קדושת לוי/וירא

<< · קדושת לוי · וירא · >>

פרשת וירא

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

וירא אליו ה' באלוני כו' (בראשית יח, א). ויש לדקדק למה לא כתב וירא ה' אל אברהם ולמה אינו מזכיר שמו. ונראה, כי הבורא ברוך הוא משפיע שפע לברואיו ויש שפע אשר לא צמצם עדיין בעולמות. והנה השפע אשר היא מצומצם בעולמות הוא באותיות כגון עולם השרפים הצמצום הוא באותיות שרפים וכן לכל העולמות שלהם וכן לעולם התחתון לכל אחד כפי אותיות שלו, היינו לאברהם השפע מצמצום אברהם וכן לכל אדם. והנה האדם העובד להשם יתברך במסירת נפש אז הוא מתפשט מאותיות ומדבק עצמו להשפע אשר עדיין לא נתצמצם באותיות. והנה אברהם אבינו עליו השלום מל עצמו לעת זקנותו והיה עובד הבורא ברוך הוא במסירת נפש ועל ידי זה נתפשט עצמו מן האותיות שלו, כי הוא דבוק בהשפע אשר עדיין לא נתצמצם באותיות ולא נקרא בשמו כלל. וזהו וירא אליו ה', שלא נקרא בשמו כלל:

וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו (בראשית יח, ב). ופירש הזוהר הקדוש והנה שלשה אנשים אלו אברהם יצחק ויעקב. ויובן דברי מאמר הזוהר. דידוע דאברהם אבינו עליו השלום עבד תמיד ה' באהבה ובמילה עבד ה' ביראה ויראה היא גבורה ובמילה מכרית הערלה ובזה מכרית כל הקליפות כנזכר בכתבי אריז"ל והוא שמתגבר על כל הקליפות. אם כן אז במילה היה באברהם אבינו עליו השלום אהבה ויראה אהבה מדריגת אברהם ויראה דהיא גבורה מדריגת יצחק אבינו עליו השלום שבעת שמל עבד השם יתברך במדת גבורה. וידוע דבכל מקום שיש אהבה ויראה דהוא אש ומים מוכרח שיהיה מדה הממוצע דהיא תפארת בחינת יעקב אבינו דיעקב הוא תפארת לכן אז במילה דהיא אהבה ויראה הוכרח שיהיה התפארת גם כן דהיא הממוצע, אם כן היה אז כל ג' בחינות ומדות של אברהם יצחק ויעקב. ועל פי זה מובן פירוש הכתוב כפי הזוהר הקדוש וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים, שראה אז אברהם יצחק ויעקב והבן:

בפסוק וירא וירץ לקראתם (בראשית יח, ב). כי אברהם אשר היה לו הכאב מן המילה ועל החולה יש מדת רחמנות עליו ואברהם התחזק בכאן לרוץ לקראתם עשה כאן מדת גבורה וזכה לנשמה של יצחק שהוא מדה זו נמצא יש כאן מדת אברהם ויצחק וכל מקום שיש אברהם ויצחק שם יש יעקב. וזהו וירא והנה שלשה אנשים , אברהם יצחק ויעקב:

עוד יבואר, וירץ לקראתם. והענין הוא כך, דהנה הצדיק יכול להבחין כשרואה בני אדם אם הם טובים אם לאו, דהיינו כשהצדיק רואה את האדם ובא לו בהירות ואור גדול אז האדם הוא טוב ואם לאו שאינו נופל עליו בהירות אזי הוא אינו טוב. וזהו שאמר הכתוב וישא עיניו וירא, דהיינו שנפל עליו בהירות ואור גדול מחמת הראיה. מיד וירץ לקראתם:

ויאמר אל נא תעבור מעל עבדך וגו'. דהנה ידוע שפנחס זה אליהו וכשנקם נקמת ה' אזי מתוך כך בא לנשמת נדב ואביהוא. וזהו שאמר אברהם אל נא, שהוא ראשי תיבות נדב אביהוא שהוא אליהו. תעבור מעל עבדך, דהיינו בעת שיהיה לישראל ברית מילה יהיה אליהו שם:

כי על כן עברתם על עבדכם (בראשית יח, ה). לכאורה אין זה דרך שיאמר בעל הבית לאורח לזה באת אלי להתארח לאכול אצלי. ויתבאר כי כל המלאכים מקבלים שפע ממצות ישראל והקדוש ברוך הוא הוציא כאן חמה כו', ולא היה אברהם אבינו יכול לעשות מצות עם הכנסת אורחים ונמנע השפע מן המלאכים עליונים. וזה שאמר על כן עברתם על עבדכם, כדי שאקיים מצות הכנסת אורחים להשפיע בכם:

לבאר הענין למה כל מצות קיים אברהם אבינו מעצמו ומצות מילה לא קיים רק עד שהיה הציווי מן השם עליו. ויבואר על פי מאמר רבותינו ז"ל שאל וכו' את רבי עקיבא איזה מעשים נאים מעשה הקדוש ברוך הוא או מעשה בשר ודם עיין שם, שהויכוח היה מה שהאדם נימול על ידי מעשה בשר ודם ועיין שם התירוץ. והנה באמת גדולים מעשה צדיקים להיות המעשה נעשה כרצונם אפילו לבטל רצון העליון. ומעשה המילה מורה על זה שהרצון הצדיקים גדול מרצון העליון. והנה באמת האב לאהבת בנו ולחיבתו יכול לומר לבנו מעשיך יהיה גדול ממעשי אבל שהבן יאמר לאב אף על פי שיודע שהאב אהב אותו ומחבבו חיבה יתירה מעשי גדול ממעשיך זה חס ושלום שהבן יאמר כן וכאשר מבואר ממצות מילה שמצות מילה מורה על הרצון התחתון גובר רצון העליון זה אי אפשר לעשות עד שיהיה הציווי מן השם עליו לעשות מחמת שזה מורה שמעשה התחתונים כנ"ל. ולכך לא מל אברהם אבינו עצמו עד שהיה הציווי מן השם עליו לעשות כנ"ל:

ואקחה פת לחם וסעדו לבכם וכו' ויתן לפניהם ויאכלו (בראשית יח, ה-ח). יבואר על פי דכתב באור החיים על פירוש התורה, כי המלאכים אפילו מיכאל שר הגדול לפעמים נקרא כהן גדול ולפעמים נקרא בשם אחר. הבחינה הוא, כי המלאכים יש להם חיות מהמצות והתורה שעושים ישראל עם קדוש וכשישראל הם במדריגה אז נקרא מיכאל כהן גדול. וזהו ואקחה פת לחם, כי פת הוא מרמז על תורה שבכתב ושבעל פה כדאמרינן (מנחות לד:) פת באפריקי שתים, ולחם גם כן רומז על התורה כמאמר הכתוב (תהלים עח, כה) לחם אבירים אכל איש ולכו לחמי בלחמי (משלי ט, ה). וזהו ויאכלו, כי המלאכים החיות שלהם ממצות ישראל כשישראל עושים רצון הקדוש ברוך הוא ועושים מצותו ברוך הוא ונמצא שעשה המצוה של הכנסת האורחים. וזהו הרמז ויקח ויתן לפניהם, המצוה של הכנסת אורחים שעשה ויאכלו, מזה היה החיות שלהם. וזהו והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו, כי העץ הוא תורה על שם הפסוק (משלי ג, יח) עץ חיים היא:

ונבאר מה דאיתא במדרש (בראשית רבה מט) דאברהם אבינו עליו השלום לאחר שאכלו אמר ברכו לאלהי עולם. למה לא אמר להם קודם האכילה שיברכו ברכה. אפס קודם היו גוים והאיך יקבלו עליהם עול מלכות שמים. אמנם לאחר שכבר אכלו עשו מצוה שזיכו את אברהם במצות הכנסת אורחים אם כן זה הזכות גרם להם שיהיו יכולין לקיים ולקבל עול מלכות שמים. ולכך אמרינן במדרש דמי שלא רצה לברך אחר האכילה אמר שישלם לו, כיון דלא נכנס בו ריח קדושה שמע מינה דלא כיון לזכות אותו במצות הכנסת אורחים למה לא ישלם:

ונבאר עוד למה נתן אברהם למלאכים בשר ולא דגים. משום דרצה לזרז להם במצות ובבשר יש הרבה מצות שחיטה ומליחה וניקור אבל בדגים אין שום מצוה. אבל לעתיד לבוא יהיה העיקר הסעודה דגים ולכך סעודת לעתיד לבא נקראת סעודת לויתן. ואמרנו פירוש על מה שאמרו חכמינו ז"ל (בבא מציעא פו:) שאברהם אבינו עליו השלום האכיל למלאכים שלשה לשונות בחרדל. ונבאר על דרך שאמרו בגמרא במסכת ערובין פרק כיצד מעברין, ר' אשיאן כי הוי משתעי בלשון חכמה הוי אמר קריבו לי שור משפט בטור מסכן, ופירש רש"י טור מסכן היינו חרדל הר דל עיין שם. והנה שבא ללמד זכות על ישראל שיצא לאור משפטם ושלא יראה עמל בישראל חס וחלילה לזה אמר טור מסכן, היינו הר דל דאמרו חכמינו ז"ל (סוכה נב.) יצר הרע נדמה להם כהר והיצר טוב נקרא מסכן וחכמת המסכן בזויה (קהלת ט, טז) וכיון שגדול כח היצר הרע ונדמה כהר והיצר טוב הוא מסכן אין להאשימם על אשר לא זכרו את האיש המסכן ולולי זאת היו מסגלים מעשים טובים הרבה. וזה הרמז שהאכיל אברהם אבינו עליו השלום להמלאכים שלשה לשונות בחרדל, היינו הר דל שהוזכר להם זה שהיצר הרע נדמה כהר והיצר טוב כמסכן ולזאת לא יקטרגו חס ושלום על ישראל שלולי זאת שגדול כח היצר הרע שנדמה כהר והיצר טוב כמסכן היו עובדים את השם יתברך כראוי וכנכון:

ונבאר עוד פירוש על מה לא נאמר באברהם אצל המלאכים ויעש להם משתה (בראשית כו, ל), כמו שנאמר גבי לוט ויעש להם משתה, וכן אצל סעודת אסתר שם כתיב (אסתר ז, ח) משתה היין. כי הכלל כשהצדיק אוכל עם הרשע על ידי זה הצדיק מעלה את הרשע וזה הוא עיקר השמחה כשהצדיק מעלה הניצוצות. והנה משתה הוא לשון שמחה. והנה בכאן שאכלו המלאכים אצל לוט שלא היה צדיק וכשאכלו המלאכים אצלו העלו המלאכים הניצוץ הקדוש שהיה בלוט כי אחר כך שאכלו הוציאו ממנו נשמת משיח שבא מרות ונמצא היה שם עליות נצוצות וזה הוא שמחה ולכן כתיב בו משתה, לשון שמחה. וכן על ידי המשתה שעשתה אסתר בא ישועה לישראל לכך גם כן כתיב בו משתה אבל מה שאכלו המלאכים אצל אברהם לא היה מזה עליות הנצוצות כי אברהם אבינו לא היה צריך לעליות המלאכים לכך לא כתיב שם משתה לשון שמחה:

והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו. הכלל הוא כמבואר שבעל הבית לא יהיה מתנהג בפני האורח יותר מגדולת האורח כדי שהאורח לא יקנא את בעל הבית. והנה צדיק נקרא מהלך שהולך תמיד ממדריגה למעלה למעלה ומלאך נקרא עומד וכאן רצה אברהם שלא יקנאו בו המלאכים התלבש עצמו בבחינת מלאך להיות עומד. וזהו והוא עומד עליהם:

ויאמר ה' אל אברהם למה זה וכו' ואני זקנתי (בראשית כו, יג). פירשו חכמינו ז"ל שהשם יתברך ברוך הוא שינה מפני דרכי שלום. ולכאורה יש להבין למה הוצרך לשנות שלא יתרעם אברהם אבינו עליו השלום באומרה ואדוני זקן, איזה צד תערומת שייך על אומרה ואדוני זקן, הלא אברהם אבינו בעצמו אמר (בראשית יז, יז) הלבן מאה שנה יולד. והנראה דבאמת שרה שאמרה אחרי בלותי כו', לא היתה כוונתה שלעת זקנתה לא תלד רק כוונתה היתה אם השם יתברך ברוך הוא וברוך שמו גזר אומר ליתן לי בן למה נתן לי אחר זקנתי למה לא נתן לי זה הבן מקודם. ואי מטעם דאמרו חכמינו ז"ל (חולין ס:) שהקדוש ברוך הוא מתאוה לתפילתן של צדיקים שרה אמנו היתה במדת ענוה באמת שהיה בדעתה שהיא יותר שפילה מכל העולם ומכל שכן שלא החזיקה עצמה לצדיקת וכיון שכן לא עלה על דעתה כלל שהשם יתברך ברוך הוא מתאוה לתפילתה גלל כן אמרה אחרי בלותי היתה לי עדנה, כוונתה היתה למה לא היה לה מקדם כיון שלפי דעתה לא עלה כלל על לבה שהשם יתברך מתאוה לתפילתה. אמנם דמה שאמרה ואדוני זקן, למה לא הוליד מקדם על זה שפיר יקשה דהשם יתברך מתאוה לתפילתו והאיך לא עלה על לבה שאברהם אבינו הוא צדיק גמור שהשם יתברך מתאוה לתפילתו. ולהכי שינה הקדוש ברוך הוא ואמר ואני זקנתי, שלא יפלא בעיני אברהם אבינו בשלמא על עצמה החזיקה במדריגת ענוה אבל על אברהם מאי קשיא לה ואדוני זקן, ולא מקודם שהשם יתברך מתאוה לתפילתו והבן:

וה' אמר המכסה אני מאברהם כו' כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם (בראשית יח, יז-יט). הני תרתי למען אינו מובן. ועוד יש הרבה דקדוקים בפסוק ואין להאריך. ונראה פירוש הענין כך הוא, דשורש הדבר דהכתוב מספר צדקתו של אברהם. והנה כל העבדות של אברהם שעשה ועבד את השם באהבה ובשכל גדול הכל היה מעט בעיניו ולא היו נחשבים לו נגד טובות השם והנסים שנעשה עמו ולכך לא היה די בעיניו ואמר בלבו אף אם אתקן את עצמי בכל מיני עשיות ועובדות טובות מה אני. גלל כן התיישב את עצמו שאין זה מספיק מה שאני לבדי מקיים את המצות בשכל גדול רק הכניס עוד כוונה אחרת במחשבתו כשהיה מקיים איזה מצוה לעשותו בשם כל ישראל. דהנה כל ישראל היו כלולים במחשבתו ובמוחו של אברהם, כי הבן הוא גנוז בכח האב והנה במוחו של אברהם היה שורש וכלל מכל כנסת ישראל וזרע אברהם הבאים אחריו כל דור ודור עד עקבא דמשיחא ואם כן כשעשה איזה מצוה עשה עם כל הכוחות שלו ועם כל הענפים העתידים להתפשט ממנו. אם כן הגיע מזה שני טובות לבניו. אחד, כיון דהוא קיים כל המצות וכל מצות דרבנן והדקדוקי מצות ואפילו עירובי תבשילין אם כן כשעשה בשם כל ישראל היה עבודה דרבים אשר כל אחד מישראל קיים כל התרי"ג מצות בכח. ועוד נצמח טובה מזה העבדות שעשה דרך סלולה לזרעו אחריו שיוכלו להשיג שכליות המצות ולקיים אותם מחמת שכבר קיימו אותם פעם אחת בכח בצוותא עם אברהם אבינו אשר בקל כל אחד מישראל יכול להוציא הדבר מכח אל הפועל ולקיים המצוה בפועל ממש כיון שהשער הוא פתוח מימות אברהם:

ובזה יש ליישב פירוש מה שאמרו חכמינו ז"ל חייב כל אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אברהם יצחק ויעקב. דלכאורה הוא תמוה האיך יכול כל אדם לבוא למדריגה והשגה של אברהם שהוא מרכבה לימין חסדו יתברך. אבל באמת אין הכוונה להגיע למעשה אברהם עצמו רק למעשיו של אותו אדם עצמו כשהיה בשורש של אברהם כיון דכל אדם עשה כבר כל המצות בכוחו של אברהם ואם כן אינו צריך רק לשוב לשורשו ולכוחו של אברהם ולהוציא הדבר מכח אל הפועל ואז יוכל להשיג זה הבחינה של עשיה כמו שהיה בכחו של אברהם. וזה שאמר למעשי אברהם, רצה לומר כמו שכתבתי לעיל כשהיה העשיה בכוחו של אברהם:

וזה שאמר הכתוב, המכסה אני מאברהם כו' כי אני ידעתיו. מלשון אהבה, רצה לומר אני אוהב אותו והתחיל לספר בשבח ומעלת אברהם בקיום מצותיו. וזה שאמר למען, רצה לומר עבור. אשר יצוה, רצה לומר לשון צוותא וחבור אשר יכוין לחבר בעשותו איזה מצוה אינו עושה אותו הוא לבדו רק את בניו ואת ביתו אחריו, רצה לומר שהוא עושה עם כל יוצאי חלציו וזרעו הבאים אחריו. וזהו שאמרו ושמרו דרך ה', לשון עבר, רצה לומר שנחשב כאילו שמרו כבר דרך השם כיון שכבר קיימו כל המצות וגם עשה דרך לבניו שיהיה להם קל אחר כך לעשות צדקה ומשפט. ועוד כוונתו למען הביא ה' על אברהם שכיון להנהיג את הבורא ברוך הוא ולהשפיע על כל שרשי הוי"ה ממדות אברהם שיתנהג בחסד כאשר הוא מתנהג להמשיך שפע ברכה ורחמים וחסדים לעולם אמן כן יהי רצון והבן:

כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וכו' למען הביא ה' על אברהם את אשר דיבר עליו. כי כשאדם מאמין באמונה שלימה שהקדוש ברוך הוא יתענג בהשפעתו לישראל אז מה שמבקש מהשם יתברך טובה וברכה הוא תענוג השם יתברך ותענוג השם יתברך בהשפעתו לישראל הוא מחמת שישראל הולכין ומחזיקים בתורת ה' על ידי זה מתענג בהשפעתו. וזהו למען אשר יצוה את בניו וכו' ושמרו דרך ה', שיצוה אותם להחזיק תורת ה' ועל ידי זה יתענג השם יתברך מהשפעתו. וזהו למען הביא ה' על אברהם כו', אז שפיר יכולין לחשוב שיבא על אברהם אשר דיבר עליו ולא יחשוב על מנת לקבל פרס, כי מה שהשם יתברך משפיע להם טובות הוא עבור תענוגו יתברך כיון שמחזיקים תורת ה' ודאי מתענג בהשפעתו להם והבן:

באופן אחר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו כו' לעשות צדקה ומשפט. צדקה, ואחר כך משפט ופעם כתיב עושה משפט וצדקה משפט קודם. הכלל הוא הקדוש ברוך הוא משפיע תמיד טובות על ישראל וזה הוא תענוג שלו כביכול כשישראל מקבלים ממנו שפע כמאמר חכמינו ז"ל (פסחים קיב.) יותר ממה שהעגל רוצה לינק וכו'. וזה הבחינה נקרא ד"ד שני דלתי"ן, כי ישראל הם ד' א' כמאמר חכמינו ז"ל דלה ועניה. וכמו כן התענוג מהבורא יתברך אין לו שלימות עד שישראל מקבלים ממנו והוא משפיע עליהם ונמצא הוא גם כן ד' א' ונמצא הם ב' דלתי"ן והבורא ברוך הוא שמו אל, וזהו הרמז (במדבר יא, כז) א"ל ד"ד ומידד מתנבאים כו'. והנה הבורא יתברך האציל בעצמו מדת אהבה והוא מדת אברהם לעשות חסד עם ישראל וכן האציל בעצמו מדת רחמים והוא מדת יעקב לרחם על ישראל והאציל בעצמו מדת משפט והוא מדת יצחק להכרית לשונאי ישראל. והנה משפט וצדק הוא בתחילה דין ואחר כך צדקה צדק ואחר כך משפט הוא יותר צדקה, כי יש שהבורא משפיע חסד מחמת שהוא רב חסד אבל אינו שוקל כמה ואיך יהיה גודל החסד ויש שהקדוש ברוך הוא משפיע רב חסד ושוקל איך וכמה יהיה החסד ומחמת ששוקל את החסד שמשפיע בזה הוא משפיע יותר חסד. ובחינת שוקל הוא משפט כמו הדיין ששוקל את הדין ומסתכל בבעל הדין איך לשפוט כן כביכול הבורא יתברך מסתכל על הדבר שמשפיע עליו חסדו ועל ידי זה משפיע עליו חסד גדול. וזהו הרמז צדק ומשפט וכו', והבן:

וידוע שיצחק הוא גבורה מורה על גלות שהיא גבורה עיין ברש"י שגלות מצרים התחילה מלידת יצחק. וידוע מאמר חכמינו ז"ל שהשם יתברך מקדים רפואה למכה, לכן לידת עמון ומואב מלוט נאמר בפרשה זו קודם לידת יצחק, כי משיח בא ממואב, דהיינו מרות המואביה ומשום הכי נזכר לידת משיח שבא ממואב שהיא הרפואה בתורה קודם לידת יצחק והבן:

וה' פקד את שרה כאשר אמר ויעש ה' לשרה כאשר דיבר. במדרש (בראשית רבה נג) הדא דכתיב (תהלים קיט, פט) לעולם ה' דברך נצב בשמים, אלו דברים שאמרתי לאברהם בהשמים וכו'. ונראה דהנה לכאורה יקשה דמה בא הכתוב להשמיענו דפקד השם את שרה כאשר אמר דודאי הקדוש ברוך הוא מקיים דברו ההוא דבר ולא יקימנה, וכי בן אדם הוא ויתנחם, והלא אמרו חכמינו ז"ל (ברכות ז.) כל דיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא לטובה אפילו על תנאי אינו חוזר:

אבל שורש הענין כך הוא. דהנה יש חילוק בין לשון פקידה לזכירה. דהנה איתא בזוהר הקדוש דפקידה היא לנוקבא וזכירה הוא לדכורא דלשון פקידה הוא מורה על דבר שקיבל מאיזה בחינה הקודם לו. ושורש הדבר כך הוא, דודאי כל הבטחות שהבטיח הקדוש ברוך הוא לישראל אנו בטוחים שבוודאי יקיים לנו השם יתברך הבטחתו ליתן לישראל ולהשפיע להם כל הטובות והברכות אך דכשהקדוש ברוך הוא מבטיח לעשות איזה דבר טובה בוודאי כשהטובה ההוא קשורה עדיין אצלו וכמוס בכוחו אין חילוק בין עבר להוה ועתיד. אך בפני המקבלים כשמצריכים לקבל דבר ההוא שאז צריכים להוציא הדבר מכח אל הפועל להביא אותו אל התגלות שיהיה במהרה, כי כשהוא עדיין נעלם במחשבה הוא באתכסיא והוא בעלמא דאתי בעולם העתיד רצה לומר שעתידה להתגלות אבל עדיין הדבר ההוא בהעלם. והמשכח הדבר ההוא מן העתיד אל ההוה הוא באמונה, רצה לומר כיון שהצדיק מאמין בדבר שבוודאי יקיים השם הבטחתו ומצפה בכל שעה ומתלהב שיתקיים הדבר ההוא ואותו התשוקה והתלהבות והצפוי של הצדיק הבא על ידי האמונה אותו הדבר מחבר המחשבה עליונה של הבטחה וממשיכו לאמונה:

וזה פירוש הפסוק (תהלים קיט, פט) לעולם ה' דברך נצב בשמים, רצה לומר שהדיבור של הבטחת הטובה ההוא כשהוא ברוחניות הוא באתכסיא ועומד בשמים. אבל בזה שלדור ודור אמונתיך (שם קיט, צ) רצה לומר על ידי האמונה כוננת ארץ, רצה לומר עשית ותקנת כלי להתגלות הדבר. והנה זה מצינו באברהם אמירה ודיבור אמירה היא בחשאי כל זמן שהוא בדקות באתכסיא ודיבור הוא באתגלייא. וזה שאמר רש"י בצחות לשונו כאשר אמר בהריון, רצה לומר שהיה אצל שרה ב' דברים. הריון, רצה לומר כשהיה הדבר עדיין במחשבה באתכסיא לא המשיך רק הריון שהוא גם כן באתכסיא וזהו בחינת אמירה. אבל ויעש ה' לשרה, רצה לומר תיקנה ועשאה כלי לקבל הדבר לבא להתגלות וזהו בחינת דיבור וזהו כאשר דיבר ומזה בא הלידה כנ"ל והבן:

או יבואר, וה' פקד את שרה כאשר אמר ויעש ה' לשרה כאשר דבר (בראשית כא, א). לבאר הכפל לשון עיין רש"י, כי רבותינו ז"ל אמרו כשהשם יתברך עושה נס מנכה מזכיותיו וכשפקד השם יתברך שרה דהוה נס שיהיה להם בן לעת זקנותם ורצה שלא ינוכה להם מזכיותיהם לכן הבטיח להם קודם שיהיה להם בן כנזכר בקרא ואז כשפקד השם יתברך וקיים להם שיהיה להם בן בדין הוא שלא ינוכה להם מזכיותיהם, כי מה שנתן להם הוא לקיים הבטחתו. אמנם אי לא היה מבטיח להם קודם אז כשהיה נותן להם בן אז היו מנוכים מזכיותיהם. זהו וה' פקד את שרה כאשר אמר, פירוש כאשר כבר הבטיח להם בן. ושלא תקשה למה לי ההבטחה מפרש הכתוב ויעש ה' לשרה כאשר דיבר, פירוש שזה העשיה שעשה היה כאשר דבר לקיים הבטחתו וממילא על ידי זה נמשך פעולה שלא לנכות מזכיותיהם, כי העשיה היה לקיים ההבטחה ומצד הדין אין לנכות על ידי העשיה שהיה להם בן באשר שדבר מלך יצא עליו כביכול לקיים הבטחתו לטובה והבן:

ועל פי זה יובן שבפרשת לך לך קודם שמל אברהם אבינו הבטיח לו השם יתברך שתלד לו שרה את יצחק כנאמר (בראשית יז, יט) אבל שרה אשתך יולדת לך בן וכו', כי מצות שעשה אברהם אבינו עליו השלום אחר המילה הם היו זכים וצלולים שהיה נימול כבר והשם יתברך לא רצה לנכות ממצות שיעשה אחר המילה שרצה הקדוש ברוך הוא שמצות אלו שהם זכים וצלולים יעמדו ויתקיימו לדורות להגן על כל זרע ישראל לכן הבטיח קודם המילה שעל ידי זה לא ינכה ממצות שעשה אחר המילה, כי הוא הבטיח לו קודם המילה שיהיה לו יצחק והשם יתברך כביכול קיים הבטחתו והבן:

צחוק עשה לי אלהים כו' (בראשית כא, י). הנה שכוונת השם יתברך במה שפקדם לעת זקנותם ולא כדרך כל הארץ בשני נעורים כדי שתצטער על זה ואחר כך כשיפקוד אותה יהיה שמחה גדולה, כי הדבר שבא בנקל בלי שום צער אין בה שמחה. וזהו פירוש צחוק עשה לי אלהים, פירוש אלהים בחינת דין שמנע ממני פרי בטני עד עתה זמן רב עשה לי צחוק ושמחה. וזהו רמז בפסוק (תהלים קיח, כא) אודך כי עניתני ועל ידי כן ותהי לי לישועה (שם) כוונת הענין הוא בשביל הישועה וזהו גם כן כוונת הפסוק (שם קיח, כב) אבן מאסו הבונים ואחר כך היתה לראש פינה ואמר (שם קיח, כג) מאת ה' היתה זאת, כלומר בזה שעניתני בתחילה ואחר כך בא הישועה בזה אני מבין כי מאת ה' היתה זאת ולא כן כשהשם יתברך נותן לאדם הטוב מנעוריו אינו מבחין שהוא מהשם יתברך ואומר מקרה הוא אבל כשיש לו רע בתחלה ואחר כך משמח אותו הבורא ברוך הוא בישועתו ופודה אותו מצרה וצוקה אז מבחין שבהשגחת השם יתברך כל העולם תלוין ומאתו היתה לו זה וזה היא נפלאת בעינינו (שם) ואמר זה היום עשה ה', כדי שעל ידי כן נגילה ונשמחה בו. והענין שבהשפעות השם יתברך יש בבחינת המקבלים ב' כיתות יש כת אחד שהם משמחים עצמם בהשפע עצמו ויש כת ב' שהם חכמים ומשכילים האמת לאשורו ושמחתם שעל ידי השפע הזאת רואה איך שהשם יתברך משגיח בעינא פקיחא ומראה חבתו היש שמחה גדולה מזה שידע האדם שמלך אדיר גדול ונורא משגיח עליו. וזהו שאמר דוד זה היום, דהיינו האור והטוב שהשם יתברך משפיע. עשה ה' נגילה ונשמחה בו, בהשם יתברך עצמו:

וזהו הענין וזרח משעיר למו הופיע וכו' (דברים לג, ב), הנה לכל מבין יקשה הלא כבר חלקו עשו עם יעקב קודם הלידה עם ב' עולמות זה נטל חלקו בעולם הזה וזה נטל חלקו בעולם הבא, אם כן מהיכן אנו מקבלים שפע עולם הזה. ואם תאמר שכר מצוה, הא שכר מצוה בהאי עלמא ליכא כנודע. אלא הענין, שכל אדם מישראל צריך לעבוד הבורא בדביקות והתלהבות הנפש מאוד בכל עת ורגע כמו שהשם יתברך משגיח עליו בכל עת ורגע ואינו מניח אותו חלילה בלי השגחה אפילו רגע אחד וזהו רחמנות השם יתברך שמראה לו לפעמים לאדם שמשגיח בנתנו שפע רב ואין זו שכר מצוה רק הכונה לעבדו על להבא ואז אפילו על פי פשוט יכול להבין שהשם יתברך משגיח עליו ואינו מניחו רגע בלי השגחה וזהו כוונת וזרח משעיר למו, מחלק השייך לשעיר. וכן הופיע וכו', היינו קושיא הנ"ל. והתירוץ מימינו אש דת למו (שם) רצה לומר מה שנותן להם חלק משעיר הוא מימינו, מחמת אהבת השם יתברך המכונה בשם ימינו. וזהו אש דת למו, היינו שיתלהב לבם על מה שנתן למו. ולזה הטעם קרא אברהם שם בנו יצחק, כי בא מחמת שהיה שמח בביאתו לכן היה יצחק בבחינת יראה, כי בא בעבור שמחה ושמחה שורשה אש ואש היא יראה. והנה בחינת שמחה אינה תמידיות כי הוא בבחינת מקבל מזה שגרם השמחה והחכמה שלה היא תמידית, וזהו החכמה תחיה בעליה (קהלת ז, יב) והנה מחשבה אותיות בשמחה ומחשבה היא ראשונה ותמידיות וכשאדם בא לאין ומדבק עצמו במקור החיים ואז שופע עליו חיות ואז בא לעולם התמורה ומעלה אותו לאדון הכל להיות הכל דבוק בהשם יתברך חי וקיים לעד וזהו סוד והיה הוא ותמורתו יהיה קודש (ויקרא כז, י) וזהו שאמרו חכמינו ז"ל (ירושלמי ברכות ב, ד) בט' באב נולד משיח, כי אז הוא עולם התמורה ואז יכול להיות הגאולה:

ולזה כיונו חכמינו ז"ל במדרש פרשה זו ונשתחוה ונשובה אליכם, אמר ר' יהודה הכל בזכות השתחויה אברהם לא חזר מהר המוריה כו'. שהשתחויה מורה על השפלות מחמת הסתכלות בגדלות מי שהשתחוה אליו מבין שפלות עצמו ובא לאין ומכח זה נמתקים כל הדינים. ולזה אמר אברהם אבינו עליו השלום לא חזר מהר המוריה שלם אלא בהשתחויה, כי על ידי שבא לאין חזר לשלום בלי שום פגע כי היה ממתיק מעליו כל הדינין וכן התורה לא נתנה אלא בהשתחויה, דהיינו על ידי אין שנתדבקו באין והיו יכולין לקבל את התורה. וזהו והשתחויתם מרחוק, רצה לומר השתחויה שתבואו לאין מרחוק שתהיה מרוחק ומופשט מאצליכם ועל ידי זה יהיו מוכנים לקבל את התורה. וזהו רמז מרחוק ה' נראה לי, כשאני מרחוק שאין אני אצלי במחשבה כלל אזי ה' נראה לי. וכן הגלות אין אנו מתכנסין אלא בזכות השתחויה שעל ידי שיבואו למדת אין יסתום פיות המקטריגים שנאמר (ישעיה כז, יג) והיה ביום ההוא יתקע וכו' והשתחוו וכו', ודוק היטב:

ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק. וכתיב בתוספות ביום ה' ג' מל. הכלל, כי אברהם בעת המילה ניתוסף ה' על שמו כי בתחילה היה שמו אברם ובעת המילה ניתוסף ה' על שמו. והנה באמת השתלשלות זרע אברהם היה עיקר מיעקב אבינו כי ממנו נולד י"ב שבטי י"ה. ובאמת מה שלא היה הי"ב שבטים מאברהם מחמת שהוא לא נימול לשמונה ויצחק גם כן בא מזרע שלא נימול לשמונה לכך לא היה ממנו הי"ב שבטים אבל יעקב הנולד מזרע הנימול לשמונה בא ממנו הי"ב שבטים ונמצא נגמר הה"א שניתוסף באברהם ביעקב, כי יצחק הוא הראשון הנימול לשמונה ממנו בא הגאולה כמאמר חכמינו ז"ל אתה אבינו וכו', רומז על הגאולה. ונמצא באמת תוספות הה' על אברהם שמורה על הגאולה נשלם ביעקב שנולד מזרע אברהם הנמול לשמונה. וזהו הרמז ה' ג' מל שנשלם הה' בג' שהוא יעקב שלישי לאברהם:

והוכיח אברהם את אבימלך על אודות הבאר וכו' ויאמר אבימלך לא ידעתי מי עשה את הדבר הזה וגם אתה לא הגדת לי וגם אנכי לא שמעתי וכו' (בראשית כא, כה-כו). הכלל הוא, שהצדיק מוכיח את הרשע שלא יעשה נגד הקדוש ברוך הוא ונגד התורה. והנה בכאן הוכיח את אבימלך אשר גזלו עבדיו ואמר לו שהקדוש ברוך הוא ברא עולמו ונתן לו תורת אמת וכתיב בתורה שאסור לגזול. ויש עוד בחינה כשהצדיק מוכיח את הרשע אזי אלו אותיות שהצדיק המוכיח מוציא מפיו מאירים לעיני רשע ואז הרשע יכול לחזור בתשובה כאשר זוכה שאותיות הצדיק עושים רושם אצלו ומאירים לפניו אז בקל יכול הרשע לעשות תשובה. והנה הקדוש ברוך הוא נקרא מי וכן מבואר. ולכן אמר פרעה הרשע מי ה'. וזהו שהשיב אבימלך לא ידעתי מי עשה את הדבר הזה, וגם הקדוש ברוך הוא נקרא זה כמאמר הכתוב (שמות טו, ב) זה אלי, וגם פסוק (ישעיה כה, ט) זה ה' קוינו לו. והשיב שלא ידע שיש בורא עולם רק מחמת ידיעתו של אברהם שהוכיח אותו להודיע לו, וגם אתה הוא אותיות התורה מא' ועד תי"ו היוצאים מה' מוצאות הפה וזה אתה לא הגדת לי, לשון מזל העליון השופע עלינו ומאיר על האדם מלשון גד גדוד וגו' (בראשית מט, יט) כלומר עדיין האותיות לא האירו מול פני למען לשוב בתשובה עד עתה שעתה בתוכחה שלך האירו האותיות לפני. וגם אנכי לא שמעתי, אנכי הוא התורה, כי בראשון שמעו ישראל אנכי מהתורה. וזהו שאמר בלתי היום, קאי אשלשה בחינות, כלומר שאלו שלשה בחינות היום השיג בתוכחה שהוכיח אברהם אותו ודו"ק:

ויאמר אדני אלהים במה אדע (בראשית טו, ח). עיין ברכות דף ז' ע"ב למען אדני למען אברהם שקראך אדון. הכלל הוא, עד אברהם לא היה נשמה בעולם שיהיה יכול לבטל גזירות הקדוש ברוך הוא. והא ראיה נח לא היה יכול לבטל המבול וכן שת היה צדיק ובימיו הציף הים שליש עולם ואברהם היה הנשמה הראשונה בעולם שהיה יכול לבטל גזירות השם יתברך. ובאמת אף על פי שהיה אברהם יכול לבטל גזירות הקדוש ברוך הוא אף על פי כן ידע שהקדוש ברוך הוא אדון עליו וזהו למען אברהם וכו':

ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה את אברהם ויאמר אליו אברהם (בראשית כב, א). והנה יש להבין למה כאן אמר פעם אחד אברהם והמלאך קרא לו אברהם אברהם ב' פעמים. ועוד בראשונה אמר לו ולא חשכת את בנך כו' ממני, ובקריאה ב' לא אמר ממני (בראשית כב, יב). ויובן על פי פירוש רש"י אצל שמואל שמואל בכל מקום שכפול וכן באברהם עצמו שמו מורה על חבה וכאן בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא שיעשה המצוה לא הראה לו שום חיבה מחמת עשיית המצוה אבל כשלא שחט אותו אז הראה לו חבה שזה הוא המצוה מה שלא ישחוט אותו. וזהו שאמר ממני, כמאמר חכמינו ז"ל (בראשית רבה נו) שמלאכי השרת היו בוכים על עקידת יצחק שלא ישחט. וזהו שאמר המלאך ולא חשכת את בנך את יחידך ממני, כלומר שאני הוא הגורם שהייתי בוכה לפני הקדוש ברוך הוא וזהו ממני ודו"ק:

בפסוק הנה האש והעצים ואיה השה לעולה (בראשית כב, ז). נראה דיצחק שאל אותו דהלא הנסיון העיקר הוא שתשחוט את בנך אבל למה לך עצים ואש לשרוף אותו אחר שכבר נשחט ואינו חי מה נסיון הוא אם תניח אותו או שתשרוף אותו אחר שכבר יהיה נשחט ולמה לך לשרוף אותו ועל כרחך העצים והאש אינו עבורי רק בשביל שה ועל כן ואיה השה לעולה. ומתורץ על פי זה מה שלא שאל אותו על המאכלת דבאמת זה ידע שהוא על עצמו והשיב לו אברהם אלהים יראה לו השה לעולה בני, דאתה חשוב אצלי בשביל אהבת הבורא כשה לשרוף אותך על קידוש שמו:

ויאמר אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש וכו' כי עתה ידעתי כו' ולא חשכת את בנך את יחידך ממני (בראשית כב, יב). ויש לדקדק למה כתב כאן ממני ואחר כך כתיב ויאמר בי נשבעתי כו' ולא חשכת את בנך את יחידך ולא כתיב ממני. ונראה לתרץ ומתחילה נבאר הגמרא (שבת סג.) העושה מצוה כמאמרה אין מבשרין לו כו'. וקשה מאי לשון כמאמרה. והענין כל מה שאדם עושה מצוה או לומד תורה צריך להסתכל שיהיה כוונתו בלתי לה' לבדו לעשות נחת רוח ליוצרו יתעלה. אמנם אחר המעשה לא יעלה בלבו חלילה שכבר עשה רצון הבורא ברוך הוא שאם יחשוב כך וודאי אין מעשיו רצוין כלל ועדיין בן זומא מבחוץ ולא קרב אל פתח העבודה אפילו שאם היה באמת שעשה איזה נחת רוח להבורא ברוך הוא יהיה מכיר בשפלותו שעדיין לא התחיל לעבדו יתברך מכח יראת הבורא שהיה נופל עליו כמשל מי שזכה לבוא לפלטין המלך מי שבא להיכל יותר פנימי רואה יותר גדולת המלך ועשרו סגולת מלכים ואדרכמונים כך מה שאדם עושה יותר המצוה בדחילו ורחימו זוכה ונכנס להיכל המלך יותר פנימי וכל מה שנכנס יותר יותר פנימי יותר רואה שם גדולת המלך מלכו של עולם יתברך שמו ורוממותו ונתחייב מזה כשנופל בדעת העושה איזה עובדא שעשה מאומה נחת רוח להבורא וודאי רחוק עדיין ואל פתח העבודה לא בא לעבודתו יתברך:

והנה לשון מצוה פירוש לשון חיבור כנודע לשון צוותא חדא. וזהו פירוש כל העושה מצוה כמאמרה, כפירושה של מצוה שמתחבר עצמו על ידי כן להבורא יתברך שמו וכו', ויש מצות שאין בהם שום הנאה גופניות כמו תפילין וציצית ודומה להן ויש מצות שבהם יש הנאת הגוף כגון מאכלות שבת ויום טוב, והנפקותא שבאלו המצות חומרא גדולה שלא יהא לו פניה בהן. ובזה מתורץ בפרשת עקידה אל תשלח ידך אל הנער וכו' כי עתה כו', פירוש עתה כשאני רואה שאפילו מה שאתה מורידו מן העקידה גם כן בלי שום פניה מזה ידעתי כי ירא אלהים אתה. ועל דרך זה נראה מה שאמר יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת, ולא נאמר ממני, כי שם מדבר על העלאה לעקידה כמשמעות לשון עשית את הדבר הזה ובהעלאה אינו צריך להשמיענו כי אז בוודאי עשה לאהבת יתברך שמו ולא היה שום פניה אבל לעיל מדבר על הירידה וזה ממני, שאפילו הירידה היה גם כן ממני, בלי שום פניה והבן:

כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני (בראשית כב, יב). נראה בסייעתא דשמיא דיש ב' בחינות, אחד שאדם עושה מצוה שיודע טעם המצות ואחד שעושה מצות ואינו יודע טעם. וגדול הוא העושה בלי ידיעת טעם ממי שיודע הטעם. שביודע הטעם אינו ניכר שעושה המצות מאהבת הבורא שאפשר מחמת שיודע הטעם הוא עושה מה שאין כן העושה בלי ידיעת טעם ניכר שעושה הכל מאהבת ה'. והנה קודם שאמר לו המלאך אל תשלח ידך אל הנער, היו סבורים הכל שיצחק יעלה לקרבן אל המזבח ולא היה ניכר כל כך גודל הנסיון של אברהם אבינו עליו השלום בעקידה שהיו יכולין לומר שידע טעם שבשביל זה מהראוי שיעלה יצחק לקרבן ועשה אברהם אבינו עליו השלום מחמת הטעם, מה שאין כן אחר שהודיע המלאך אל תשלח ידך אל הנער, שיצחק לא יעלה לקרבן אם כן למפרע היה הוכחה שרצון אברהם אבינו עליו השלום להעלות יצחק בנו על גבי המזבח מאהבת ה' לא בשביל הטעם דעתה מוכיח שאין טעם לעקידה שיעלה יצחק לקרבן, דאם היה טעם שיעלה לקרבן מדוע צוה המלאך שלא יעלהו לקרבן הלא יש טעם שצריך שיעלהו לקרבן ומכיון דאין טעם ידעו הכל כוונת אברהם אבינו עליו השלום דלא היה בשביל טעם דהא מוכח עתה דאין טעם שיהיה יצחק קרבן רק מיראת ה' פעל כל אלה:

זהו פירוש הכתוב עתה ידעתי, לשון הפעיל שהודעתי לעין כל. כי ירא אלהים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני, דייקא מחמת יראתי עשית את הדבר הזה שלא חשכת את בנך כפי מחשבותיך שרצית להעלות אותו לעולה ואין יכולין לאמור מחמת טעם לזה אמר עתה ידעתי מעכשיו מוכח זה כיון שציותי אחר כך שלא להעלות אותו לעולה שמע מינה שאין טעם בהעלות יצחק לקרבן שיהיה אישים על גבי המזבח, והראיה דצוה השם יתברך שלא להעלות אותו לקרבן ואם היה טעם שצריך להיות אישים על גבי המזבח ודאי היה נתקיים כן שיהיה אישים ולא היה מצוהו אל תשלח ידך אל הנער, על כן מוכח עתה דאין טעם בדבר ומחשבת אברהם אבינו עליו השלום שרצה במחשבתו לעשותו אישים על גבי המזבח היה לאהבת ויראת ה' ברוך הוא וברוך שמו והבן: