קבא דקשייתא צט

קושיא צט עריכה

ראיתי דבר תמוה להגאון רע״א ז״ל במערכה ה׳, דפשיטא ליה אם תקע שופר בשבת, אף דעבר על שבות מכל מקום המצוה נתקיים בדיעבד, עיין שם ד״ה והנה. אבל מאד לפלא על גאון כמותו שיאמר דבר כזה. ולא מבעיא להתוס׳ ריש סוכה ד״ה כי עביד, כל היכא דהמצווה פסולה מדרבנן גם מדאורייתא לא יצא; אך אף להר״ן סוף פסחים במשנה דרבן גמליאל דחולק על התוס׳ עיין שם, אבל היכא דפטרו חכמים לגמרי מן המצוה ודאי נעקר המצוה מכל וכל, כמו בסדין בציצית כתבו במנחות דף מ׳ ד״ה סדין, דלכך נקט הברייתא פוטרין ולא אוסרין דלגמרי פטור, וכן הוא ברא״ש בהלכות ציצית סימן י״ז דהוי ברכה לבטלה. ולכך כתב רבינו יונה ריש ברכות דאינו חייב לקרות כלל אחר חצות, אף דשם ליכא איסור, רק מטעם הש״ס יבמות (דף צ) דיש כח ביד חכמים לעקור המצוה בשב ואל תעשה. תדע, דאם לא כן, בזמן הזה שאין לנו רשות הרבים, נתקע וניטול לולב, כמו בתכשיטין דמותר בזמן הזה. הגם דיש לדחות קצת, דשם התירו תיכף בחצר, מה שאין כן בשופר דלגמרי אסרו אף בבית, אך מזה גופא מוכח דפטרו לגמרי. וכן מוכח, דאם לא כן נתקע בבין השמשות של שבת, דליכא משום שבות. ואף דממה נפשך, אבל מכל מקום בפני יהושע ביצה (דף י״ח) סוגיא דטבילת כלים הוכיח מש״ס נדה כ״ט דמטבילין אותה צ״ה טבילות אף לבית שמאי, הרי דלא אמרינן ממה נפשך*), ואם כן נתקע בבין השמשות? אלא על כרחך דלגמרי פטרו. וכן מוכח מבה״ג שהובא בתוס׳ ראש השנה (דף ט״ז) ד״ה שאין. ואף דבמעשר בהמה כתבו בתוס׳ בכורות (דף ס״א) וברמב״ם פ״ו מהלכות בכורות הלכה ב׳ דאם עבר ועישר בזמן הזה חל המעשר ונתקדש, היינו כיון דשם אין דנין על המצוה, רק על ההקדש, אבל כל שדנין על המצוה ודאי דעקרה מכל וכל, ודברי הגאון רע״א תמוה מאד:

*) השמטה: ועיין בתוס׳ עירובין (דף ל׳ ע״ב) ד״ה ולפרוש, דכל שאין לילה ניכר וידוע לא גזרו שבות, והכי נמי בבין השמשות דמוצאי שבת. עיין בתוס׳ עירובין (דף ל״ד ע״א) בהגה״ה שם. ובזה נראה לי לתרץ מה דפסק הרמב״ם ז״ל בפרק ח׳ דלולב הלכה ה׳, דאם מיעט לענבי ההדס ביום טוב כשר. ולא חילק בין אשחור ביום טוב או בערב יום טוב. ותמהו כולם (עיין שם בכסף משנה), דהרי באשחור ביום טוב נשאר הש״ס בספק (סוכה ל״ג) כיון דהוי נראה ונדחה. ולמה שכתבתי יש לומר דהש״ס שפיר מסופק בזה אי יש דיחוי אצל מצות או לא. אבל לאחר שהש״ס נשאר בספק, שוב איכא ספק ספיקא להכשיר, כיון דבידו למעט ענבי ההדס בבין השמשות הסמוך לליל מוצאי יום טוב, דלא גזרו בו שבות. ואז מחוייב ליטלו מספק שמא יום הוא, ודיחוי לא שייך אז כיון דבידו לתלוש בהיתר. וממילא שוב גם בשחרית כשר אם מיעטו, מכח ספק ספיקא. ספק שמא אין דיחוי אצל מצות. ואם תמצי לומר יש דיחוי, שמא בין השמשות יום הוא, ואם כן מעולם לא נדחה ממנו מצותו של יום ראשון. דאין דיחוי לבו ביום, כמבואר בזבחים (דף י״ב). ומה שכתב התוס׳ ביומא (דף ס״ד ע״א) ד״ה התם, דכל שמחוסר מעשה חשיב דיחוי אפילו לבו ביום. וראייתם מהא דשני שעירים עיין שם. אבל ברש״י ז״ל זבחים (דף ל״ד ע״ב) פירש דגבי שני שעירים לא חשיב בידו, דמי יימר דיהבי ליה אחריני עיין שם. וכן מצינו בכמה דוכתי דבידו הוי כמחוסר זמן, ואין מחוסר זמן לבו ביום. על כן שפיר כשר ההדס מצד ספק ספיקא. דספק ספיקא מהני גם במצות עשה, כמבואר ברש״י גיטין (דף מ״ה ע״ב). ודברי הרמב״ם ז״ל נכונים:

אגב אציין מה דקשיא לי הא דמדמה הש״ס בסוכה (דף ל״ג ע״א) שם, דיחוי דהדס לדיחוי דכיסוי הדם. והרי שיטת הרמב״ן בחידושיו פרק ב׳ דפסחים (דף ל״ה) ובריטב״א סוכה (דף ט׳) בשם בעלי התוספות, דרק לולב דמי לקרבן יען שבא לרצות, ולכך אמרינן בו מצוה הבאה בעבירה. מה שאין כן שאר מצות. ואם כן, כיון דכל ספק הש״ס הוא אי יש לדמות הדס לקדשים לומר בו דיחוי, כמו שפירש רש״י ז״ל שם, איך קאמר הש״ס תיפשוט מכיסוי הדם דאין דיחוי. והלא מצות כיסוי אינו דומה לקרבן לשיטתם ז״ל. וצ״ע: