צידה לדרך מפרשות השבוע/פרשת דברים

<< · צידה לדרך מפרשות השבוע · פרשת דברים · >>

פרשת דברים: האמונה בהשגחה וחובת ההשתדלות

א. ה' נותן את האויב, אך עם ישראל חייב להילחם

בפרשת דברים משה מזכיר לעם את כיבוש עבר הירדן המזרחי: את כיבוש סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן. הדברים כבר הוזכרו בפרשת מטות בספר במדבר, אלא שהתורה ניצלה את החזרה בספר דברים להדגיש לנו את אחד הרעיונות היסודיים באמונה וביטחון. הוא רעיון השילוב בין האמונה בה' ובהשגחתו על ברואיו ומאידך חובת ההשתדלות. עיון בפרשה יראה לנו כי התורה הדגישה את הרעיון בשתי דרכים:

1. התורה כתבה באותו פסוק, שה' הוא הנותן את האוייב בידי ישראל, ובאותו פסוק עצמו היא כתבה שעם ישראל מצווה להילחם.
2. התורה חזרה על הרעיון הזה חמש פעמים בחמישה פסוקים לאורך הפרשה.

ב. הקדמה למלחמת סיחון

כד קוּמוּ סְּעוּ וְעִבְרוּ אֶת נַחַל אַרְנֹן רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הָאֱמֹרִי וְאֶת אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ, וְהִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה: כה הַיּוֹם הַזֶּה אָחֵל תֵּת פַּחְדְּךָ וְיִרְאָתְךָ עַל פְּנֵי הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן שִׁמְעֲךָ וְרָגְזוּ וְחָלוּ מִפָּנֶיךָ: כו וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת אֶל סִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן דִּבְרֵי שָׁלוֹם לֵאמֹר: כז אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ בַּדֶּרֶךְ בַּדֶּרֶךְ אֵלֵךְ לֹא אָסוּר יָמִין וּשְׂמֹאול: ... ל וְלֹא אָבָה סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הַעֲבִרֵנוּ בּוֹ כִּי הִקְשָׁה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת רוּחוֹ וְאִמֵּץ אֶת לְבָבוֹ לְמַעַן תִּתּוֹ בְיָדְךָ כַּיּוֹם הַזֶּה:

כבר בפתיחה לכל פרשת כיבוש עבר הירדן, בהקדמה למלחמת סיחון, התורה כותבת את הרעיון המרכזי והעיקרי של כל הפרשה: "ראה נתתי בידך את סיחן מלך חשבון האמרי" . הרעיון ברור לחלוטין, ואינו משאיר ספק ביחס להבנתו: ה' הוא המכריע את הקרב, ה' הוא הנותן את האוייב בידי עם ישראל. אלא שבאותו פסוק עצמו התורה מצווה על עם ישראל להילחם בסיחן: "ואת ארצו החל רש והתגר בו מלחמה". כלומר, כבר בפסוק הראשון של הפרשה התורה מעלה את הרעיון העיקרי של כל הפרשה, הרעיון הכל כך יסודי בחיי היהודי המאמין: חובת האמונה בה' ובהשגחתו "ראה נתתי בידך", ומאידך חובת ההשתדלות- "ואת ארצו החל רש". פסוקי ההקדמה מסתיימים במה שפתחו, ברעיון כי ה' הוא הנותן את האויב בידי ישראל: "כי הקשה ה' אלקיך את רוחו ואמץ את לבבו למען תתו בידך כיום הזה" .

ג. המלחמה בסיחון

לא וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי רְאֵה הַחִלֹּתִי תֵּת לְפָנֶיךָ אֶת סִיחֹן וְאֶת אַרְצוֹ, הָחֵל רָשׁ לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצוֹ: לב וַיֵּצֵא סִיחֹן לִקְרָאתֵנוּ הוּא וְכָל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה יָהְצָה: לג וַיִּתְּנֵהוּ יְהוָה אֱלֹהֵינוּ לְפָנֵינוּ, וַנַּךְ אֹתוֹ וְאֶת בָּנָו וְאֶת כָּל עַמּוֹ: לד וַנִּלְכֹּד אֶת כָּל עָרָיו בָּעֵת הַהִוא וַנַּחֲרֵם אֶת כָּל עִיר מְתִם וְהַנָּשִׁים וְהַטָּף לֹא הִשְׁאַרְנוּ שָׂרִיד: ... לו אֶת הַכֹּל נָתַן יְהוָה אֱלֹהֵינוּ לְפָנֵינוּ:

מתברר שחמשת הפסוקים העוסקים במלחמת סיחון בנויים באותה דרך של ההקדמה: גם בפתיחה וגם בסיום נמצא אותו רעיון- ה' הוא הנלחם, מאידך עם ישראל אמור להילחם בפועל. כבר בפסוק הראשון הרעיון המשולב מופיע:
"ויאמר ה' אלי ראה החלתי תת לפניך את סיחן ואת ארצו החל רש לרשת את ארצו" .
כלומר, ה' נותן לפני עם ישראל את סיחון, אך מאידך עם ישראל צריך להילחם וכדברי הכתוב: "החל רש לרשת". גם בתיאור המלחמה עצמה אנו נמצא שוב את שני הרעיונות האלה באותו פסוק: "ויתנהו ה' אלקינו לפנינו...", כלומר ה' הוא הנותן את האויב ובהמשך: "ונך אתו ואת בנו ואת כל עמו" , כלומר, עם ישראל יצא למלחמה וניצח במו ידיו. וכמו בהקדמה גם כאן הפסוק המסיים את תיאור המלחמה גם הוא ידגיש אותו רעיון שכבר נמסר בתחילת תיאור המלחמה: ה' הוא המוסר את האויב, "... הכל נתן ה' אלקינו לפנינו" .
לסיכום, גם בפרשית תיאור המלחמה (ב', לא-לה) כמו בפרשית ההקדמה לכיבוש עבר הירדן (ב', כד-ל) התורה פתחה וסיימה באותו רעיון: ה' הוא הנותן את האמורי בידי ישראל.

ד. המלחמה בעוג מלך הבשן

א וַנֵּפֶן וַנַּעַל דֶּרֶךְ הַבָּשָׁן, וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִקְרָאתֵנוּ הוּא וְכָל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה אֶדְרֶעִי: ב וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי אַל תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת כָּל עַמּוֹ וְאֶת אַרְצוֹ, וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן: ג וַיִּתֵּן יְהוָה אֱלֹהֵינוּ בְּיָדֵנוּ גַּם אֶת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן וְאֶת כָּל עַמּוֹ, וַנַּכֵּהוּ עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִיר לוֹ שָׂרִיד: ד וַנִּלְכֹּד אֶת כָּל עָרָיו בָּעֵת הַהִוא לֹא הָיְתָה קִרְיָה אֲשֶׁר לֹא לָקַחְנוּ מֵאִתָּם וַנַּחֲרֵם אוֹתָם כַּאֲשֶׁר עָשִׂינוּ לְסִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הַחֲרֵם כָּל עִיר מְתִם הַנָּשִׁים וְהַטָּף:

לאחר כיבוש סיחון עם ישראל ממשיך וכובש את עוג מלך הבשן, ומשלים בכך את כיבוש עבר הירדן המזרחי. להפתעתנו הרבה, אנו מוצאים שוב אותו רעיון בדיוק גם בתיאור המלחמה בעוג: האמונה בהשגחה וחובת ההשתדלות. בפסוק הפתיחה אנו נמצא שוב אותם שני רעיונות: "ויאמר ה' אלי אל תירא אתו כי בידך נתתי אותו ואת כל עמו ואת ארצו" . כלומר ה' הוא הנותן את האויב בידי ישראל. ובהמשך אותו פסוק: "... ועשית לו כאשר עשית לסיחן מלך האמרי" . כלומר עם ישראל אמור להילחם ממש. כמו כן בתיאור המלחמה עצמה שוב אותם שני רעיונות יופיעו באותו פסוק עצמו: "ויתן ה' אלקינו בידנו גם את עוג מלך הבשן ואת כל עמו ונכהו עד בלתי השאיר לו שריד: ונלכד את כל עריו... לא היתה קריה אשר לא לקחנו מאתם" . מחד ה' הוא שנתן בידנו את עוג, ומאידך עם ישראל הוא המכה, הוא הלוכד והוא הלוקח.

ה. האמונה בהשגחה וחובת ההשתדלות

כפי שאמרנו בפתיחה לדברינו, בפרשה זו, פרשת כיבוש עבר הירדן המזרחי באה התורה להדגיש לנו את אחד הרעיונות הקשים ביותר להבנה וליישום באמונה ובביטחון בה'. זהו המתח המתמיד אשר קיים אצל היהודי בין האמונה לבין ההשתדלות. מחד האמונה בהשגחה, האמונה שהכל מאתו יתברך, ה' הוא הקובע את ההיסטוריה, הוא מחליט אם עם ישראל ינצח וכו'. מאידך האדם צריך להשתדל, חובת ההשתדלות במיטבה חלה עלינו לאורך כל הדרך. נ"ל כי התורה הקדישה את כל פרשת כיבוש עבר הירדן המזרחי ללמדנו את תורת השילוב: ה' הוא הנותן את האויבים בידי ישראל, והוא קובע את גורל המלחמה. אולם עם ישראל מצווה לצאת למלחמה, ואכן עם ישראל מכה את האויב לוכד את הערים ולוקח אותם. התורה עושה זאת בדרכה שלה, בדרך של חזרה והדגשה. חמישה פסוקים במהלך הפרשה מדגישים את רעיון השילוב ע"י כך שבהם ימָצאו שני הרעיונות גם יחד: רעיון ההשגחה- ה' הוא הנותן את האויב בידי ישראל. מאידך רעיון ההשתדלות- עם ישראל נלחם, מכה ולוקח. להלן חמשת הפסוקים בפרשה המביעים זאת:

1. "ראה נתתי בידך את סיחן מלך חשבון האמרי ואת ארצו החל רש והתגר בו מלחמה" (ב', כד)
2. "...ראה החלתי תת לפניך את סיחן ואת ארצו החל רש לרשת את ארצו" (ב', לא)
3. "ויתנהו ה' אלקינו לפנינו ונך אתו ואת בנו ואת כל עמו" (ב', לג)
4. "ויאמר ה' אלי אל תירא אתו כי בידך נתתי אתו ואת כל עמו ואת ארצו ועשית לו כאשר עשית לסיחן"(ג', ב)
5. "ויתן ה' אלקינו בידנו גם את עוג מלך הבשן... ונכהו עד בלתי השאיר לו שריד" (ג', ג)

ו. רעיון השילוב דווקא במלחמה

רעיון השילוב בין האמונה לבין חובת ההשתדלות נכון לגבי כל דבר ודבר בחיינו: בעבודה, בפרנסה, בלימוד, במשפחה וכו'. בכל תחום ועניין אנו מצווים להשתדל ולפעול, אך יחד עם זאת לדעת כי ה' הוא המשפיע, הוא הנותן והוא העושה. הנה כי כן התורה בחרה להדגיש רעיון זה של שילוב דווקא בתחום המלחמה. זאת מאחר שרעיון השילוב קשה מאוד ליישום דווקא בתחום זה. אין לך תחום כמו המלחמה כדי לראות את "כחי ועצם ידי" ולטעות בכך. במלחמה שני הצדדים משקיעים את מירב המאמצים. צבאות יוצאים לקרב על מנת לנצח. לשם כך כל צד משקיע את כל כוחותיו ויכולותיו, ומתכונן לקרב שנים רבות. המלחמה היא עניין של חיים ומוות לרבים, ומשום כך מתכוננים אליה רבות, ומשקיעים בה את מיטב ומירב המשאבים והמוחות. משום כך אין לך דוגמא יותר בולטת מאשר מלחמה להטעות ולהראות שהאדם, כביכול, הוא הקובע את מהלכיה. תמיד לאחר המלחמה אנו מלאי הסברים באשר לניצחון או להפסד: צד זה היה מוכן יותר לקרב, צד זה היה יותר טוב בטכסיסי מלחמה, וכל כיו"ב טענות והסברים. בעיני בשר ודם הדבר נראה בברור כי הצד שניצח היה חזק יותר, מוכן יותר וכו'. אשר על כן דווקא בתחום המלחמה האדם מועד ליפול ברשת של יצר הרע, ברשת של "כחי ועוצם ידי" ולנתק את תוצאות המלחמה מיד ההשגחה. אי לכך התורה מצאה לנכון ללמדנו את תורת השילוב בין ההשגחה לבין ההשתדלות דווקא בדוגמא מתחום המלחמה. הלומד אמור להבין בדרך הקל וחומר כי השילוב מלווה אותנו לאורך כל הדרך ובכל תחום ועל כל צעד ושעל ולא רק במלחמה. כל חיינו הם אמונה בה' הפועל והעושה והקובע, למרות שהאדם מצידו משתדל ופועל ולפעמים הוא אפילו משתדל הרבה מאוד.