קבא דקשייתא נב

קושיא נב

קשיא לי על הרמ״א חושן משפט סימן קצ״ח (סעיף ה׳), דבהתנה בפירוש שיקנה בהמעות – קונה, והאחרונים הכריעו כן, דלא כהש״ך (שם ס״ק ו׳).

אבל מאוד תמיהני, שהרי מבואר בתוס׳ בכמה דוכתי דלא מהני, והוא בבבא קמא (דף ע:) גבי עקוץ לך תאינה, דהקשו התוס׳ (ד״ה באומר): והא מעות אינן קונות; והרי כיון דהש״ס רוצה לאוקמי באוקימתות, אם כן מה הקושיא? הכא מיירי שהתנה.

וגם מה הקשו ריש פרק המפקיד דאיך קונה הכפל, והרי מעות אינן קונות? והרי שם לא דיברו זה עם זה, רק שאמדו חכמים דעתו של המפקיד שרוצה להקנות; ואם כן, הוי כאילו התנה גם כן.

ומה שכתב הנתיבות (בחידושים ס״ק י״ז) מטעם אי אפשי בתקנת חכמים, גם כן יש לדחות: חדא, דאי אפשי בתקנת חכמים להוציא לא אמרינן; ועוד, כיון דחכמים עקרו הקנין אף במקום דלא שייך גזירה, מטעם לא פלוג, ואם כן מה שייך לומר אי אפשי כו׳, כיון דביטלו עצם הקנין? כמו שכתב הש״ך.

ומה שקצת האחרונים רוצין לומר, דבקנין מעות כל זמן שאינו חוזר הקנין הוא קנין, ועיין בים של שלמה פרק ב׳ דגיטין (דף כ׳) גבי סופר שמקנה את הנייר, ובצל״ח פסחים (דף ל׳) סוגיא דנכרי שהלוה. ודבריהם תמוהין, ממשנה שלימה בעירובין סוף פרק חלון, בנתן מעות לחנווני על ככר, לא מהני העירוב אף שלא חזר. ולהחולקים על הש״ך צע״ג.

וגם מה שכתבו דמשיכה שאחר נתינת המעות לא צריך שיהיה משיכה מעלייא כדין, עיין שער המשפט סימן קצ״ח. אבל לא ראו דלהדיא מבואר ברמב״ן גיטין (דף ל׳) דצריך קנין משיכה בכל פרטיה אחר נתינת המעות, וכן הוא בר״י מגאש שבועות.

קיצור הדבר דלגמרי עקרו חכמים קנין מעות, רק כיון שעל כל פנים היה קנין מהתורה, על כן בנתן מקצת מעות לערבון קנה כנגד כולם, כדמוכח בש״ס בבא מציעא (דף מח:) דקאמר: ומאי שנא קרקע. ועיין מלא הרועים ערך מעות קונות אות י״ג.

ומטעם זה נראה לי דבפסיקה על הפירות, שאינו קונה למי שפרע אף בקנין גמור, אז אינו קונה כנגד מעותיו, חוץ אם האמירה היה שיחלט הערבון ביד המוכר. כן נראה לי לדינא, אף שלא ראיתי באחרונים. אבל לכל הדברים נעקר קנין מעות לגמרי: