדושה וכשיברך אותו מסטרא אחרא לא יהיה עליו גביר, כיון שברכה שלו יהיה מסטרא ההיפך מברכת יעקב. וכשמוע יצחק את דברי עשו, ראה רשעתו שנמשך אחר סטרא אחרא. אמר ועל חרבך תחיה, פירוש כשיבא עליך מכת חרב והרג ואבדן אז תחיה, דהיינו שתעלה על ידי זה שיבא קידוש השם. וגם אמר לו והיה כאשר תריד, דידוע מאמר חכמינו ז"ל (בראשית רבה מב) והיה לשון שמחה, ורש"י ז"ל פירש תריד לשון צער. וזה והיה, פירוש שיהיה שמחה כאשר תריד, כשיהיה לך צער יגון ואנחה אז ישמחו כל העולמות כנאמר (משלי יא, י) באבוד רשעים רנה. וגם אמר ופרקת עולו מעל צוואריך. דהנה ישעיה הנביא אמר (ישעיה א, ג) ידע שור קונהו וכו', אפס כשנותנים עול על צווארו אין השור יודע בעליו מצד בחירתו רק מוכרח הוא מחמת העול, אמנם כשפורקין העול מעליו הוא נוהג כבוד מצד בחירתו. כן הוא הדבר באומות, כל זמן שבית המקדש היה קיים היה העול על צוואר האומות שהיו נכנעין לישראל, מה שאין כן עתה שבית המקדש חרב נפרק העול מהם, אבל מצד הבחירה מחויבין לעשות רצון ישראל גם עתה בגלות שישראל הם בעלים כמאמר חכמינו ז"ל שכל העולמות ברא הקדוש ברוך הוא בשביל ישראל, והאומות הן כמו בהמות כנאמר (שם מ, יז) מאפס ותוהו נחשבו לו. וזהו שאמר יצחק לעשו ופרקת עולו מעל צוואריך, פירוש אפילו בשעה שתפרוק עולו של יעקב מעל צוואריך, דהיינו בזמן הגלות כפירוש רש"י רק מעל צוואריך הוא שתסיר שלא תהיה מוכרח לזה אבל ממילא מצד עצמך ראוי לך לעשות רצון ישראל אף על פי שאין העול על צוואריך כנאמר ידע שור קונהו וכו'. וזהו פירוש הכתוב וישא עשו קולו ויבך, פירוש אימת תהיה נשיאת קולו, דהיינו עליה שלו דהרמת קול היא עליה. ויבך, פירוש בשעה שיהיה בוכה, דהיינו שיהיה לו יגון ואנחה דמרומז על הדבר הנ"ל אז הוא עליה שלו כנ"ל והמבין יבין: