צידה לדרך מפרשות השבוע/פרשת בחוקתי

<< · צידה לדרך מפרשות השבוע · פרשת בחוקתי · >>

פרשת בחוקותי: מדוע ספר ויקרא מסיים במצוות "ערכין"?

ערכין של נדרי הקדש

"בערכך נפשות"
א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: ב דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת לַיהוָה: ג וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְעַד בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כֶּסֶף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ: ד וְאִם נְקֵבָה הִוא וְהָיָה עֶרְכְּךָ שְׁלֹשִׁים שָׁקֶל: ...

נדר הקדש- בהמה
ט וְאִם בְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לַיהוָה כֹּל אֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ לַיהוָה יִהְיֶה קֹּדֶשׁ: י לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אֹתוֹ טוֹב בְּרָע אוֹ רַע בְּטוֹב וְאִם הָמֵר יָמִיר בְּהֵמָה בִּבְהֵמָה וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ: ...

נדר הקדש- בית
יד וְאִישׁ כִּי יַקְדִּשׁ אֶת בֵּיתוֹ קֹדֶשׁ לַיהוָה וְהֶעֱרִיכוֹ הַכֹּהֵן בֵּין טוֹב וּבֵין רָע כַּאֲשֶׁר יַעֲרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן כֵּן יָקוּם: ...

נדר הקדש- שדה
טז וְאִם מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ יַקְדִּישׁ אִישׁ לַיהוָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ לְפִי זַרְעוֹ זֶרַע חֹמֶר שְׂעֹרִים בַּחֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כָּסֶף: ...

מעשר הארץ

ל וְכָל מַעְשַׂר הָאָרֶץ מִזֶּרַע הָאָרֶץ מִפְּרִי הָעֵץ לַיהוָה הוּא  קֹדֶשׁ לַיהוָה: ...

מעשר בקר וצאן
לב וְכָל מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לַיהוָה: ...

סיום ספר ויקרא
לד אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי:
(כ"ז, א-לד)

א. מצוות "ערכין"- האחרונה בספר ויקרא

בפרשת בחוקותי, הפרשה האחרונה בספר ויקרא, כתובה התוכחה. התורה מפרטת מהם העונשים שיבואו אם ח"ו לא יקיימו את המצוות. ברור, שהתורה לא תרצה לסיים את הספר בקללות, לכן לאחר התוכחה התורה תמשיך עם מצוות, ובכך יסתיים ספר ויקרא. יש להניח, שהתורה תסיים במצוות שיש להן חשיבות מיוחדת, ומשמעות לכל הספר. חז"ל אומרים "הכל הולך אחר החיתום", הא משמע שלמצוות שיסיימו את ספר ויקרא תהיה ודאי משמעות מיוחדת. הנה כי כן המצוה החותמת את ספר ויקרא היא מצוות "ערכין", כלומר נדרים להקדש. האדם נודר לקודש את ערכו שלו (את עצמו), או את בהמתו או את ביתו או את שדהו. התורה מפרטת כיצד מעריכים את שווי האדם ואת שאר הדברים המוקדשים. השווי הכספי עובר להקדש, והאדם או כל דבר אחר שהוקדש חוזר למצבו הקודם, למצב של חולין. עיקר פרשת נדרי הקדש, פרשת הסיום של הספר, מפרטת כיצד מעריכין את האדם, או את שאר הדברים שהוקדשו. משום כך המצוות האלה נקראות "ערכין".

ב. מצוות ערכין הן חלק ממצוות הנתינה

הפסוק הראשון בפרשת "ערכין" פותח בכך שהאדם נודר לקודש נפשות: "דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם איש כי יפלא נדר בערכך נפשת לה' " . פרוש הפסוק: האדם נודר כי הוא תורם לקודש את ערכו כאדם. הוא אומר "ערכי עלי". התורה קובעת בהמשך מחיר אחיד לבני אדם. לאחר הנדרים של "בערכך נפשת" התורה ממשיכה בנדרים של הקדש בהמה, בית ושדה, ולבסוף התורה מסיימת "במעשר הארץ", וב"מעשר בקר וצאן". המשותף לכל המצוות המסיימות את הספר הוא עניין הנתינה. אם ע"י נדרי הקדש ואם ע"י מעשרות. בשיחתינו זו נתייחס למצוות הנתינה בכלל ובעיקר לנדרי ההקדש ובראשם הנודר ערך אדם, כלומר נדר "ערכי עלי". לכאורה, יש כאן עוד קבוצת מצוות בתוך התרי"ג, מצוות נדרי הקדש ודיני מעשרות: מעשר הארץ ומעשר בקר וצאן. אנו ננסה לבדוק מדוע התורה בחרה לסיים את ספר ויקרא דווקא במצוות אלה? מה כל כך מיוחד במצוות נדרי הקדש? ואם יש למצוה זו משמעות לכל הספר?

ג. למה התורה מסיימת דווקא במצוות ערכין?

להלן נביא ארבע סיבות, ארבעה הסברים, מדוע התורה סיימה במצוות ערכים בכלל ובמצוות "ערכך נפשות" בפרט:

1. הנודר לקודש- סמל להתחברות לעבודת ה'
נ"ל כי התורה רצתה לסיים במצוה חיובית, במצוות עשה, מצוה המסמלת את הקִרבה לה'. מצוה שבה האדם פועל ויוזם, האדם רוצה לתת משלו לקודש, גם אם הוא אינו חייב. מצוה כזו ודאי מייצגת מצב אידיאלי. אולי, זוהי השאיפה והתכלית של כל התורה, שעובד ה' ירצה ביוזמתו ומרצונו להתקרב לקודש. כידוע, עבודת ה' מחוייבת להיות מתוך אהבה ושמחה, מתוך חמימות והתלהבות . רק עבודת ה' שכזו יש לה כוח קיום והמשך. רק באופן כזה היהודי עובד ה' משפיע על זולתו וגורם לקידוש שם שמים. לכן ספר ויקרא מסיים במצוות המייצגות מצב אידיאלי, מצוות המגלות התקרבות עזה לקודש, אדם התורם לקודש. כל נתינה מגלה קירבה ואהבה. ע"י הנתינה האדם מתחבר למקבל. אשר על כן ספר ויקרא מסיים במצוות ערכין, נדרי הקדש, וכן מעשרות. מצוות אלה מביעות התחברות לקודש ולמקדש, לתורה ולמצוות. לסיכום, נ"ל כי אחת הסיבות שהתורה העדיפה לסיים את ספר ויקרא דווקא במצוות נדרי הקדש ללמדך שזוהי התכלית- הקרבה וההתחברות לה'. מצוות ערכין אינה אלא דוגמה אחת מיני רבות, איך אפשר להתחבר לקודש. זו אינה אלא בניין אב ודוגמה לשאיפתו של היהודי להתחבר לעבודת ה'. "ואידך זיל גמור". יש עוד מצוות נתינה רבות: צדקה, תרומות, מעשרות, קורבנות נדבה ועוד ועוד. בכל מצוה כזו היהודי מתקרב לתכליתו, להתקרב ולהתחבר לקב"ה.

2. כל בני האדם שווים
נ"ל סיבה נוספת, מדוע הספר מסיים דווקא במצוות ערכין. התורה רצתה להעביר לנו מסר עצום ביחס ל"ערכו" של האדם, כפי שנסביר להלן. כשאדם אומר "ערכי עלי", פירוש הדבר שהוא רוצה להקדיש את עצמו לקודש. נניח שאדם נחלץ מסכנה, או הבריא ממחלה, או חזר ממלחמה וכיו"ב. הוא מרגיש שחייו ניתנו לו במתנה, והוא חייב אותם לקב"ה. לכן הוא מקדיש את עצמו לקודש, במילים אחרות הוא רוצה לפדות את עצמו. כתגובה לרצונו של האדם להקדיש את עצמו התורה מכוונת אותו, איך להביא את הרעיון הכביר לידי מעשה. כמו בכל הקדש נותנים למקדש את שווי החפץ המוקדש. בעקבות זאת החפץ נפדה וחוזר למצב של חולין. כך גם במקרה שלנו, הנודר ישלם ויפדה את עצמו. אלא שבניגוד לכל חפץ אחר שצריך להעריך אותו ולשלם לקודש את שוויו בפועל, הרי כאן בפדיון נפשות התורה קובעת מחיר אחיד לכל בני האדם. זאת לפי שתי אמות מידה: האחת- הגיל, השניה- זכר או נקבה. יש כאן מעין אכזבה. אדם מקדיש את עצמו, אומרים לו אתה שווה "חמישים שקל בשקל הקדש". מאידך יש כאן מסר עצום. כלפי שמיים כולם שווים, כלפי הקודש כולם שווים. כמובן יש היבט אחר שאיננו שווים. יש כוהנים, לויים וישראלים. יש כהן הדיוט ויש כהן גדול. יש ישראל ויש בלתי מיוחסים, כגון: גרים, שתוקי, אסופי וכו'. אולם התורה רצתה לומר שיש עוד היבט, והוא שכולנו שווים. ולו רק בשביל המסר הזה היה חשוב לתורה לסיים את ספר ויקרא במצוות ערכין.

3. ערכו של האדם- אין סופי
אכן "המחיר האחיד" של פדיון "בערכך נפשת" מדגיש ומבליט את השוויון בין בני האדם, כאשר עומדים מול הקב"ה ומול הקודש. אולם נ"ל כי ישנו מסר נוסף בפדיון האחיד של "בערכך נפשת": ערכו של האדם הוא אין סופי. הרי כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם ומלא. הרי כל הון שבעולם לא ישוה נפש אחת של יהודי. אם כך הדבר איך אפשר לפדות "בערכך נפשת"? נראה, כי הפדיון בלתי אפשרי. לכן התורה קבעה "מחירון סמלי" ואחיד, כדי להחזיר את הנפש המוקדשת למצב של חולין. הנה כי כן נ"ל כי התורה סיימה את ספר ויקרא במצוות ערכין, "ערכי עלי", כדי ללמדנו בעקיפין על ערכו האין סופי של האדם.

4. חובת ההתחברות לעולם המעשה
ספר ויקרא כולו מצוות (בניגוד לספרים בראשית ושמות) כיאה לסוף ספר המצוות התורה כותבת את התוכחה, היא ברית חורב, הברית בין ה' לעם לאור קבלת התורה והמצוות. לאור התוכחה ולאור כל המצוות ישנה ציפיה שהיהודי אוהב ה', שוחר התורה והמצוות, יתלהב כולו לעבודת ה' ויגיע לדרגה גבוהה של דבקות בה', בתורה ובמצוות. לאור דבקות זו הוא יקדיש את עצמו לקודש ויאמר "כל כולי לקודש", "כל כולי לבית המקדש" ובלשון הנדרים "ערכי עלי". מצב כזה של עבודת ה' בחמימות, בהתלהבות ובנפש מלאה עוז וחדוה הוא מצב רצוי. אלא שיש חשש שבאמירה הזו מסתתר רצון להתנתק מעולם המעשה, ולעבוד את ה' במנותק מהעולם בו אנו חיים. מצב כזה, מצב של התנתקות מחיי המעשה אינו רצוי. כדברי הרבי מקוצק על הפסוק "אנשי קדש תהיו לי...": תהיו אנשים עם קדושה, אל תהיו מלאכים, כאלה יש לה' מספיק בשמים. אשר על כן התורה אומרת לאדם, שמקדיש את עצמו: אין מצב כזה, שאדם כולו קודש. פשוט, צריך לשלם כמה שקלים, לפי האמור בפרשה, ובכך האדם חוזר להיות "חולין".

ד. כל עולם המעשה מלא במצוות ובקודש

מצוה זו של "בערכך נפשות", שהאדם מקדיש את עצמו, ואומר "ערכי עלי", מצוה זו אינה אלא סמל בלבד. זהו משל לאדם שרוצה להיתנתק מעולם המעשה. ישנו חשש שיהודי לאחר שילמד תורה ויבין אותה, עלול להיסחף בקודש ולשכוח שהוא גם אדם. הוא עלול לשכוח שתפקידו בעולם הוא להתקדש תוך כדי עולם המעשה, ואף לקדש את המציאות ואת ההויה כולה. האדם האומר "ערכי עלי", אינו אלא סמל לאדם שרוצה אולי לברוח מהמציאות המעשית, ומתחפה מאחורי המילים קודש ומקדש. בכך הוא בורח מהמציאות, שהיא מלאת מצוות על כל צעד ושעל. עבודת ה' של הפרט נמצאת בכל פרטי ההויה שבעולם המעשה. אדם שרוצה לומר "ערכי עלי", כלומר כולי קודש, ז"א אני שייך לבית במקדש, כביכול אדם כזה בורח מהחיים האמיתיים. הוא מתחמק ומשתמט מחיי המעשה שהם עצמם מלאים מצוות. לכן באה התורה ואומרת תשלם חמישים שקל כסף ותחזור למצב הקודם. אדרבא מי שרוצה להיות אדם קדוש, שיתקדש ע"י קיום תורה ומצוות השזורים בתוך עולם המעשה ולא ע"י בריחה מעולם המעשה.