קדושת לוי/ויצא

<< · קדושת לוי · ויצא · >>

פרשת ויצא

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

ויצא יעקב מבאר שבע כו' (בראשית כח, י), עד סוף הפרשה. ויבואר בזה מה שאנו קורין לנס דחנוכה בשמן לשון חנוכה. כי חנוכה הוא מלשון חינוך. ותוכן הדברים, דמצינו בתורה גבי חינוך הבגדים של כהנים שנאמר (שמות כט, לג) למלא את ידם לכהן כו', דהנה כל דבר אשר נעשה מקום להשראת הקדושה עליונה צריכה מקודם לעשות כלי והכנה ובית קיבול שיהיה מקום להקדושה הבאה אחר כך לשרות בדבר ההוא וזה נקרא חינוך כמו שמחנכין הנער במצות שיהא כלי מזומנת לקבל השראת הקדושה שחל עליו בעת גדולתו. והנה יעקב אבינו הסתכל ביחוד עליון מראשית המחשבה וראה שיסוד כל העולמות הוא כנסת ישראל כמאמר חכמינו ז"ל (בראשית רבה א) ישראל עלה במחשבה בראשית ברא וכו', בשביל ישראל שנקראים ראשית, והם נקראים אבן הראשה שממנו הושתת עולם, כי הם יסוד כל העולמות עליונים ותחתונים ובמחשבה שם נקרא אבן הנ"ל בלשון יחיד, כי שם נתאחד כללות ישראל באחדות האמיתי במזל עליון. והנה יעקב אבינו נתן שכלו ומחשבתו והניח מוחו על זה הענין שהשתוקק יעקב אבינו להוציא הדבר מכח אל הפועל משורש אשר משם רועה אבן ישראל (בראשית מט, כד) אל התפשטות לנטוע כנסת ישראל בנין שלם בכל ענינם בשנים עשר שבטי י"ה המכוונין נגד י"ב גבולי אלכסון ולהיות המרכבה שלימה מששים רבוא ישראל כמאמר חכמינו ז"ל אין השכינה שורה פחות מששים רבוא ישראל, ולהיות קומה שלימה מאברים ופרקים ולהיות הכל מכוון כנגד העולמות ואורות העליונים ולהוציא זה האבן מן הכלל אל הפרט על זה הניח יעקב אבינו מוחו וראשו. וזהו שהכתוב מכנה שיעקב הניח ראשו על האבן, זה כינוי שהניח מחשבתו ושכלו על אבן הראשה הנ"ל. אך שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, שבוודאי שכב על האבן ויצק עליו שמן כמו שמבואר בכתוב, רק שרמז יעקב במחשבתו וכוון על דבר אחר על אבן הרוחני היא ראשית המחשבה הוא פינת יסוד העולם להיות מקושר אל המעשה בכל ענפיו ופרטיו להיות בנין מפואר מחדרים ומפלטרין שממנו כמה וכמה צדיקים ולומדי תורה זה היה עבודת יעקב והסתכל באחדות של כנסת ישראל עד סוף כל הדורות ואחר כך ראה יעקב ברוח קדשו הירוס של כנסת ישראל וחורבן בית המקדש וגודל החרון אף והדינים שעברו על ישראל:

ועל זה ויצא יעקב מבאר שבע, רצה לומר שיצא מאותו הסתכלות של היחוד עליון אשר משם נובע שפע לכל העולמות לכל שבע המדות המכונה בשם באר שבע. וילך חרנה, והסתכל באותו החרון אשר יעברו על כנסת ישראל והיה לו צער גדול מאוד בהרגישו צער גודל הצרות אשר יסבלו זרעו בגלות ויהיה להם ירידה חס ושלום. וזהו שכתוב ויפגע במקום, רצה לומר לבד מזה הצער של זרעו הרגיש ופגע בצערו של מקום כביכול מקומו של עולם אשר בכל צרתם לו צר וחשש יעקב מאוד על צער שכינה כביכול. וזהו שכתוב וילן שם כי בא השמש, היה לו לינה, רצה לומר שנחשך לו האור שם מחמת גודל צער ישראל וגלות השכינה ונפסק מהדבקות. ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו, הניח מחשבתו על זה הדבר. לכך כתיב מאבני, כי זה קאי על הירוס כנסת ישראל שנפרדו. וזה שכתוב ויחלום, רצה לומר שהתגבר יעקב אבינו מאוד במחשבתו על זה הדבר ההירוס הנ"ל מחמת שזה הדבר הוא גדול בכמות אף שלעיני בשר ודם נדמה שהגלות אינו אלא למטה בארציות. וזה שכתוב והנה סולם מוצב ארצה אבל וראשו מגיע השמימה, כי באמת שורש כל הגלות נוגע עד רום שמים העליונים, כי בעת הגלות יש תשות כח למעלה ונפסק חלילה השפע עליונה. והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו, רצה לומר שבאמת על ידי הגלות יש עליה לכמה ניצוצות הקדושים אשר יש להם עליה על ידי עול הגלות אבל על ידי ירידת ישראל יש חס ושלום ירידה לכמה ניצוצות קדושים הנקראים מלאכי אלהים אך יעקב הזכיר את עצמו. והנה ה' נצב עליו, שכיון שגלו ישראל השכינה כביכול עמהם על דרך עמו אנכי בצרה (תהלים צא, טו) אם כן כיון שהשם יתברך עמנו מעתה אין לנו אלא צער של מקום. והנה השם יתברך כשראה שהיה יעקב מחשבתו על צער השכינה וזרע ישראל ואז הבטיח לו השם אני ה' אלהי אברהם אביך וכו' הארץ אשר אתה שוכב עליה, רצה לומר שאתה דואג עליו בודאי אתננה לך ולזרעך. והנה אנכי עמך ושמרתיך, רצה לומר אף שהם בגלות אנכי אהיה עמהם ואשמור אותם. והשיבותיך אל האדמה, רצה לומר אף שגלו אשיב את שבותם ואקבל אותם. עד אם עשיתי את אשר דברתי לך. ויקץ יעקב משנתו, רצה לומר מבחינת שינה שהוא בהסתלקות המוחין מחמת חשכות הגלות וצערן של ישראל. ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי, שאנכי דמיתי חס ושלום כשכנסת ישראל הם בגלות הקדוש ברוך הוא עזבם והוא בהסתר פנים ואין משגיח עליהם אבל עתה אני רואה שהשם עמהם ואין זה כי אם בית אלהים, שהשכינה עמהם יושבת בגלותא אם כן בודאי היא לטובתם ואז חזר יעקב למחשבתו הראשונה ליקח אבן אשר שם מראשותיו, רצה לומר זה היסוד אשר הניח ראשו ומחשבתו עליו. וישם אותה מצבה, רצה לומר שפעל להקים אותה קומה שלימה. ויצק שמן על ראשה, רצה לומר שהמשיך למעלה ההוא שמן כינוי לחכמה עליונה ומשך משם שפע חיות וקדושה ויחוד המעשה הוא חכמה עלאה אשר הוא אבן היסוד ועשה ממנו בנין שלם בכל חדריו המפוארים ועשה ממנו מדור לשכינה ויחוד למקום ברוך הוא להתיחד עם כנסת ישראל קודשא בריך הוא ושכינתיה. וזה שכתוב ויקרא שם המקום בית אל, שהוא בית ומדור שם א"ל. וזה שאמר הכתוב ואולם לוז שם העיר לראשונה, רצה לומר דבאמת דגם קודם שעשה יעקב זה גם כן הדברים בכח ביחוד העליון, כי הוא ראשית המחשבה והכוללת כל כנסת ישראל דור ודור עד עוקבא דמשיחא רק שהיתה בבחינת לוז, כי אבר אחד יש באדם ששמו לוז והוא נסכי אשר מזה האבר נתהוה בנין אדם של כל הרמ"ח אברים וגם לעת התחיה יבנה כל הגוף מזה האבר, כי זה האבר אינו נרקב אם כן מדכל הגוף נבנה ממנו על כרחך יש באבר הזה כח וחיות של כל הרמ"ח אברים והוא כמו היולי כן האבן הראשה שהיתה ראשית המחשבה הכוללת הכל מה שהיה ומה שעתיד להיות, רק שיעקב פגע זאת והוציא מכח אל הפועל אבל הכל היה אז בכוחו יתברך, ויותר אין להאריך והבן ודו"ק:

או יבואר, ויצא יעקב מבאר שבע. יעקב הוא מנין שבע פעמים הוי"ה, והיה יכול לילך לחוץ לארץ לעלות נצוצות. ויצחק הוא מנין ח' פעמים הוי"ה ושם הוא למעלה מעליות נצוצות לכך לא הורשה לילך לחוץ לארץ:

ויצא יעקב. פירש רש"י כל זמן שהצדיק בעיר הוא הודה כו'. דקשה לרש"י דלמה כתוב וילך חרנה הוה ליה לכתוב וירד חרנה כפירש בכמה מקומות דההולך מארץ ישראל לחוץ לארץ כתיב וירד שארץ ישראל גבוה מחוץ לארץ. אמנם עיקר דארץ ישראל גבוה ברוחניות הקדושה מחוץ לארץ לכן כתיב וירד, מה שאין כן ביציאת הצדיק כיעקב אבינו עליו השלום כשיצא מבאר שבע פנה הודו, פירוש שההוד פנה והלך עמו וקדושת ארץ ישראל הלכה עמו דהוא ההוד ולזה כתיב וילך חרנה ולא וירד שיעקב לא ירד כלל. וזה כוונת חכמינו ז"ל גם כן ומובא ברש"י בפסוק והנה אנכי עמך, שנעקר הר המוריה ובא לכאן עיין שם, כי יעקב היה מיצר על שהוצרך ללכת מארץ ישראל לחוץ לארץ. וכן פירש רש"י בפרשת ויגש (בראשית מו, ג) בפסוק אל תירא מרדה מצרימה עיין שם. לכן הראה לו השם יתברך שהר המוריה נעקר אצלו ובזה סימן שלא יתירא שבעבורו ילך עמו קדושת ארץ ישראל כמו שראה עתה שבעבורו הלך הר המוריה והבן:

ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא כו' (בראשית כח, יא). ויקח מאבני, זה האותיות כמבואר בספר יצירה. המקום, זה הקדוש ברוך הוא כמאמר חכמינו ז"ל הוא מקומו של עולם. וישם מראשותיו, כלומר בראשית המחשבה. וזה וישכב, ויש כ"ב אותיות. במקום, כנ"ל. ההוא, לשון נסתר, והמבין יבין:

או יבואר, ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא. הדקדוקים רבו מאד בפסוק. אך נבוא לבאר, הכלל הוא דאיתא בגמרא (חגיגה יד:) ארבעה נכנסו לפרדס ר' עקיבא יצא בשלום אמר להם כשתגיעו לאבני שיש טהור אל תאמרו מים מים וכו', הכלל הוא כל הנצוצות הקדושים צריכין להאמין דבר זה שהבורא ברוך הוא ברא כל העולמות וכל הברואים מה שלמעלה ולמטה והבורא מחיה אותם ומשפיע להם כל צרכם מצד רחמנות וחסדו הגדול אפילו להשונאים של ישראל בעבור שהבורא דרכו להטיב עמהם אבל הצדיקים שבדור יש להם כח למשוך השפע כרצונם, דהיינו שלא לילך השפע רק לעובד ה' באמת אבל לרשעים לא יהיה להם שפע בעבור שאינן עושין רצון הבורא ברוך הוא והצדיקים מעוררים על ידי מעשיהם הטובים שמתלבש הבורא כביכול במדת גאוה, כי גאוה מורה שהבורא ברוך הוא מתגאה עצמו נגד התחתונים, דהיינו שלא להשפיע לרשעים שאין עושים רצונו ומשפיע רק לצדיקים שעובדים הבורא ברוך הוא באמת אבל הרשע מאוס בעיני השם יתברך להשפיע לו ומכח זה יש מפלה גדולה לכל הרשעים:

וזה פירוש הפסוק (שמות טו, א) אשירה לה' כי גאה גאה, רצה לומר השירה צריך להיות לה'. כי גאה, רצה לומר שמתלבש עצמו במדת גאוה, דהיינו שלא להשפיע רק לצדיקים העובדים אותו באמת להם הוא משפיע כל טוב אבל להרשעים שאין עושין רצון ה' אינו משפיע להם כלל אזי יש להם מפלה. וזה פירוש סוס ורוכבו רמה בים (שם) רצה לומר, כיון שהבורא ברוך הוא אינו משגיח להשפיע עליהם יש להם מפלה שלימה כנ"ל. נמצא הצדיקים מעוררים במעשים הטובים שלהם כרצונם לזה להשפיע ולזה שלא להשפיע. וזה היה העבדות של לוים שהיו מזמרים בכלי שיר לפעמים היו מגביהים קולם בשיר ולפעמים היו נמוך קולם כמו שידוע לחכמי המוזיק"א כי כשהיו מגביהים קולם בשיר היה נרמז שרצונם לסלק השפע מרשעים שאינם עושים רצון הבורא וכשהיו מזמרים בקול נמוך אדרבא כוונתם להמשיך השפע בתחתונים בכל הברואים, דהיינו גם לרשעים הגם שאין עושים רצון הבורא אף על פי כן יהיה השפע מצד הטוב ורחמנות. והכלל השפע בשעה שירד מהשם יתברך אין לה שום גוון והוא נקרא כלל באשר הוא כלול בכל הטובות והישועות רק כשבא להברואים אזי הברואים עושים צורה בהשפע, דהיינו על ידי אותיות. למשל זה הצדיק שצריך פרנסה אזי השפע בא לפרנסה נמצא אותיות פרנסה הוא הגוון של השפע וכן כשצריך חן אזי השפע בא לו לחן נמצא הברואים הם המה המציירים ציורים בהשפע כנ"ל והצדיקים שממשיכין השפע בכל העולמות ולעולם התחתון זה נקרא אורך, כי לשון אורך מורה עד היכן מתפשט עצמו השפע דרך כל העולמות עד לעולם התחתון והציור ציורים שעושה הגוון בהשפע למשל זה שצריך פרנסה אזי האותיות פרנסה הוא הגוון של השפע כנ"ל זה נקרא רוחב באשר שממשיך אותו השפע שיורד מהשם יתברך לחן או לפרנסה ובאמת רוחב מורה על איזה צד שרוצה לו להרחיב את עצמו כן הצדיקים ממשיכין את השפע ועושין הגוון בשפע כפי צרכם כנ"ל:

וזהו פירוש הגמרא (יומא עז:) מעיין היה יוצא מבית קדשי הקדשים והיה כקרני חגבים וכשהיה מגיע לפתח היכל נעשה כחוט של שתי ואחר כך נעשה כחוט של ערב, רצה לומר השפע בשעה שיורד מהשם יתברך אז הוא מכונה בשם קרני חגבים כמו קרני חגבים הוא הרבה כן השפע בשעה שיורד מהשם יתברך אזי הוא כלול כל המדות וכל הטובות ואין לה שום גוון. אחר כך נעשה כחוט של שתי, רצה לומר זה מורה על אורך האיך השפע הולך בכל העולמות עד עולם התחתון, כי השתי הוא באורך הבגד. ואחר כך נעשה כחוט של ערב, רצה לומר הוא מורה על הצייר ציורין האיך הברואים מצויירים ועושים הגוון בהשפע כפי צרכם או לחן או לפרנסה זה הוא מורה על רוחב כנ"ל, כי ערב הוא ברוחב הבגד. נמצא לפי הנ"ל הצדיקים עושים האותיות כביכול וזה הבחינה לעשות אותיות למעלה אפשר להיות על ידי השינה שהצדיק ישן, כי ידוע האותיות שיש במחשבה של הצדיק , דהיינו אותיות פרנסה וכשהצדיק ישן אזי נשמתו ומחשבתו עולה למעלה ומדבק נשמתו לשורשו נמצא האותיות הללו שהיו במחשבת הצדיק ונרשמים למעלה כביכול בהבורא כנ"ל והאותיות נקראו אבנים כדאיתא בספר יצירה שני אבנים בונות שני בתים:

ולפי הנ"ל יובן הכתוב ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא ויקח מאבני המקום, רצה לומר זה היה השינה של יעקב אבינו כשהיה ישן עלה נשמתו ומחשבתו למעלה ומדבק נשמתו להקדוש ברוך הוא בשורש של כל השרשים. וזהו פירוש ויקח מאבני המקום, דהיינו אותן האותיות שהיו במחשבתו שאבנים מכונים בשם אותיות כנ"ל שם אותן במקום, דהיינו בהבורא ברוך הוא שנקרא מקום. וזה הפירוש וישם למעלה מראשותיו, רצה לומר מכח השינה היה עליות מחשבתו בהבורא ברוך הוא שהוא למעלה מראשו של אדם ועל ידי זה עשה האותיות למעלה כביכול כנ"ל נמצא הצדיק עושה אותיות למעלה:

ועל פי זה יובן מה שאמרו חכמינו ז"ל (שבת קיח:) אלמלי שמרו בני ישראל שתי שבתות מיד היו נגאלין, לכאורה אינו מובן כלל למה שתי שבתות דייקא למה לא היו נגאלין בשבת אחד לשמור כדת. הכלל הוא, שיש התעוררות דלתתא והתעוררות דלעילא, דהיינו שהבורא ברוך הוא מעורר להברואים לעשות רצונו אבל הברואים אינם מתעוררים בעצמם מקודם רק הבורא ברוך הוא ברוב חסדו מעורר להברואים. והבחינה זה שהבורא ברוך הוא מעורר להברואים לכאורה אינו מובן מהיכן יש זכות זה להברואים להיות להם התעוררות דלעילא אף על פי שלא היו מתעוררים מקודם בעצמם. אך הכלל הוא, כשהאדם עושה איזה מצוה בחשק ובהתלהבות גדול אזי מביא התפארות להבורא ברוך הוא שהבורא ברוך הוא מתפאר עצמו בפני כל המלאכים באותו אדם האיך הוא מחבב מצות הבורא ועושה בשמחה גדולה רצון הבורא ברוך הוא ויש לו התפארות מזה האדם אזי רצון הבורא להשפיע לברואים שכל גדול יותר ממה שהיה להם מקודם. נמצא כשאדם עושה זה המצוה בפעם שנית עושה בשכל גדול יותר אבל כשעושה המצוה בפעם ראשון לא עשה בזה השכל שעושה בפעם שנית בשביל שמצוה שעשה בראשונה היה מביא התפארות להבורא ברוך הוא ומכח זה התפארות הבורא משפיע לו שכל גדול יותר. וזה פירוש הגמרא אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות מיד היו נגאלין, רצה לומר דוקא שתי שבתות צריכין לשמור, כי בשבת ראשונה עדיין אינם בהשכל גדול איך לעשות המצוה רק שמביאין התפארות להבורא בהמצוה שעושה בפעם ראשונה כנ"ל והבורא ברוך הוא משפיע לו שכל גדול על ידי זו המצוה שאז הוא מעורר להברואים לעשות המצוה בשכל היותר הגדול לכן צריך שתי שבתות כנ"ל. נמצא הצדיקים מביאין תענוג במעשים טובים שלהם כביכול להבורא ויש כמה צדיקים שיש להם מדריגה גדולה שרואים באספקלריא המאירה האיך שמביאין התענוג להבורא ברוך הוא. וזהו פירוש הבל הציץ בשכינה והבן:

או יבואר, ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו. פירוש כי האותיות נקראו אבנים בספר יצירה והצדיק לוקח האותיות של קדושה שהם של ה' זהו מאבני המקום, הוא ממקומו של עולם, דהיינו על ידי שמדברים דברים קדושים תמיד גורם שדיבורו עושה רושם למעלה. זהו וישם מראשותיו, ששם הדיבורים לראשון כל ראשונים שישמע אותיות שלו שמבקש תפלה על ידי צרופי אותיות הקדושים והאותיות הם כ"ב אתוון והצדיק גורם שיחקקו למעלה כ"ב אתוון של דבוריו זהו וישכב במקום ההוא, אותיות וישכב רמז יש כ"ב אותיות. במקום, היינו הקדוש ברוך הוא שעשה רשימה למעלה בתפילתו בכ"ב אותיות והבן:

ויחלום והנה סולם כו' (בראשית כח, יב). דהאדם בתחילת עבודתו מתלהב לבו בקרבו בחושבו שעל ידו מתנהגים כל העולמות העליונים ובזה לבו הולך וחזק בעבודתו, ואחר כך כשכבר חזק בעבודתו אז אין חושב כלל רק להשם יתברך והשם יתברך יתענג בו שהוא יהא מרכבה לשכינה. זהו ויחלום, לשון חוזק כמו ותחלימני ותחייני (ישעיה לח, טז) דהיינו שיתחזק עבודת ה' בלבו שהוא חזק בעבודתו, דהיינו בעת התחלתו בעבודתו שצריך חיזוק החיזוק הוא על ידי זה. והנה סולם מוצב ארצה, שהוא מוצב ארצה אדם בעולם הזה. וראשו מגיע השמימה, בעבודתו מגיע למעלה. והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו, שמלאכי מעלה מתעלים על ידו זהו בו, על ידי האדם. ולהיפך חס ושלום גורם ירידה כמאמר חכמינו ז"ל משחרב בית המקדש נתמעטה פמליא של מעלה כביכול. אמנם אחר כך שכבר חזק בעבודתו אז חושב והנה ה' נצב עליו, הוא על ידי עבודתו שיהא מרכבה לשכינה והבן:

והנה ה' נצב עליו גו'. אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק כו'(בראשית כח, יג). ומקשה בעל הטורים למה גבי יצחק לא כתיב אביך. ונראה לי בסייעתא דשמיא, דהנה אברהם הלך מארץ ישראל לחוץ לארץ למצרים מה שאין כן ביצחק אמרו רבותינו (בראשית רבה סד) שלא היה רשאי לצאת לחוץ לארץ לכן ליעקב שהותר לו גם כן ללכת מארץ ישראל לחוץ לארץ נאמר אלהי אברהם אביך, ולא כתיב אביך גבי יצחק להורות על הטעם הנזכר לעיל מצד שבבחינות היתר זה אברהם הוא אביך, כי יש לו השתוות עמו בהיתר זה מה שאין כן גבי יצחק והבן:

או יאמר, והנה ה' נצב עליו ויאמר וכו'. דידוע דאברהם אבינו עליו השלום עבד ה' באהבה ויצחק ביראה וכל אחד חושב שיתענג ויתפאר השם יתברך בעבודתו אברהם אבינו עליו השלום חשב שיתפאר יתברך בעבודתו ויצחק חשב שיתפאר השם יתברך בעבודתו ביראתו והתפארת הוא מדת יעקב אבינו עליו השלום. ולכן אמרו חכמינו ז"ל (בראשית רבה עו) שיעקב בחיר שבאבות שמדריגתו גדולה, כי כל האבות תשוקתם למדת יעקב שכל אחד היה חפץ שהשם יתברך יתפאר בו אפס שיעקב הביא עולם התפארת שיהא באתגליא. וזהו והנה ה' נצב עליו, מה שהיה עליו על ידי שעבד בהתפארות והיה מרכבה לה' על ידי עולם התפארת. ויאמר אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק, פירוש במה שאני נצב עליך שהוא התפארות זה הוא גם כן של אברהם ויצחק שהם חשבו גם כן שיתפאר השם יתברך מאהבתו ומיראתו והבן:

ויקרא שם המקום ההוא בית אל (בראשית כח, יט). והענין, כי כל הברואים מהשם יתברך על ידי אותיות נבראים ויש לאותיות נקודות עליונות ואמצעות תחתיות כמו כן להנבראים יש תנועה שמתנענע על ידי התעוררות העליון והיא נקודה עליונה ויש שמתנענע על ידי התעוררות התחתון וכנגד זה נקודה התחתונית ויש שהתנועה נקשרה ונקבע בטבע הבריאה נגד זה נקודה האמצעית, היינו מלאפום הנקרא שורק אותיות קשר. והנה ליעקב אבינו היה התעוררות העליון ולזה נאמר בו ויחלום, חלום נקודה עליונה. ולזה נאמר והנה ה' נצב עליו, כי היה לו התעוררות עליון והוא הוליד את יוסף הוא מדת התקשרות נקודה אמצעית ויעקב לפי מדתו נקודת חולם. לזה ויקרא למקום ההוא בית אל, כי הוא הבית אשר בו שרוי אל התעוררות עליון והבן:

אם יהיה אלהים עמדי (בראשית כח, כ), עיין רמב"ן שהקשה הלא כבר הבטיח לו האל ומה היה הספק ועיין שם שהביא בשם המדרש (שיר השירים רבה ב) אולי יגרום החטא. ונראה לי שראה במראה החלום והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך, ולכאורה הבטחת עד אשר אם עשיתיכו', אין לו פירוש רק שהבטחת של השם יתברך היה בזה האופן כי השם יתברך מסייע לבני אדם לעבדו כי הוא המלך הטוב והמטיב הבוחר בעבודתם אהבתם ויראתם ומלמדם בדרך זו תלך ומשמרם ומצילם מכל דבר רע בטובו הגדול, אמנם בני אדם אשר יש להם כח ושכל להתפלל אזי אינו נותן להם עד שיתפללו ויבקשו מאל אכלם ושמירתם והצלתם כמאמר חכמינו ז"ל (בראשית רבה מה) מפני מה אמותינו עקרות מפני שהקדוש ברוך הוא מתאוה לתפילתן, וכמאמר חכמינו ז"ל (ברכותיז:)שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה (ישעיה מו, יב) שכל העולם כולו ניזון מצדקה והם בזרוע. אמנם בני אדם שאין להם שכל להתפלל ולעבוד לפני השם יתברך אינו עוזבם ומשמרם בחסדו הגדול כל זמן שלא יתפללו כמאמר חכמינו ז"ל שומר פתאים ה' (תהלים קטז, ו) למשל הבן הסומך על שולחן האב, אמנם כשרואה האב שהבן יכול לפרנס את עצמו בטוב אינו סומך על שלחנו כך הצדיקים מתפרנסים בזרוע ואינם ניזונים בצדקה:

וזה כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך, כלומר אז כשאעשה מה שהבטחתי לך ותשוב לארץ ישראל אז כשתתפלל אמלא בקשתך ומשאלתך וכשלא תתפלל תעזוב שמירתך ממך אמנם בדרך קודם שתכנס לארץ ישראל ולא יהא לך שנים עשר שבטים אז אין אתה עדיין בשלימות אז אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך, ואנכי אסייע לך בצדקה אפילו שלא תתעורר עצמך בתפלה. אמנם אחר שאעשה את אשר דברתי לך, אז להתעוררות התחתון לתפלה אתה צריך. וזה כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך. ולאחר שאעשה אתה צריך התעוררות מעצמך ועל זה אמר יעקב אבינו עליו השלום אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלהים, היינו שיסייע לי האל אפילו כשאהיה בתכלית השלימות ואהיה בארץ ישראל ויהיה בי כח לעבדך תסייע לי אתה בצדקה כי צדקה ממך אקוה, ואין אני סומך על מעשי ועל תפלתי. וזה אם יהיה אלהים עמדי כו' ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלהים, כלומר כאשר אשוב בשלום אל בית אבי אני רוצה שה' יהיה לי לאלהים ויסייע לי מן השמים בחסדו וברחמים ובצדקה ואיני רוצה להשען על מעשי וכן דרך צדיקים שאינם רוצים להשען על מעשיהם כלל. ואפשר לזה כיון המדרש אם יהיה אלהים עמדי, מכאן שאין הבטחה לצדיקים בעולם הזה, והוא על דרך שפירש רש"י בפרשת ואתחנן, אף על פי שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים אין מבקשים מאת הקדוש ברוך הוא אלא מתנת חנם ומעשיהם הטובים קטן בעיניהם, כי לפי הפשוט כיון שהקדוש ברוך הוא מבטיח היאך שייך אין הבטחה לצדיקים, הלא כל דבור ודבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא לטובה אינו חוזר ואפילו על תנאי אינו חוזר. אפס לפי דברינו יתכן שהבטחת השם יתברך כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך, ואחר שיהיה בתכלית השלימות אזי הוא צריך להתעוררות התחתון ועל זה אין הבטחה לצדיקים כו' והבן:

והיה ה' לי לאלהים כו' (בראשית כח, כא). כבר עמדו בזה המפרשים על בקשת יעקב וידר יעקב כו' אם יהיה כו', הלא הקדוש ברוך הוא הבטיח לו הכל למה הוצרך לבקשה אחר ההבטחה. ונראה בסייעתא דשמיא, דיעקב ביקש פרט אחר שלא הבטיח לו ה' ועל זה היה בקשתו. דידוע דבתחילת עבודת האדם להשם יתברך צריך סעד מה' לעזרו לעובדו באמת, אמנם אחר שכבר הוא תמים בעבודתו ממילא הוא מתחזק ואינו צריך סעד לתומכו. וזה שהבטיח ה' והנה אנכי עמך, דהיינו מיד שאתה צריך סעד והשיבותיך אל האדמה כו', ואחר שישוב לבית אביו לא הבטיחו שיהיה עמו לתומכו שאינו צריך סעד שמאליו מתחזק ובקשת יעקב היה גם אחר שישוב לבית אביו שיהיה השם יתברך בעוזרו כי לא רצה לסמוך על עצמו שמאליו יתחזק והכל מרוב ענותנותו. וזהו שפרט יעקב בבקשתו ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלהים, דהיינו גם אחר שובי אל אבי והיה ה' לי, דהיינו סעד לעוזרו. וזה היה פרט חדש שלא הבטיחו ה' כי לא היה הבטחה רק עד שישוב ולא אחר שישוב והבן:

וירא והנה באר בשדה והנה שם שלשה עדרי צאן רובצים עליה וכו' והאבן גדולה על פי הבאר ונאספו שמה כל העדרים וגללו את האבן מעל פי הבאר וכו' ויהי כאשר ראה יעקב את רחל וכו' ויגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר (בראשית כט, ב). נראה לפרש על דרך רמז, שהנה ידוע שהשם יתברך משתוקק תמיד להשפיע טובות על עמו ישראל אך כביכול הסטרא אחרא מעכב נביעות שפע רק בזמן שישראל מתעוררים בשמחה אז זאת השמחה דוחה את החיצונים מלהמניע השפע מלהשפיע ואז השם יתברך ברוב רחמיו וחסדיו משפיע שפע ברכה על עמו ישראל. וזהו וירא והנה באר, הוא נביעות השפע. בשדה, וידוע ששדה רומז לחקל תפוחין קדישין שהשם יתברך יש לו תענוג גדול להשפיע. והנה שם שלשה עדרי צאן, רמז לשלש רגלים שבשנה. והאבן גדולה על פי הבאר, רומז להסטרא אחרא שמכונה בשם אבן כמבואר במאמר חכמינו ז"ל (קידושין ל:) אם אבן הוא נימוח. על פי הבאר, שמונע כביכול נביעות השפע מלהשפיע. ונאספו שמה כל העדרים, רומז לכנסת ישראל שבזמן שלש רגלים מתאספים שמה כל ישראל לחוג את חגיהם והשמחה מתרבה. וגללו את האבן מעל פי הבאר, ודוחים את הסטרא אחרא וסייעתא דילה מלהמניע השפע מלהשפיע ואז שופע על עמו ישראל טובות וברכות וחסדים:

או יבואר, וירא והנה באר בשדה והנה שם שלשה עדרי צאן רובצים עליה וכו'. דאיתא בגמרא (פסחים פח.) לא כאברהם שקראו הר ולא כיצחק שקראו שדה אלא כיעקב שקראו בית. והענין, כי שדה אין בו דירת קבע ופשיטא בהר אכן בבית ודאי דירת קבע הוא. והנה יש שלש מדות יראה אהבה והתפארות הבורא. והנה קודם שהיה להשכינה דירת קבע בארץ לא היה להג' מדות הנ"ל גם כן מקום שיבואו לארץ. ולזאת אמר וירא והנה באר בשדה, שנקראת עדיין שדה בלא קביעות. והנה ג' עדרי צאן רובצים, מלשון האם רובצת על האפרוחים (דברים כב, ו) כי לא היה השכינה עדיין בארץ. והטעם והאבן גדולה על פי הבאר, רצה לומר האבן הקליפה שעדיין שולטת. ולזה ויגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר ויקרא את שמו בית אל, והבן:

ויאמר להם הידעתם את לבן בן נחור וכו' (בראשית כח, ה). על פי רמז נראה לי, דהם אמרו מחרן אנחנו דחרן הוא מרומז על דינים כמאמר חכמינו ז"ל בזוהר הקדוש וכפירוש רש"י בסוף פרשת נח חרן נון הפוכה שעד אברהם היה חרון אף עיין שם ולבן הוא חסד כנודע. וזה הידעתם את לבן בן נחור, פירוש שמאת הדינים מגיע חסד כמאמר חכמינו ז"ל (ברכות ס:) כל מה דעביד רחמנא לטב עביד. ויאמרו ידענו ויאמר להם השלום לו, אם כביכול שלום למעלה בלי שום קטרוג מה שהדינים מתהפכים לחסדים. ויאמרו שלום והנה רחל בתו באה עם הצאן, פירוש על ידי שרחל בתו באה עם הצאן קדשים ישראל תמיד הוא מבטלת כל המקטריגים ושלום למעלה כמו שכתוב בספר חסדי ה' על פי מעשה שבכל עת צרה לישראל רחל בא וצועקת לבטל כל הצרות מישראל עיין שם והבן:

ויהי כאשר ראה יעקב את רחל (בראשית כח, י). רמז לשמחת חתן וכלה שהוא כמו שמחת רגל. הנה כתיב (יחזקאל יא, יט) והסירותי את לב אבן, היינו הסטרא אחרא השורה על לבות בני ישראל ומונע הנבואה מלב בני ישראל כנאמר (תהלים צ, יב) ונביא לבב חכמה, שהלב נובע חכמת הנבואה. וזהו ויגל את האבן, הוא האבן המכשול. מעל פי הבאר, באר רומז על הלב שנובע נבואת חכמה:

וישק יעקב לרחל וגו' ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה ויאהב יעקב לרחל (בראשית, כט י-יז). ולכאורה הפלא ופלא על יעקב אבינו עליו השלום בחיר שבאבות שהתורה מעידה עליו (בראשית כה, כז) ויעקב איש תם וקיים כל התורה כמאמרו עם לבן גרתי ותרי"ג מצות שמרתי, יתן עיניו ביופי ומדת הצדיק הוא בהיפוך שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' כו'. ושמעתי ממודי הקדוש בוצינא קדישא המגיד מודינו דוב בער שהענין הוא כך, דהנה ידוע שיעקב אבינו עליו השלום עבד להשם יתברך במדות התפארות וכל דבר שהיה בו ניצוץ מפואר אף על פי שהכלי היה דבר גשמי מן החומריות הגביה את הניצוץ המפואר והעלה אותו לשרשו ועבד בזה להבורא יתברך ובשביל זה וישק יעקב לרחל ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה ויאהב יעקב את רחל, שיעקב ראה את רחל שהיה בה ניצוץ מפואר והגביה אותו לשורשו לשורש העליון ועבד בזה להשם יתברך. וזהו כוונת הכתוב (בראשית לט, יב) וינס ויצא החוצה. שהנה ידוע שזאת הרשעה קשטה עצמה לפני יוסף הצדיק כמאמר חכמינו ז"ל בגדים שלבשתה שחרית לא לבשה ערבית. וזהו וינס ויצא החוצה, שהוציא הניצוץ המפואר החוצה מן החיצונים להקדושה והגביה אותו למעלה ועבד בזה להשם יתברך. והנה ידוע שיוסף עבד להשם יתברך במדה אחרת ובזה העת עבד להשם יתברך במדות התפארת כנאמר לעיל. וידוע כי כל צדיק שעובד להשם יתברך באיזה מדה מהמדות זוכה לראות את הצדיק שעבד להשם יתברך גם כן במדה הזאת ובשביל זה אמרו חכמינו ז"ל (סוטה לו:) דמות דיוקנו של אביו ראה והמשכיל יבין:

ויבא גם אל רחל ויאהב גם את רחל מלאה (בראשית כט, ל). יבואר, כי עיקר חיותו של יעקב בבית לבן היה מחמת רחל כידוע, אפס על ידי רחל שבעבורה היה בבית לבן גרם שתהיה גם לאה לאשתו ונמצא רחל היא הגורמת שלאה גם כן היתה לאשתו ובאהבתו את רחל אהב אותה בעצמה ועוד אהבה יתירה שהיא הגורמת לו שצדקת כלאה תהיה גם כן לאשתו. וזהו שאמר ויאהב גם את רחל, פירוש ועוד אהבה היה אהב אותה לרחל מלאה, פירוש על ידי לאה שהיתה אשתו ורחל שהיא הגורמת ניתוסף ביעקב אבינו עוד אהבה לרחל והבן:

או יאמר, ויבא גם אל רחל ויאהב גם את רחל מלאה. ויש לדקדק מה גם השני. ובזה יבואר פירוש רש"י על פסוק ויזכור אלהים את רחל, זכר לה סימנין שמסרה לאחותה ושהיתה מצירה שלא תעלה בגורלו של עשו. והנה לכאורה נראה מפירוש רש"י שהם שני טעמים ובאמת הוא טעם אחד, כי באמת איך שייך שיעקב אבינו יגרש את רחל בשביל שאין לה בנים הלא היו לו בנים מלאה ומשפחות ולמה יגרש את רחל אחר הנשואין בשביל שאין לה בנים ממנה. על כן נראה דטעם אחד הוא, דהנה כתיב במדרש על פסוק ועיני לאה רכות, שהיו הבריות אומרים שני בנים לרבקה ושתי בנות ללבן כו' עיין שם. ונמצא בשעה שרחל מסרה הסימנים ללאה עדיין לא היתה יודעת שיעקב אבינו ישא גם אותה והיתה מצירה שלא תפול עכשיו בגורלו של עשו וזהו שפירש רש"י זכר לה הזכות שמסרה ללאה הסימנים. נמצא עכשיו שיעקב נשא את לאה והיא לא יודעת שיעקב ישא גם אותה והיתה יראה שלא תפול בגורלו של עשו כיון שיעקב נשא את לאה תשאר היא חס ושלום בגורלו של עשו וזאת היה צר לה ואף על פי כן מסרה הסימנים ללאה. וזהו שפירש רש"י שמסרה הסימנים ללאה, נמצא ישא יעקב את לאה והיתה מצירה שעכשיו תפול בגורלו של עשו. ובזה יובן מה שכתוב במדרש שאחר כך שנודע ליעקב שרחל מסרה סימנין ללאה נפל שנאה ליעקב על רחל שמסרה הסימנים ללאה, ואחר כך כשנשא יעקב את רחל וידע שכל כוונתה לשם שמים ניתוסף לו אהבה יתירה לרחל. וזהו ויאהב גם את רחל מלאה, שניתוסף אהבה מלאה, כלומר בעבור לאה, רצה לומר שנודע לו עיקר כוונת רחל לשם שמים. וזהו גם את רחל מלאה, המ"ם מורה מהדבר הזה, כלומר שנודע לו צדקת רחל ואהבה יתירה ניתוסף לו:

ובזה יבואר הפסוק (תהלים לא, כ) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם, ויבואר על פי המשנה (אבות א, ג) אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת וכו'. הכלל הוא שאדם צריך לעבוד את הבורא ברוך הוא לא בשביל שום קבלת שכר כלל וימסור עצמו הן חלקו בעולם הזה והן חלקו בעולם הבא בכדי שיעשה רצון הבורא כמו שמצינו ברחל שעשתה המצוה למסור הסימנים ללאה אף על פי שעל ידי זה שוב לא ישא אותה יעקב ותעלה אל גורלו של עשו כנ"ל ונמצא חס ושלום תאבד חלקה לעולם הבא כשישא אותה עשו חס ושלום אף על פי כן מסרה הסימנים ומסרה עצמה הן חלקה בעולם הזה הן בעולם הבא בכדי שיעשה רצון הבורא. והנה באמת הקדוש ברוך הוא ישלם שכרו הטוב לעושי רצונו והאיך יעשה המצות שלא על מנת לקבל פרס על המצות הלא זה האמת שהקדוש ברוך הוא ישלם שכר. והנה הקדוש ברוך הוא לטובת עמו ישראל בשעה שאדם עושה מצוה הקדוש ברוך הוא משכח מלבו שיש שכר על המצוה בכדי שיעשה המצוה שלא על מנת לקבל פרס. וזהו פירוש הפסוק מה רב טובך, פירוש זה הוא לרב טובו להטיב לברואיו. אשר צפנת ליראיך, שהשכחת מלבם השכר מהמצות. וזהו פעלת לחוסים בך נגד בני אדם, דהיינו השכר מהמצות לשכח מהלב בשעת עשיית המצות וזהו צפנת, הרמז על שהקדוש ברוך הוא משכח מלב בני אדם השכר מהמצות והבן:

טעם למה נקראו השבטים לפעמים בשם שבטים ולפעמים נקראו בשם מטות אלה ראשי המטות ומפני מה יהודה היה מלך ויוסף היה מלך. ונראה לפרש דהנה יש להקשות על האמהות צדקניות, כי בוודאי לא היו משגיחים על חומריות העולם הזה רק היו מדובקים תמיד באהבת הבורא ברוך הוא ואיך היה שם בניהם על שם חומריות העולם הזה ראובן ראה ה' וכו' כי יאהבני אישי, שמעון כי שנואה אנכי, לוי הפעם ילוה אישי אלי, וכן כולם עיין שם. אך באמת נראה, שלכוונה גדולה כוונו אמותינו הצדקניות בזה ולמדו אותנו בזה דרך איך לעבוד להבורא ברוך הוא, ורמזו לנו שני דברים. אחד, שהשם יתברך ברוך הוא אף על פי שהוא מלך גדול ואדיר ואין קץ לשיעור מרכבת כבודו ריבוא רבבות מלאכים ישמשנו אף על פי כן הוא משגיח בהשגחה פרטית על עולם התחתון עולם השפל ומשפיע טובות וברכות לעמו ישראל ולאפוקי מדעת הנפסדת והכוזבת וזה למדו אותנו האמהות הצדקניות לאה במה שאמרה ראה ה' בעניי כי שנואה אנכי, ונמצא למדה אותנו שהקדוש ברוך הוא משגיח עלינו בעולם השפל הזה להשפיע לנו טובות וברכות. ועוד למדה אותנו שדבורו של צדיק עושה רושם כשהצדיק מדבר בתורה ובתפלה אזי אותן האותיות היוצאין מפיו של צדיק עולין למעלה לשרשם ועל ידו באה השפע של עולם התחתון והאמהות היו רוצים להמשיך השפע על עולם התחתון בשביל זה אמרה לאה ראה ה' בעניי, בכדי להמשיך השפע על אותו השפע הנולד עד עולם שעל ידי דיבורים אלו האותיות עלו למעלה ועל ידם יבוא השפע לעולם התחתון וכן כולם כוונו לזאת הכוונה ובשביל זה נקראים האותיות בשם אבנים כמבואר בספר יצירה, כי כשהצדיק מדבר את האותיות בתורה ובתפלה אזי המה התולדות של הצדיק כמו בנים כי הוא המוליד אותם על ידי דבורו ואחר כך כשהאותיות עולים למעלה לשרשם אזי מלמדין אלו האותיות להמדבר שכל נפלא מה שלא היה להמדבר בעת הולדתם בעת הזאת נקראים האותיות אבות להמדבר ובשביל זה נקראים האותיות אבנים לשון אב ובן, וכן המתרגם מתרגם גם כן על פסוק (בראשית מט, כד) משם רועה אבן ישראל, ועל תבת אבן מתרגם אבהן לשון אב ובן שקודם המה בנים להמדבר ואחר כך נעשים אבות להמדבר כנ"ל. אך אצל יהודה אמרה הפעם אודה את ה', ורחל כשילדה ליוסף אמרה יוסף ה' לי בן אחר, בשביל זה היו יהודה ויוסף מלכים. דהנה הכלל הוא ידוע כשהצדיק אומר כל השפעות וטובות וברכות עלינו הוא מן השמים אזי הוא ממליך עלינו את השם יתברך והוא מדת מלכות ונמצא שעובד להשם יתברך במדת מלכות אזי נמשך השפעה גם כן במדת מלכות והיא שפע מלוכה ובשביל זה יהודה היה מלך מפני שבשעה שנולד יהודה היתה לאה עבדה להשם יתברך במדת מלכות שהמליכה את השם יתברך עליה שאמרה הפעם אודה את ה', שכל השגחות והשפעות הבאה עליה הוא מן השם יתברך בשביל זה נתנה הודאה להשם יתברך והוא מדת מלכות משכה על השבט הנולד גם כן השפעות מלוכה בשביל זה היה יהודה מלך ודוד ושלמה עד חמשה עשר דורות שהיו משבט יהודה היו מלכים, ומלך משיח יהיה משבט יהודה מזרע דוד ורחל אמנו בעת הולדת יוסף היתה אמרה יוסף ה' לי בן אחר, ונמצא שעבודתם היתה להשם יתברך בעת ההוא גם כן במדת מלכות שהמליכה את השם עליה שכל השפעות הוא מן השם יתברך ואמרה יוסף ה' לי בן אחר, שישפיע עלי עוד טובות על כן משכה על שבט הנולד לה גם כן השפעה ממדת מלכות בשביל זה היה יוסף גם כן מלך ועוד מלכים שמלכו משבטו ומשיח בן יוסף יהיה מלך, ולא עוד אלא שבזאת ההשפעה שהמשיכה על יוסף שיהיה מלך גרמה גם כן שמבנימין יהיה מלך והוא שאול בן קיש מלך הראשון שבישראל מפני כשאמרה יוסף ה' לי בן אחר, היתה עיקר המשכת השפע על אותו שבט הנולד בעת ההוא אך בזכרה בן אחר בזה גרמה השפע על שבט בנימין גם כן אך לא כל כך כמו על יוסף. וידוע שלשון מטות הוא לשון הטיה בשביל זה נקראים השבטים בשם מטות שבעת הולדתם אמותינו הצדקניות היו ממשיכין השפע מלמעלה למטה לעולם השפל והם הנקראים י"ב גבולי אלכסון והם הי"ב שבטים והמשכיל יבין:

וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה (בראשית כט, לא). ואיתא במדרש כי שנואה מעשי עשו בעיניה. הענין השם יתברך מונע הטבע מן הצדיקים ומהפך מחמת שמתאוה לתפילתן כנודע שלזה היו אמותינו עקרות כדי שיתפללו על בנים ולאה היתה בלא זה מתפללת שלא תפול בגורלו של עשו ולזה לא מנע השם יתברך ממנה הריון, כי די לה התפלה זו מחמת שמתאוה הקדוש ברוך הוא לתפילתן והבן:

בפסוק וילך ראובן כו' (בראשית לה, כב) ותאמר אלי תבוא כי שכור שכרתיך בדודאי בני כו' וישמע אלהים כו' ותאמר נתן אלהים שכרי אשר נתתי שפחתי לאישי ותקרא שמו יששכר. ויש כאן דקדוק למה קראה שמו יששכר על השכר שנתנה שפחתה לאישה הלא השכר הוא בעבור דודאי בנה כנאמר לעיל כי שכור שכרתיך בדודאי בני. ועיין ברש"י וישמע אלהים אל לאה, שהיתה מתאוה להרבות שבטים, כי הנה עיקר כוונת אמנו לאה הצדיקת כדי להרבות שבטים ולא בשביל התאוה שלה חס ושלום תאות הגשמיות ולכך שכרה את יעקב בדודאי בנה. והנה מי יברר אם היה מכוונת אמנו בשביל זה בכדי להרבות שבטים ולא בשביל התענוג שלה. והתשובה הוא, כי אשה המתאוה לבעל מחמת תאות גופניות כשהבעל נושא עוד אשה היא מצירה על זה ולזה נקראה בגמרא אשה צרה לחברתה, כי אשה המתאות לבעל מחמת תאוה שלה אינה רוצה שישא הבעל עוד אשה. והנה אמנו לאה הצדיקת שכרה את יעקב שישכב עמה בלילה הוא בודאי רצונה היה להרבות שבטים לא מחמת איזה תאוה חס ושלום ומי יבחין אם זה היתה כוונתה. על זה מפרש הפסוק ותאמר לאה נתן אלהים שכרי אשר נתתי שפחתי לאישי, ומזה יבורר שכוונת אמנו הצדיקת היה במה ששכרה את יעקב בדודאי בנה לא חס ושלום מחמת תאותה תאות הגוף שלה רק בכדי להרבות שבטים, כי אם חס ושלום היתה רצונה מחמת תאות עולם הזה שלה לא היתה נותנת שפחתה לאישה להיות עוד לאשה לפחות מתאותה ונמצא בזה שנתנה שפחתה לאשה מבורר כוונתה ששכרה ליעקב בדודאי בנה בכדי להרבות שבטים:

ובזה יבואר המשנה (מכות כג:) אמר ר' חנניא בן עקשיא רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות. ויש לדקדק מה להם. ועוד מאי הרבה, הוי ליה לומר נתן תורה ומצות הלא קאי על ישראל. ונראה, דהנה הקדוש ברוך הוא נתן לישראל תורה ומצות והמצות הם על שני בחינות. הבחינה האחד, הוא המצות אשר אין בהם שום תאוה גשמיות רק להבורא יתברך כמו ציצית ותפילין אשר אין יכול להיות בהם שום תאוה להגוף כלל רק הכל להבורא יתברך. ויש עוד מצות אכילה בשבת ויום טוב ומצות זיווג אשר יש בה תאוה להגוף גם כן, רק האדם בשעת עשיית מצות אלו לא יעשה בשביל התענוג כלל רק יעשה כדי לקיים מצות הבורא ברוך הוא וצריך לשבור תאות הגשמיות בשעת עשיית מצות אלו. והנה למה נתן הקדוש ברוך הוא מצות אלו אשר אדם אפשר לעשות אותם בשביל הנאות גופו ולא בשביל רצון הבורא חס ושלום. והתירוץ הוא, דהנה באמת הנשמה יש לה תענוג מעשיית המצוה לשם הבורא ברוך הוא ובזה יש הזדככות בכדי לראות בטוב הצפון לצדיקים ולחזות בנועם ה' לעתיד לבא בגן עדן ולהיות מן העולים והזוכים לחיי עולם הבא. והנה האדם הוא מורכב מחומר וצורה וצורה היא הנשמה היא השכל אבל החומר במה יזדכך כדי לראות גם כן בטוב הצפון לצדיקים ובשאר הטובות, ולכך נתן הקדוש ברוך הוא מצות אשר הגוף גם כן נהנה ממנה והאדם המשבר בשעת עשיות המצות התאות הגופניות ועושה הכל בכדי לקיים מצות הבורא עליו לעשות מצות אלו ולא בשביל הנאתו כלל ובזה יש גם כן הזדככות להגוף בכדי שיכול לבוא אל המדריגה עם הנשמה. וזה הרמז במשנה רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך וכו', כי מלת לזכות מלשון הזדככות, ורוצה להזדכך גם את הגוף מן ישראל עם קדושו בכדי לעלות למקום אשר אין שום אדם יכול להשיג בטובת העולם הבא. ועל זה מפרש התנא הרבה להם נתן להם הרבה מצות אשר יש הנאה גם להם זו הגוף. והאדם המשבר בשעת עשיית מצות אלו התענוג מהגוף ועושה הכל בכדי לקיים המצות הבורא על ידי זה יש הזדככות הגוף וזהו לזכות וזהו להם והבן:

אנכי האל בית אל. הלשון כמו האל של בית אל. הענין למשל לפי הנראה יש בית לדור בו ואדם הוא מלובש בגדים והבית הוא הכנה אל האדם כמו כן השראת קדושת המצוה צריכה שיהא לה בית שתמצא מקום לשרות בו והבית הוא מה שאדם מכין עצמו ולבו מכוון אל הבורא יתברך לעשות איזה מצוה קודם שעשאה והכנה זו הוא בית לדור בו קדושת המצוה. והנה לפי גודלם וקטנותם כך הוא הקבלה. וזה שאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים פד, ג) נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה' לבי ובשרי ירננו אל אל חי, המכוון הוא כך, הכוסף וכלות נפש שלי לך נעשה לחצרות ובית לך השם. ואמר אחר כך לבי ובשרי וכו', שבא לשרות בו מאחר שעשיתי לו חצרות עם הכוסף שלי. והנה יש עוד בהכוסף מעלה יתירה, כי במעשה אינו רק מה שעושה דרך משל תפילין כשמניח אז אין בידו אלא מצות תפילין אבל הכוסף והתלהבות שיש לו להמצוה כדי לעשות נחת רוח להבורא הוא כולל כל המצות ומעלה עליו כאילו עשאן לכל המצות כמאמר חכמינו ז"ל (קידושין מ.) חשב לעשות ונאנס כו'. וזהו כוונת הפסוק כל המצוה אשר אנכי מצוך היום, אפילו מצות שאין נוהגין בזמן הזה אתה יכול לקיים באופן כשתשמרו מלשון ואביו שמר את הדבר (בראשית לז, יא) שתהא יושב ומצפה ומשתוקק אל המצוה מתי יבוא לידי ואקיימנה. וזו גם כן מה שאמר דוד (דברי הימים א' כב, יד) ואני בעניי הכינותי לה' אלף אלפים כו', פירוש כי מצות צדקה אי אפשר רק במתנות מעות אך אני אפילו בעניי הייתי מתלהב ואמרתי מי יתן ואוכל לבנות בית ובזה הכינותי אלף כו', כי נחשב עלי כאילו עשיתי בפועל. וזה פירוש הכתוב (תהלים קיט, קו) נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך, פירוש נשבעתי לעשות ותיכף אקיימנה באופן לשמור משפטי צדקך כנ"ל. והנה מחמת הכוסף והתלהבות והכנת המחשבה בונה בית להשראת הקדושה של המצוה. ולזה יעקב אבינו נדר (בראשית כח, כ) אם יהיה אלהים עמדי והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים, ובשעה זו לא היה לו רק הכנה למצות לזה אמר הקדוש ברוך הוא אנכי האל בית אל, פירוש שעל ידי הכנה למצוה עשית לי בית ולזה שוב וכו' ואהיה עמך כו', דהיינו שאשרה גם שכינתי בעצמו עמך כי בתחלה לא היה רק אשר נדרתי לי נדר והיה רק בית והבן:

או יבואר, אנכי האל בית אל. מה שאנו אומרים בשמונה עשרה האל הגדול כו' אל עליון. הכלל הוא, יש חסדים אשר השם יתברך עושה עתה עמנו אבל החסדים הגדולים אשר אנו מחכים ומצפים להם על אלו רמזו רבותינו ז"ל (ברכות לד:) עין לא ראתה וכו'. ונמצא אלו החסדים הם לבוש להחסדים העתידים לעתיד לבא. והכלל הוא, אל הוא חסד כנאמר (תהלים נב, ג) חסד אל כל היום. וזהו אנכי האל, אלו החסדים אשר בעולם הזה הם כמו בית להחסדים העתידים. וזהו בית אל וזהו האל וכו' אל עליון והבן:

וינהג יעקב כו' ואת כל רכושו אשר רכש בפדן ארם לבוא אל יצחק אביו (בראשית לא, יח). ולכאורה הוא מיותר, כי בוודאי הלך אל אביו. ונראה, כי כבר ידוע לכל גודל מעלת הצדיקים אצל השם יתברך ואהבתו תמיד עליהם כאשר ראינו הקדוש ברוך הוא גוזר גזירה וצדיקים מבטלים, וכיון שכן ראוי לכל אחד ואחד לאחוז במשכנות הרועים להדבק את עצמו בה' ולעבוד את ה' רק בגין דאיהו רב ושליט ושרשא דכל עלמין ולית אתר פנוי מיניה כבודו מלא כל עלמין, ולא בבחינה אחרת, דהיינו על מנת לקבל פרס וכמאמר חכמינו ז"ל (אבות א, ג) לפי שהבחינה הזאת לא היתה באבותינו רק בחינה שאמרנו. אבל לאו כל מוחא סביל דא, רק צריך הכנה גדולה לבוא במדריגה כזו אבל אבותינו הקדושים מחמת גודל הזדככות היה קל בעיניהם לבוא לבחינה כזו. ונמצא אומר לנו הפסוק תוכחת מוסר לבוא אל יצחק אביו, דהיינו שלא היה כוונתו מחמת הטובה שהבטיח לו הקדוש ברוך הוא רק במדריגה גדולה כנ"ל והבן:

ותגנוב רחל את התרפים אשר לאביה (בראשית לא, יט). היות זאת ידוע לכל שבעת שאנו עומדים ומתפללים בהתלהבות אזי בודאי מרגישין תענוג גדול מזה. וידוע שעיקר עבודתינו כל ימי חיינו בעולם הזה הוא רק בכדי שיגיע אל בחינה גדולה, דהיינו שעיקר עבודתו יהיה בגין דאיהו רב ושליט כמו שבארתי בפסוק הקודם ולא בבחינה השניה אשר הוא תחתיה, רק בבחינת העומדת לעילא מיניה ומזה יגיע תענוג להבורא ברוך הוא כמאמר הזוהר במה ברא אתינא לגבך. וגם האיש הישראלי באמצעות תפלתו אזי הוא מתענג גם כן ונמצא האדם אשר הוא עדיין אינו בבחינות צדיק אזי אפשר להיות במחשבתו להיות עבודתו בגין תענוג אבל הקדוש ברוך הוא ברוב רחמיו וחסדיו כאשר רוצה תמיד להטיב לברואיו גורם בטובתו שאל ירגיש תמיד בתענוגיו רק והחיות רצוא ושוב (יחזקאל א, יד) דהיינו שנופל מעט ממדריגתו הגדולה ואז אין מרגיש תענוגו ואחר כך כשהוא מחזק את עצמו לעבודתו אזי יבא בוודאי אל מדריגה גדולה האמיתית:

ונראה לפרש ביתר שאת כדי לשבר האוזן, דהיינו כי בעת שהאדם עומד להתפלל במסירת נפשו וגופו אזי נפשט מהחיות שלו ומדבק את עצמו בחיים של אין סוף ברוך הוא ואז שופע עליו אור של אין סוף ברוך הוא אתערותא דלעילא בכדי שיהיה יכולת בידו לעלות תפילתו אל מקום הר קדשו כל אחד ואחד לפי מדריגתו ובעת תפילתו שהוא מתלהב בכל לבבו ובכל נפשו אזי הנשמה שבו מתענגת מאד מחמת התפשטות הגשמיות שלו ואז נשאר רק נשמתו אשר האציל מאתו יתברך ואז קרובה לבוא אל מקום אשר האציל משם והקדוש ברוך הוא ברוב רחמיו וחסדיו הגדולים מסיר ממנו אור כביכול לפי רגע כמימרא בכדי להחזיק את עצמו יותר ויותר לעבודתו יתברך ונמצא שהוא כמו צפון ונסתר, דהיינו שהקדוש ברוך הוא מצפין את אורו יתברך ממנו. וזהו מה רב טובך אשר צפנת ליראיך (תהלים לא, כ) דהיינו כמה טובה גדולה יחשב בהסתרת אורותיו ממנו לפי רגע תא חזי מה גורם בהסתרת אורותיו ממנו כמו שכתבתי ואז גורם שפע רב בכל העולמות ולכל הנשמות קדושות ולכל הרוחות קדושות ולעולם התחתון וגם זו הוא רצונו יתברך, כי יותר ממה שהעגל רוצה לינק פרה רוצה להניק. והנמשל יובן וידוע, שרחל נקראת שכינה כידוע ליודעי חן, וזאת התפילה היא תמיד בפיה לפניו יתברך שיגרום הסתרות אורותיו יתברך מן האדם לפי רגע כדי לטובת בניה שמכונים בשם ישראל וזה נקרא גניבה כביכול ותרפים הוא מלשון מגולה. וזהו ותגנוב רחל את התרפים, דהיינו שהיא גרמה גניבת אורותיו כביכול מן האדם שלא יהיה תמיד מגולה רק לפעמים יהיה בהסתרה ואז גורם שפע רב וברכה לכל העולמות, כן יתן לנו השם יתברך טובות וברכות אמן והבן כי דברים עמוקים הם:

למה נחבאת לברוח ותגנוב אותי ולא הגדתי לי ואשלחך בשמחה ובשירים בתוף ובכנור. הכלל, יעקב אבינו הגם שלבן הרשע דיבר עמו ויעקב השיב לו בפה שלום אבל באמת בלבו היה מתחבא לעשות כל מעשיו ולדבר כל דבריו אל ה' לבדו רק שבפה היה נדמה ללבן הרשע, כי יעקב אבינו מחזיק בדרכיו, כי באמת שונא הרשע לצדיק הגם שמגיע לו טוב בזה שהצדיק עמו אף על פי כן אי אפשר לרע לסבול הטוב ומרחקו ומשלחו ממנו, רק שהיה נדמה ללבן הרשע בזה שיעקב אבינו היה מדבר עמו כדבריו שהוא דומה לו ובזה היה מקרבו אבל אחר זה כאשר נתוודע לו צדקת יעקב אבינו ותמיד בלבו היה מתחבא ובורח ממנו וכל מעשיו וכל דיבוריו צדקת ה' אז אמר כאשר נתוודע לי עכשיו כי תמיד נחבאת, תמיד היית בורח ממני ולא הגדת לי, כי אלו הגדת לי ואשלחך בשמחה ובשירים בתוף ובכנור, כי אין רצוני כלל בטוב, כי אין הרע סובל הטוב:

ועתה הלוך הלכת כי נכסוף נכספת לבית אביך למה גנבת את אלהי ויאמר ללבן כי יראתי כי אמרתי פן תגזול את בנותיך מעמי. ולכאורה למה כפל בלשונו כי יראתי כי אמרתי, הלא היה די באחד מהם. ולמעיקרא גם כן קשה מאי כי הלוך הלכת וגם נכסוף נכספת. והנראה לפי דברינו לעיל שזכרנו שיעקב הלך במדריגה גדולה, דהיינו בכל פעולותיו לא חשב רק בכדי שיתפאר עמו השם יתברך וידוע שיעקב הוא בחינת התפארות ונמצא עבודתו היה על בחינתו, דהיינו רק בכדי שיתפאר עמו השם יתברך ולא מחמת דברים אחרים ובכאן היה מחשבתו כדי שיבוא אל מקום אביו ואז קיים מצות כיבוד אב ואם ושלוחי מצוה אינן נזוקין. ולבן הארמי ידע גודל בטחון של יעקב אבינו ועל זה אמר לו לבן ועתה הלוך הלכת לבית אביך, דהיינו שעיקר הליכתך לבית אביך ולא היה לך לירא ממני אם כן אי אפשר שיראת מחמת כישופי מטעם שזכרנו כאן. אבל באמת הטעם הא דשליח מצוה אינו ניזוק, דוקא במי שהוא בטוח בודאי שהוא שליח מצוה ואז בוודאי יעזור לו הקדוש ברוך הוא אבל באם שהוא מסופק אז אין תיקון במאי שהוא שליח מצוה. וזהו שאמר יעקב כי יראתי, כלומר ראיתי שיש לי יראה ממך וניכר מזה שאין בי גודל הבטחון ומחמת כי יראתי גרם לי כי אמרתי פן תגזול כו', אבל באם האדם בטוח בה' לא יירא והבן:

את עניי ואת יגיע כפי ראה אלהים וכו'. פירוש שאמר לו שהשם יתברך ראה בעניי, כי הוא המשגיח בעולם השפל הזאת וההוכחה להוכיח ללבן להראות לו שהקדוש ברוך הוא משגיח בעולם הזה מדיש לעולם הזה קיום שהוא אש ומים שהם דבר והיפוכו והאיך יקום דבר התנגדי אם לא על ידי השגחתו יתברך יש קיום לעולם הזה שהוא מורכב מדברים מתנגדים זה לזה זהו ויוכח אמש, פירוש הוכחת יעקב מאמש, כי אמ"ש ראשי תיבות אש ומים ואלף של אמש עם שין של אמש הוא אש הראה לו על ידי אמש אש ומים שעולם הזה מורכב מהם ויש לעולם הזה קיום מדברים המתנגדים מזה הוכחה שהשם יתברך משגיח בעולם השפל וראה את עניי והבן:

ויקרא לו יעקב גלעד (ברשית לא, מז). הפסוק הזה מרמז על ל"ג בעומר, כי גל הוא אותיות ל"ג. ויבואר הענין על ידי מאמר חכמינו ז"ל בים סוף נדמה להם כבחור במתן תורה נדמה כזקן. המשל בזה לתינוק שמרגילין אותו לילך לבית הספר ומרגיל אותו אביו על ידי דבר שהתינוק מתאוה לו, דהיינו שאומר לו ששם בבית הספר יש דבר שהתינוק מתאוה לו ועל ידי זה מרגילו לילך לבית הספר וכיון שמרגילו אז לומד עמו הרבה תורה כך הקדוש ברוך הוא הראה לנו בים סוף ניסים ונפלאות ולא היה עיקר הטעם של הניסים ונפלאות הניסים והנפלאות עצמם, רק הניסים והנפלאות עשה והראה לנו כדי שנדע שיש אלוה בעולם ונתאוה לו לעבדו ולכך עשה לנו ניסים ונפלאות בים סוף כדי שעל ידי זה נתאוה לקבל התורה ביום מתן תורה ולעבדו בלבב שלם ונמצא עיקר הניסים והנפלאות היה בים סוף כדי שנקבל התורה במעמד הר סיני ונתאוה לו לעבדו ולקבל התורה. והבחינה הזאת של יציאת מצרים מאירה עד ל"ג בעומר ומל"ג בעומר מתחיל ההארה של מעמד הר סיני שהיא קבלת התורה. וכבר כתבנו שההארה של יציאת מצרים היה הכנה למתן תורה והנסים והנפלאות היה כדי שנתאוה למתן תורה על ידי הניסים. וזהו ויקרא לו יעקב גל עד, כלומר כיון שמגיע ג"ל שהוא מרומז על ל"ג בעומר אז מתחילין להאיר בחינות הארה קבלת התורה. ומלת ע"ד הוא מלשון עד"י עדיים (יחזקאל טז, ז) הורד עדייך (שמות לג, ה) כלומר שעד ל"ג בעומר היה ההארה של יציאת מצרים ומל"ג בעומר מאיר ההארה של קבלת התורה שמרומז במלת ע"ד שרומז על התורה: