קדושת לוי/חיי שרה

<< · קדושת לוי · חיי שרה · >>

פרשת חיי שרה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

ויהיו חיי שרה מאה וכו' שני חיי שרה (בראשית כג, א). נראה לי בסייעתא דשמיא על פי דאמרו חכמינו ז"ל (נדרים סד:) ומובא ברש"י פרשת ויצא בפסוק (בראשית ל, א) ואם אין מתה אנכי, דכל אשה שאין לה בנים קרויה מתה רק כשיש לה בנים היא חיה. וידוע מאמר חכמינו ז"ל (שבת קנו.) שהשם אמר לאברהם אבינו עליו השלום צא מאיצטגנינות שלך כי שרי לא תלד שרה תלד. הרי שנבראת במזל שלא תלד רק על ידי מעשים טובים זכתה שישתנה מזלה כמאמר חכמינו ז"ל (שיר השירים רבה ב) מפני מה היו אמהותינו עקרות מפני שהקדוש ברוך הוא מתאוה לתפילתן של צדיקים. הרי מחמת תפילת ומעשים טובים של שרה זכתה לבן שבזה נקראת חי ולא מת. וזהו שאמר הכתוב שני חיי שרה, פירוש ששרה גרמה חיים לשנים שלה על ידי מעשים טובים ותפילתה גרמה שיהיה חיים לה, דהיינו שזכתה לבן על ידי מעשים טובים שעל ידי זה לא נקראת מת רק חי. וזה שני חיי שרה, ששרה גרמה חיים לשנים שלה כו' והבן:

עוד יבואר, ויהיו חיי שרה מאה שנה וכו'. נראה לפי שכל ימי חיי שרה היתה נדבקת תמיד להשם יתברך הוי"ה ברוך הוא וממנה היתה חיותה ולא מסיטרא וכו' חס ושלום. וזהו ויהיו פירוש שחיי שרה היה רק מויהיו, דהיינו משם הוי"ה ברוך הוא והבן:

ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל (בראשית כד, א). יובן בזה מאמר חכמינו ז"ל (סנהדרין קז:) עד אברהם לא היה זקנה. והענין הוא, שיש שני בחינות בהשפעה יש שפע שהוא במדריגת מדידה לפי העולמות לזה יושפע וישתלשל חוק זה ולהעולמות העליונים לכל אחד ואחד יש חוק קצוב ויש שפע שנמשך מהבורא יתברך שמו שלא בא בגבול שמחמת שהיא דבוקה עד עתה במקור החיים אזי אין חוק וקצבה להמשיכתה מהמקור. והשפע השני שצריך להמשיכה מהמקור אשר אין לה גבול עדיין מזה אין יונקים כי אם ישראל עם סגולתו שבכחם הגדול שהם דבקים בהבורא ברוך הוא יכולין להמשיך שפע בהשפעה זו ואומות העולם השפעה שלהם היא מהשפע הראשונה שבא בגבולין ומדידה. ולזה נאמר ואלה תולדות ישמעאל שנים עשר נשיאים לאומותם, מלשון אמה המודדת את בנה, שהיא בחינת השפע שבא בגבול וקצבה. אכן בישראל נאמר למשפחותם לבית אבותם, שיונקים משפע שבא מרצון העליון. ואבותם, מלשון לא אבה יבמי, שהוא מלשון רצון. והענין למשל בעל מלאכה עשה כלי ומתחילה קודם שעשאה הכלי הזה חקוק ומצוי במחשבתו בגוון ואופן העשיה ולבסוף מוציא הכלי מכח אל הפועל והרי המחשבה מוריד את הפעולה ונקרא המחשבה אב והפעולה בן ומחשבה עצמה נמשך מהרצון והרצון הוא אב למחשבה והמחשבה היא אב להפעולה ונקרא הפעולה בני בנים לגבי הרצון, כך ישראל ממשיכין שפע מהשם יתברך ואחר כך ממשיכין שפע לגבולין וציורין ומציירין האיך להמשיכה ואחר כך מביאין לעולם הזה וכבר ניכרת בפועל בעולם ולכן נקרא השפע בני בנים ורצון נקרא זקן לגבי השפע הבאה בעולמות. וזה שאמר הכתוב (משלי יז, ו) עטרת זקנים, רצה לומר השפע שבא מן הרצון שנקרא זקן כשבאה אל העולמות נקרא בני בנים וזהו מהזקנים נמשך תולדות בני בנים:

וזה דבר המדרש הנ"ל עד אברהם לא היה זקנה, שהוא המשיך שפע ממקור החיים מהרצון. ופירוש לא הוי זקנה, לא הוה מי שיכול להמשיך מהרצון שנקרא זקן עד שבא אברהם ותיקן בחינת הזקנה שהיה כחו רב להמשיך מן הרצון. ולכך מצינו בשם ע"ב נכתב תחילה צירוף שם סיט שהוא מרומז על כלי כמבואר בכמה דוכתי בסדר טהרות. והיינו כשישראל ממשיכין השפע ומציירין האיך להביא השפע לעולם הזה ובאיזה גוונין. ואחר כך נכתב שם עלם, רצה לומר אחר זה ממשיכו אל העולם. וזהו שאנו אומרים בתפלה וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם, דלכאורה קשה מה זה שתקנו לומר חסדי אבות היה לו לומר וזוכר אבות. ועוד מביא גואל לבניהם היה לו לומר לגבי אבות. אמנם לעניננו יתכן היטב ויובן שפיר לשונות הללו, רצה לומר שזוכר החסד המרומז על הרצון שמשם היה ממשיכין האבות זה השפע זוכר הבורא להשפיע גם לבניהם מן הרצון וזהו ומביא גואל לבני בניהם, השפע שנקרא בני בניהם. וזהו ואברהם זקן בא בימים, שאברהם המשיך מן השפע הנמשך מן הרצון הביא בימים בחינת זמן, דהיינו לעולמות התחתונים. וזהו וה' ברך אותו בשפע זאת שהיא בכל שכוללת הכל ואין לה קצבה כלל. וזהו כוונת המדרש (בראשית רבה נט) אברהם אבינו עליו השלום היה מברך את הכל, ומי היה מברך את אברהם אבינו עליו השלום הקדוש ברוך הוא שהוא הרצון ומשם ברך את אברהם אבינו שימשיך שפע משם שבזה השפע יכול לברך את הכל, כי אין בה קצבה. וכן שיעור הענין. וה' ברך את אברהם בכל, באותו שפע שהוא כוללת הכל והבן:

באופן אחר יבואר עוד הגמרא הנ"ל עד אברהם לא היה זקנה. דזקן הוא שערות ושערות הוא מרומז על לבוש כמבואר בכתבי האר"י ז"ל. ובאמת כמו שיש לבוש לגוף, דהיינו המלבושים שאדם עושה ללבוש כן יש לנפש רוח ונשמה לבוש והוא השערות שבאדם שהן מכסין אותו והראש וכמו שאדם אינו מרגיש כאב כשחותכין מעליו המלבושין כמו כן אינו מרגיש כאב כשחותכין מעליו השערות. והנה השם יתברך שמצמצם עצמו כביכול בזה העולם להשפיע חסדו וטובו דבלאו הכי לא היה העולמות יכולין לקבל מאתו כביכול הוא מתלבש עצמו ועל ידי מה הוא לבוש על ידי מצות ומעשים טובים זה הוא כלי ולבוש כביכול השראת שכינה בעולם הזה. וזהו עד אברהם לא היה זקנה, לא הוה מי שיגרום לבוש שיתלבש השם יתברך עצמו בזה העולם מה שאין כן על ידי אברהם היה זקנה שהוא גרם לבוש על ידי מעשים טובים שעשה כנ"ל וזקן שהוא שערות הוא בחינת לבוש ודו"ק:

ואברהם זקן בא בימים. ואמרינן בגמרא (בבא בתרא טז:) בת היה לו לאברהם ובכל שמה. ויבואר בזה הגמרא (חגיגה טו.) בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת שובו בנים שובבים. ויש להבין מה זה הקול. נראה אף על פי שאדם אינו שומע הקול זה שמגיע לאדם בכל יום התעוררות תשובה זה היא מחמת הכרזת הקול וזהו הקול ששומע ומהיכן בא לאדם התעוררות תשובה בכל יום מזה ששמענו את הקול בהר סיני אנכי ולא יהיה לך (שמות כ, ב-ג) מפי ה' זה נרשם בלבינו ומזה בא התעוררות תשובה בכל יום. וזהו הרמז מהר חורב זה סיני על דרך (שמות ג, א) ויבא אל הר האלהים חורבה. וזהו שמיעת הקול. לפי זה יובן מה שנקרא בת קול, על כי השפע מהבורא ברוך הוא יתברך נשפע בכל יום רק שמצמצם האדם את עצמו כדי שיוכל לקבל השפע כפי הכנת קבלתו יש אדם שמצמצם לחכמה שיחכם בעבודת השם יתברך ויש שמצמצם לעושר וכבוד ולחן ולשאר הטובות ולכל אחד כפי הכנת קבלתו יהיה השפע כמו שהוא נשפע מאת הבורא יתברך אשר הוא כלול הכל זה נקרא בחינת קול והשביל שכל אחד עושה גבול לירידת השפע נקרא בת הוא לשון מדידה כמבואר ביחזקאל הרמז על הגבול והצמצום ומדידה שכל אחד עושה ומצמצם לרצונו. וזהו הרמז בת היה לאברהם ובכל שמה, שהיה לו שפע ממדה הרמוז במלת בת שהוא כלול כל המדות הנ"ל:

עוד יבואר, וה' ברך את אברהם בכל, כי יש צדיק אשר כל מבוקשו בשביל הכלל ויש צדיק אשר מבוקשו על עצמו ואברהם היה מבוקשו על הכלל. וזהו וה' ברך את אברהם, כלומר עם אברהם. בכל, כי את הוא כמו עם ברך ה' אותו בכל כאשר היה מבוקשתו. וזהו שרמזו רבותינו ז"ל בת היה לו לאברהם אבינו ובכל שמה, כי בת הוא לשון מדה כנאמר אלפים בת יכיל כלומר מדתו היה בכל שמה שהשפיע על הכל:

השמר פן תשיב את בני שמה (בראשית כד, ו). וכן אמר ה' ליצחק גור בארץ הזאת (בראשית כו, ג). כי הכלל יראה הוא מדבר גדול ממנו ובאמת אסור לירא מקטן ממנו כמו הירא מדבר אחר זולת השם יתברך הוא כמו העובד עבודה זרה חס ושלום ובאמת מדת אהבה יכול לאהוב הקטן ממנו כגון לאהוב את בני ביתו. ובזה יתורץ דקדוק מה שאמרו בגמרא (פסחים כב:) דרבי שמעון דרש כל את שבתורה כיון שהגיע לאת ה' אלהיך תירא פירש עד שבא ר' עקיבא ודריש לרבות תלמידי חכמים. כי באמת מדת היראה יכול לומר אני ירא ממך אפילו ממי שגדול ממנו אבל מדת אהבה כלום יכול אדם לומר למלך גדול ונורא אני אוהב אותך, כי זה איננו שייך כלל אבל יכול לומר אני אוהב להיות אתך בביתך ולעבוד לך אבל מדת יראה יכול לומר למלך אני ירא ממך. ובאמת קשה למה לא פירש מן ואהבת את ה' אלהיך (דברים ו, ה) ובזה מתורץ, דבאמת ואהבת את ה' אלהיך, בו שייך לומר את ה' אלהיך, כלומר לעבוד את ה' אלהיך ולהיות יושב בביתו אבל ביראה לא שייך לומר את ה' אלהיך תירא, כלומר לירא להיות את ה' אלהיך רק לפני ה'. וזה פירוש עד שבא ר' עקיבא ופירש לרבות תלמידי חכמים, כיון שהוא עובד ה' יש לירא מפניו. ובזה יבואר דבאמת אברהם מדתו היה במדת אהבה יכול להיות אפילו בחיצוניות כגון לאהוב בני ביתו ולגמול עמהם חסד ובזה היה יכול לילך חוץ לארץ אבל יצחק שהיה מדתו מדת היראה לא היה רשאי להיות בחוץ לארץ. וזהו שאמר פן תשיב וכו', וכן אמר השם יתברך ליצחק גור בארץ הזאת, אי אתה רשאי לילך לחוץ לארץ מחמת מדתך מדת יראה:

הנה אנכי נצב וגו' ובנות אנשי העיר וגו' ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני וגו' (בראשית כד, יג-יד). והנה רבקה יוצאת אשר ילדה לבתואל לאליעזר עבד אברהם אבינו להזכיר בנות וכו'. לכאורה יש לדקדק מה צורך היה אנשי העיר. ותו יש לדקדק מפני מה נקוד ילדה בקיבוץ שמשמעה שמצד אחר הוא בא שרבקה ילדה לבתואל ולא על ידי גרמה דילה הוי ליה לנקוד בקמץ שמשמעות שעל ידי הגרמא דילה יולדת את רבקה. אך לפי דרכינו יובן שפיר, דכבר כתבנו שמדריגתו של אברהם אבינו עליו השלום היה להגביה כל העולמות לשורשם לאין סוף ברוך הוא ולהמשיך עליהם חסדים מברכה עליונה וכל החסדים שנתפשטו בעולם היה בא על ידי המשכתו שהוא היה הגורם שיתפשטו חסדים בעולם על ידי שהוא היה פותח צנורות החסדים. והנה אליעזר עבד אברהם אבינו עליו השלום ידע שכל אנשי המקום הזה היו רשעים ועשה הבחינה על זה האופן כשיראה באחד מן הבתולות שיש בה מדת החסד אז בוודאי הוא משורש של אברהם אבינו שזה באה על ידי השפעתו חסדים על העולם ונמשך מדת החסד עליה גם כן. וזה כוונת המשך הכתובים הנה אנכי נצב וכו', ובנות אנשי העיר, שהם כולם רשעים ואכזרים יוצאת לשאוב מים, והיה הנערה אשר אומר אליה וכו', ואמרה שתה, ונמצא שיש בה מדת החסד. אותה הוכחת וכו' ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני, עם העבדות של אדוני, היינו שמדתו היה להגביה כל העולמות ולהמשיך עליהם כל החסדים עשית חסד גרמת שיתפשטו חסדים על כל העולמות ובכללם על הנערה הזאת:

והנה רבקה יוצאת אשר ילדה לבתואל (בראשית כד, יד). השפעות של אברהם אבינו עליו השלום ילדה לבתואל הוא היה הגורם אבל לא בתואל ולכן נקד מלת ילדה בקיבוץ שמשמעה שממקום אחר בא הולדת רבקה ולא על ידי גרמת בתואל. ובשביל זה נתן לה המתנות קודם ששאל אותה בת מי את, מפני שראה שיש בה מדת החסד בוודאי היא משורשו של אברהם אבינו עליו השלום. וזה כוונת רש"י ז"ל במליצות לשונו וזה לשונו לפי שהיה בטוח בזכותו של אברהם אבינו עליו השלום עד כאן לשונו. פירוש שראה בה מדת החסד בטוח היה שזה באה על ידי השפעות של אברהם אבינו עליו השלום שהשפיע על כל העולמות חסדים והבן:

ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני (בראשית כד, יד). יבואר על פי דמבואר בזוהר הקדוש, כי בימי רבי שמעון בר יוחאי אפילו תינוקות ידעו בחכמה עליונה, כי רבי שמעון בר יוחאי עליו השלום היה עובד ה' בחכמה ובהשכל עד שהשפיע מדתו בכל העולם שאפילו תינוקות יודעים בחכמה עליונה. וכמו כן כל צדיק וצדיק במדתו שעובד משפיע בכל העולם המדה שעובד בה והשם יתברך משפיע המדה שלו בכל העולם. והנה באמת אברהם אבינו עליו השלום מדתו היה מדת החסד והשפיע מדתו בכל העולם שכל העולם כולו יעשה חסד. וזהו הרמז ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני, כלומר שאדוני הוא הגורם החסד אשר בעולם מחמת שאדוני עובד במדת החסד ומשפיע ממך חסד. וזהו כי עשית חסד, מה שאתה עושה חסד בעולם הוא מה שבעולם התחתון אחד עושה עם חבירו הוא אדוני, אדוני הוא הגורם לזה החסד. ובזה יובן הפסוק אשר ילדה לבתואל כו' אחי אברהם, כי מה לשון ילדה לבתואל, כי לשון ילדה משמע שנולדה מעצמה. אך באמת לפי מה שמבואר לעיל שהצדיק במדתו משפיע לכל העולם זה באמת רק למי שיש לו נשמה גדולה או איזה ניצוץ קדוש לזה נאחזת מדת הצדיק שעובד בה להשם יתברך וכו'. ובאמת רבקה הצדיקת היתה גדולה וקדושה ואחזה במדת הצדיק אברהם אבינו לעשות חסד. ובאמת זה הנשמה לא היה לה רק מאברהם היה לה זה הנשמה וזה המדה. וזה שאמר אשר ילדה, כלומר כאלו נולדה מעצמה וזהו לשון ילדה. וזה שאמר ממי בא לה זה הנשמה וזה המדה לעשות חסד מחמת אחי אברהם שמאברהם בא לה זה הנשמה. ובזה יבואר הדקדוק מה שרש"י זל מדקדק בשעה שסיפר המעשה ואשאל אותה כו' ואתן כו', ובאמת בשעת מעשה היה להיפך, כי בשעת מעשה שראה ממנה מדת החסד אז ידע בודאי שנשמתה מאברהם ולא מבתואל ולכך נתן לה בתחילה, כי בודאי ידע שנשמתה ממדת אברהם אבינו ולא מנשמת אביה לכך בשעה שסיפר המעשה לפני בתואל סיפר להיפך כי לפני בתואל לא שייך לומר שנשמתה אינה ממנו ודו"ק:

עוד יבואר, ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני, אליעזר ביקש זה להקדוש ברוך הוא. כי הכלל כשהאדם עושה מצוה אם המצוה הוא במדת חסד אזי מעורר מדת החסד על כל העולם שכולם חפצים לעשות חסד וכן שאר המצות. והנה אברהם כל מצותיו בחסד והיה מעורר חסד על כל העולם שכולם רצו לעשות חסד. והנה באמת רבקה אף על פי שהיתה קטנה עשתה חסד כאן, כי אברהם הוא היה מעורר חסד על כל הברואים. וזהו ובה אדע כי עשית חסד, ומי הוא הגורם זה החסד, עם אדוני, מה שאדוני עושה חסד הוא המעורר זה החסד:

וירץ העבד לקראתה כו'. פירש רש"י שראה שעלו המים לקראתה. ופירש הרמב"ן ז"ל דדייק כן מחמת דאחר כך כתיב ותשאב לכל הגמלים, ומקודם לא נאמר לשון שאיבה מכלל דמקודם לא הוצרכה לשאוב דעלו המים לקראתה. אפס דלפי דברינו תקשי היא גופא למה אחרי כן בהשקותה את הגמלים לא עלו המים לקראתה. ונראה בסייעתא דשמיא דאמרו חכמינו ז"ל (פסחים קיד:) דמצות צריכין כוונה, והעיקר במצות הוא המחשבה שעושה בזה רצון הבורא. ולהכי בפעם ראשונה דבדעתה היה לשאוב המים לצורכה גלל כן עלו המים לקראתה שלא תטריח עצמה, כיון שכוונתה היה לשאוב לצרכה, מה שאין כן בפעם שניה שכוונתה היה לגמול חסד להשקות הגמלים של אליעזר עבד אברהם לא עלו המים לקראתה, שכשאדם עושה מצוה יותר נחשב לעשות פעולה שבעשותו פעולה לשם מצוה נחשב לו יותר למצוה והבן:

בפסוק אנכי בדרך נחני ה' בית אחי אדוני (בראשית כד, כז). בדרך נקוד פתח לשון מבורר, רצה לומר על ידי הדרך ידעתי שנחני ה' בית אחי אדוני, שכיון שאמרו חכמינו ז"ל (בראשית רבה נט) שהיה לו קפיצות הארץ, דהיינו שמביא את האדם ברגע אחת מעצמו וכיון שקפץ הדרך שהלך שלא מדעתו רק שהשם יתברך הביא אותו למקום שידוע לפניו יתברך, אם כן על ידי הדרך ידעתי שכאן הוא בית אחי אדוני, שראיתי שדעתו יתברך שאעמוד פה שמע מיניה דכאן הוא המקום לעמוד משום דכאן הוא משפחת אדוני:

לא אוכל עד אשר דברתי דברי (בראשית כד, לג). כי אליעזר קידש את רבקה בשליחת יצחק והחתן ביום קדושין אסור לו לאכול עד אחר קדושין, וזהו לא אוכל עד אם דברתי דברי, וזהו הקדושין:

או יבואר, כי רצה לאכול סעודת מצוה וזהו שאמר לא אוכל עד אשר דברתי דברי, לגמור תחלה הקדושין ואחר כך יהיה סעודת מצוה:

עוד יבואר, לא אוכל עד אם דברתי דברי, נראה בדרך פשוט, מפני מה לא רצה לאכול מקודם, רק שבודאי היה אליעזר יודע ברשעים אלו ועלה על דעתו בוודאי שיטילו סם במאכל וכמו שהיה כך באמת, ועל זה אמר לא אוכל עד אם דברתי דברי, והיה כוונתו בזה שלאחר סיום דבריו שהם דברי תורה כמאמר חכמינו ז"ל (בראשית רבה ס) יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים, בזה יהיה ניצול מן הסכנה. וכן היה שבא המלאך והפך הקערה לבתואל ויפול בשחת יפעל:

ואגב זה יתורץ כמה קושיות. האחד, מה ראה אליעזר לסמן בסימן זה וגם לא שמע זה מאברהם. ב', מפני מה אמרו חכמינו ז"ל יפה שיחתן של עבדי אבות. ג', מאי האריך אליעזר בסימנים באמרו הנה אנכי נצב על וגו' ובנות אנשי העיר וגו' והיה הנערה וגר, הלא היה די באמרו הנה אנכי נצב על עין המים והיה הנערה אשר אומר אליה ובה אדע וגו'. ד', מה יולדה לבתואל ילדה לבתואל הוה ליה למימר. ונראה לתרץ על פי הפסוק וה' ברך את אברהם בכל, ואמרו חכמינו ז"ל בת היה לאברהם ובכל שמה, ונבאר על פי ב' אופנים:

אופן א', לפי שידוע שצדיק נקרא בשם כל, דהיינו מפני שיש לו מדת הסתפקות ונחשב לו כמו כל. והטעם ב', כי ידוע שאנו נקראים בנים למקום ובפרט צדיקים אשר הם הולכים ביראת ה' כל היום וגורמים בתפילתם להשפיע לעם ישראל השפעה טובה ובוודאי ממלא לו השם יתברך כל חסרונו באופן שלא יחסר לו כלום. וכן ראוי לכל אדם מישראל לאחוז במדות אבותינו הקדושים ואז יגרום גם כן שהשם יתברך ימלא להם כל חסרונם ותאותם כמו שאמר הכתוב (תהלים כא, ג) תאות לבו נתת לו וכו', וזאת המדה היה לאבותינו הקדושים אברהם בכל יצחק מכל יעקב כל, דהיינו שגרמו השפעות טובות וברכות לעמו ישראל. על פי זה דרשו חכמינו ז"ל (בבא בתרא טז.) במתק לשונם בת היה לאברהם אבינו ובכל שמה, ולשון בת הוא לשון מדה מלשון בת יכיל. וזהו ששבחו חכמינו ז"ל את אברהם אבינו בת היה לו לאברהם אבינו, דהיינו מדתו של אברהם אבינו היתה שהיה לו מדת הסתפקות וגרם השפעות להעולם והבן:

אופן הב', כי זאת ידוע לכל שאברהם אבינו עליו השלום היה עובד להבורא ברוך הוא במדת החסד ולא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל ישראל כלו יצא, היינו שהיה משפיע במדתו מדת החסד לכל העולם ולכל הנשמות קדושות ולכל הרוחות קדושות וגם היה לו הכח להוליד נשמות קדושות כידוע ליודעי חן וגם היה כח לאבותינו הצדיקים שהיו יכולין להעלות הדיבורים מה שהם מדברים לפעמים עם רשע או נכרי היה כח בידם לעלות אל צרופים קדושים על שהיה בהם חכמת ה' לפי שהיו דבקים תמיד בתורתו וביראתו יתברך והיה יכול גם כן להעלות דיבורו של האיש אשר סיפר עמו מחמת שהיה בבחינת חסד. וזהו וה' ברך את אברהם בכל, דהיינו שהיתה השפעתו על כל הנבראים. וזהו מאמר חכמינו ז"ל בת היה לו לאברהם אבינו ובכל שמה, דהיינו שהיה דבוק תמיד במדת החסד ועל זה גרם שילך השפעתו בכל:

וזהו פירוש המאמר (בבא בתרא טז:) אבן טובה היתה תלויה בצוארו כל חולה שהיה רואה אותה מיד נתרפא, כי אותיות נקראין אבן כמבואר בספר יצירה שני אבנים בונות שני בתים. וזהו תלויה בצוארו, דהיינו שהיה עושה תמיד אותיות של חסד וגרם בזה השפעה ולפיכך כל הרואה מיד נתרפא:

ואליעזר עבד אברהם. על שהיה כמה שנים בביתו וראה תמיד גודל צדקתו והיה מכירו מעט במדותיו הקדושים שלא בחנם צוה לו אברהם אדוניו שיקח לו אשה ממשפחתו, אלא שבוודאי הלא דבר הוא. ולפי שהיה יודע ומכיר עבודת אברהם אבינו שהיה תמיד במדת החסד והוליד גם כן במדותיו נשמות קדושות גם כן המה עבודתם תמיד במדת החסד, כי הם ממחצב חסד. ועל זה אמר אליעזר הקרה נא וגו' ועשה חסד, דהיינו שהתפלל תפלתו שהשם יתברך ישתף גם כן גודל חסדו וימלא תפילת אברהם אבינו שהיה גם כן במדת החסד. ואחר כך אמר אליעזר איך אעבור חס ושלום על צוואת אדוני הצדיק הלא אני לא אדע איזה נשמה אשר הוליד במדתו כו' ונתן לו השם יתברך עצה, דהיינו אנכי נצב על עין המים, היינו אני אעמיד לי סימן במדת החסד, כי מים הם נקראים חסד כידוע. והיה העלמה אשר יוצאת גם כן לשאוב מים והיה הנערה אשר אומר אליה וכו', שבזה יהיה ניכר שגם היא אוחזת במדת החסד. אותה הוכחת לעבדך ליצחק. ועל זה אמר ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני אברהם, דהיינו ששיתף מדתך עם אדוני אברהם דהשפיע לכל העולם. ודע דכן הוה, דהיינו והנה רבקה יוצאת לשאוב מים אשר ילדה לבתואל, כי באמת לא ילדה בתואל, כי שורש נשמתה של אברהם אבינו היתה. וזהו יולדה ולא ילדה. ותיכף ומיד כשראתה והרגיש שזו מתולדה של אברהם אבינו על זה שמח שמחה גדולה ומיד נתן לה מתנות. וזה מבואר ברש"י פרשה זו כפולה בתורה ויש הרבה גופי תורה שלא ניתנו אלא ברמיזה אבל באמת שמפרשה זו יוצא לנו עבודת האל יתברך. כן יזכנו השם יתברך לעבדו באמת ובלב שלם אמן:

ונבאר למה מתחלה רצו הקדושין ולבסוף לא רצו הקדושין, כי הם לבן ובתואל לרשעה נתכוונו כפירוש רש"י שרצו להרוג אותו, כי הם לא רצו שיצחק יהיה לו זרע וקיימא לן (גיטין סד.) כל השולח שליח לקדש את האשה כל זמן שהשליח בדרך אסור בכל הנשים שמא יקדש את הערוה. ולכך בתחלה רצו הקדושין ואחר כך יהרגו את אליעזר כדי שיצחק לא יהיה לו חס ושלום זרע, כי יהיה אסור בכל הנשים:

ואפנה על ימין או על שמאל. והנה רש"י פירש על שמאל, זהו בנות לוט. והנה למה נקרא לוט על שם שמאל, כי מדת מלכות מורה על הצמצום על זה שממליך אותו עליו הוא משפיע ועל מי שאינו ממליך אותו אינו משפיע חס ושלום. והנה אף על פי שצמצום מורה על דין אף על פי כן יש שם רחמים. וזהו הרמז שמאל, שם אל, כי אל מורה על חסד על דרך (תהלים נב, ג) חסד אל כל היום. והנה מבנות לוט בא דוד שמורה על מדת מלכות. וזהו הרמז ששמאל מרומז על הצמצום מורה על מלכות ולכך בנות לוט מכונה על שם שמאל:

ויצא יצחק לשוח בשדה (בראשית כד, סג). הכלל, הכנעה מביא עצבות שאין בידו לעשות כרצונו וכחפצו מחמת ההכנעה שמכניע את עצמו בפני חבירו, אך כשאדם עובד את הבורא ברוך הוא ומכניע את עצמו בפני הבורא ברוך הוא אז הוא דבוק עצמו במקור השמחה אז ממילא שורה עליו ששון ושמחה. וזהו מרומז בפסוק ויצא יצחק לשוח בשדה, רצה לומר אימתי יצא שמחה, כי יצחק לשון שמחה. ושוח, לשון הכנעה. בשדה, רצה לומר, כי שדה מכונה להקדושה וכשהכנעה הוא בפני הקדושה מזה יצא ששון ושמחה:

עוד יבואר, ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב (בראשית כד, סג). יבואר על פי מאמר חכמינו ז"ל (פסחים קיט.) ראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם, מדת בשר ודם מנצחין אותו והוא עצב מדת הקדוש ברוך הוא מנצחין אותו והוא שמח, דהיינו כמאמר חכמינו ז"ל (מועד קטן טז:) הקדוש ברוך הוא גוזר גזירה וצדיקים מבטלין. והנה כשהקדוש ברוך הוא כביכול מנהג עולמו כרצונו כביכול הוא לעצמו, וכאשר הקדוש ברוך הוא מנהג עולמו כרצון הצדיקים כביכול הקדוש ברוך הוא נוטה עצמו לרצון הצדיקים. וזהו שרמזו חכמינו ז"ל (בראשית רבה יט) שכינה בתחתונים. וזהו שנאמר (שמות יט, כ) וירד ה' על הר סיני, כלומר שירד לעשות כרצון הצדיקים, וזהו התענוג שלו כאשר מנצחין אותו כו', וזהו ויצא יצחק לשוח בשדה, יצחק, הוא לשון שמחה שזה הוא שמחה לפניו יתברך. שוח, לשון ירידה למטה. בשדה, רצה לומר לרצון הצדיקים הנקראים שדה חקל וכו'. לפנות ערב, כי מזה בא הביטול דינין, כי הדינין נקראין ערב וזהו לפנות ערב, על ידי זה מבטלין הדינין. ומשם אדוני מורי ורבי מוהר"ר דוב בער זצ"ל שמעתי על זה הפסוק, כי אדם אשר הוא מדבר דברים אפילו עם בני אדם וחושב מחשבות קדושות בתוך הדיבורים על ידי זה מעלה הניצוצות וזהו הוא השמחה לפניו יתברך מן העליות נצוצות. וזהו ויצא יצחק, שיצא השמחה. לשוח בשדה, אפילו כשהוא משוח בשדה בדיבורים הגשמים. וזהו לפנות ערב, הוא העליות נצוצות עד כאן לשונו:

או יאמר, ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב וירא והנה גמלים באים (בראשית כד, סג). דהנה אמרינן בגמרא (ברכות כו:) אברהם תיקן תפילת שחרית כמו שאמר הכתוב (בראשית כב, ג) וישכם אברהם בבוקר ויעמוד, במקום שעמד שם. ויצחק תיקן תפילת מנחה כמו שאמר הכתוב ויצא יצחק לשוח, ואין שיחה אלא תפילה כמו שאמר הכתוב (תהלים קב, א) תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו. ויעקב תיקן תפילת ערבית כמו שאמר הכתוב (בראשית כח, יא) ויפגע במקום ההוא וכו'. ולכאורה קשה למה נקרא תפילת מנחה, בשלמא תפילת שחרית הוא בעת שמאיר השחר, ותפילת הערב מפני שהוא בערב, אבל תפילת מנחה למה נקראת כך. והתוספות יום טוב הרגיש בקושיא זו ומתרץ שמפני כך נקראת תפילת מנחה שהוא מנוחת השמש וכו'. ולי נראה כך, שבשביל זה נקרא בלשון מנחה, דהנה תפילת השחרית צריך אדם להתפלל על זה שהחזיר לו הנשמה ואומר אמת ויציב, וגם עשה לו השם יתברך כמה טובות, דהיינו השמש המאיר, ועוד כמה דברים. ותפילת ערבית גם כן מחויבים אנו להתפלל על מה שאנו נותנים להשם יתברך נשמה בפקדון ומאמינים שהבורא ברוך הוא הנאמן בפקדונו בודאי יחזיר לנו כרצונו ולכן אנחנו מתפללים אמת ואמונה. אבל תפלת מנחה אין אנו מחויבים להתפלל רק שאנו מנדבים אותו ולכך נקרא לשון מנחה, שהוא לשון נדבה:

או יאמר שמפני כך נקרא בלשון מנחה, דהנה אברהם הוא חסד ויצחק גבורה ויעקב רחמים. והנה אם אנו עובדים את הבורא ועושים ככל אשר צונו הקדוש ברוך הוא נותן לנו חסדים ורחמים אנחנו רואים שאף על פי שאין אנו שוים לפי הטובות שעושה הקדוש ברוך הוא עמנו אף על פי כן נותן לנו כל הטובות בכל עת ורגע וזהו מתנה גדולה לכך אנו מתפללים תפלת מנחה שהוא לשון מתנה. וזהו שאמר הכתוב ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב וישא עיניו וירא והנה גמלים באים, היינו כשאדם מתפלל תפילת מנחה על הטובות שעשה השם יתברך. והנה גמלים באים, בוודאי הקדוש ברוך הוא גומל חסדים טובים לישראל וברכות על ישראל אמן:

או יאמר והנה גמלים באים, הכלל הצדיקים העובדים את ה' באמת משיגים תענוג עולם הבא אפילו בזה העולם. וזה וירא והנה גמלים באים, הגמול הגדול, היינו תענוג עולם הבא. ושמא תאמר כאשר משיג תענוג עולם הבא אזי עובד ה' מחמת תענוג עולם הבא, וזהו שאמר הכתוב ותפול מעל הגמל, ותפול הוא לשון חניה על דרך על פני כל אחיו נפל. וזהו ותפול חניה מעל הגמל למעלה מן הגמל, דהיינו שעובד ה' למעלה מן העולם הבא והמבין יבין:

ויביאה יצחק ותהי לו לאשה ויאהבה (בראשית כד, סז). ויש לדקדק מאי בא להשמיענו שיצחק אהב את רבקה. ונראה, כי יש שני אהבות מאיש לאשה, יש אדם שאוהב אשתו תאות גופניות שלו שעל ידי זה ממלא תאותו ונמצא זה אינו אוהב אשתו כלל רק אוהב את עצמו. ויש אדם שאוהב אשתו ואינו מחמת תאות גוף שימלא תאותו, רק מחמת שהיא כלי לקיים על ידה מצות הבורא יתברך שמו כמו שאדם אוהב שאר מצות וזה נקרא אוהב את אשתו. וזהו ויאהבה יצחק, שלא חשב כלל מחמת תאות הגוף שלו, רק כדי לקיים מצות הבורא יתברך שמו ויתעלה זכרו:

בפסוק ואלה שמות בני ישמעאל בשמותם לתולדותם (בראשית כה, יג). עיין רש"י סדר לידתן זה אחר זה, כלומר כי כמה פעמים מונה הקטן תחלה כמו שם חם ויפת, מחמת כי שם היה צדיק, וכן יצחק וישמעאל, וכן כמה פעמים מי שהוא צדיק מונה תחילה, אבל כאן שהיה כולן רשעים גמורים מונים סדר לידתן:

ברש"י למה נמנו שנותיו של ישמעאל להודיע שנטמן יעקב בבית עבר י"ד שנים, והוא מאמר חכמינו ז"ל סוף פרק קמא דמגילה. לכאורה צריכין להבין אם בשביל הטמנת יעקב לא היה צריך למנות שנותיו של ישמעאל דהוי ליה לכתוב הטמנת יעקב בפירוש. אפס הכוונה דצדיק מגביה כל החיצונים שיחזרו ובעת שאין כח בצדיק להחזיר הרשעים צריך להטמין עצמו מפני חרון אף שגורמים הרשעים בעולם הזה בעונותיהם כדכתיב (ישעיה כו, כ) חבו כמעט רגע כו', כמובא בזוהר הקדוש. ומהאי טעמא היה טמון אליהו כמה זמנים שעורבים היו מכלכלים אותו שלא היה יכול להגביה דורו של אחאב עד עת בא דברו לך הראה אל אחאב, שידע השם יתברך שהוא עת רצון עכשיו להגביה הדור שיחזרו כולם בעת הקריב הפר בהר הכרמל דכתיב (מלכים א' יח, לט) וירא כל העם כו' ויאמרו ה' הוא האלהים, אז לא הטמין עצמו כיון שבכוחו היה להגביה הכל. וידוע דיעקב הגביה חיצוניות של עשו, כי אחיו היה מה שאין כן חיצוניות של ישמעאל גלל כן מפני חיצוניות של ישמעאל הוצרך להטמין יעקב את עצמו כיון שלא הגביה חיצוניות של ישמעאל. וזהו שרמזו חכמינו ז"ל למה נמנו שנותיו של ישמעאל להודיע שנטמן יעקב כו', פירוש בשביל שישמעאל היה חי מחמתו היה נטמן יעקב שלא הגביה חיצוניות שלו והבן: