צידה לדרך מפרשות השבוע/פרשת במדבר

<< · צידה לדרך מפרשות השבוע · פרשת במדבר · >>

פרשת במדבר: משמעות לכלל ישראל- רק סביב הקודש

בני ישראל סביב לאהל מועד

דגל מחנה יהודה
א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: ב אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ: ג וְהַחֹנִים קֵדְמָה מִזְרָחָה דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה לְצִבְאֹתָם, וְנָשִׂיא לִבְנֵי יְהוּדָה נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב: ד וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם אַרְבָּעָה וְשִׁבְעִים אֶלֶף וְשֵׁשׁ מֵאוֹת: ה וְהַחֹנִים עָלָיו מַטֵּה יִשָּׂשכָר, וְנָשִׂיא לִבְנֵי יִשָּׂשכָר נְתַנְאֵל בֶּן צוּעָר: ו וּצְבָאוֹ וּפְקֻדָיו אַרְבָּעָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת: ז מַטֵּה זְבוּלֻן, וְנָשִׂיא לִבְנֵי זְבוּלֻן אֱלִיאָב בֶּן חֵלֹן: ח וּצְבָאוֹ וּפְקֻדָיו שִׁבְעָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת: ט כָּל הַפְּקֻדִים לְמַחֲנֵה יְהוּדָה מְאַת אֶלֶף וּשְׁמֹנִים אֶלֶף וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת לְצִבְאֹתָם, רִאשֹׁנָה יִסָּעוּ: דגל מחנה ראובן י דֶּגֶל מַחֲנֵה רְאוּבֵן תֵּימָנָה לְצִבְאֹתָם, וְנָשִׂיא לִבְנֵי רְאוּבֵן אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר: יא וּצְבָאוֹ וּפְקֻדָיו שִׁשָּׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת: יב וְהַחוֹנִם עָלָיו מַטֵּה שִׁמְעוֹן, וְנָשִׂיא לִבְנֵי שִׁמְעוֹן שְׁלֻמִיאֵל בֶּן צוּרִישַׁדָּי: יג וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם תִּשְׁעָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת: יד וּמַטֵּה גָּד, וְנָשִׂיא לִבְנֵי גָד אֶלְיָסָף בֶּן רְעוּאֵל: טו וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם חֲמִשָּׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וְשֵׁשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים: טז כָּל הַפְּקֻדִים לְמַחֲנֵה רְאוּבֵן מְאַת אֶלֶף וְאֶחָד וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים לְצִבְאֹתָם, וּשְׁנִיִּם יִסָּעוּ:

מחנה הלויים
יז וְנָסַע אֹהֶל מוֹעֵד מַחֲנֵה הַלְוִיִּם בְּתוֹךְ הַמַּחֲנֹת, כַּאֲשֶׁר יַחֲנוּ כֵּן יִסָּעוּ אִישׁ עַל יָדוֹ לְדִגְלֵיהֶם:

דגל מחנה אפרים
יח דֶּגֶל מַחֲנֵה אֶפְרַיִם לְצִבְאֹתָם יָמָּה, וְנָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרַיִם אֱלִישָׁמָע בֶּן עַמִּיהוּד: יט וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם אַרְבָּעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת: כ וְעָלָיו מַטֵּה מְנַשֶּׁה, וְנָשִׂיא לִבְנֵי מְנַשֶּׁה גַּמְלִיאֵל בֶּן פְּדָהצוּר: כא וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם שְׁנַיִם וּשְׁלֹשִׁים אֶלֶף וּמָאתָיִם: כב וּמַטֵּה בִּנְיָמִן, וְנָשִׂיא לִבְנֵי בִנְיָמִן אֲבִידָן בֶּן גִּדְעֹנִי: כג וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם חֲמִשָּׁה וּשְׁלֹשִׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת: כד כָּל הַפְּקֻדִים לְמַחֲנֵה אֶפְרַיִם מְאַת אֶלֶף וּשְׁמֹנַת אֲלָפִים וּמֵאָה לְצִבְאֹתָם, וּשְׁלִשִׁים יִסָּעוּ:

דגל מחנה דן
כה דֶּגֶל מַחֲנֵה דָן צָפֹנָה לְצִבְאֹתָם, וְנָשִׂיא לִבְנֵי דָן אֲחִיעֶזֶר בֶּן עַמִּישַׁדָּי: כו וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם שְׁנַיִם וְשִׁשִּׁים אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת: כז וְהַחֹנִים עָלָיו מַטֵּה אָשֵׁר, וְנָשִׂיא לִבְנֵי אָשֵׁר פַּגְעִיאֵל בֶּן עָכְרָן: כח וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם אֶחָד וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת: כט וּמַטֵּה נַפְתָּלִי, וְנָשִׂיא לִבְנֵי נַפְתָּלִי אֲחִירַע בֶּן עֵינָן: ל וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת: לא כָּל הַפְּקֻדִים לְמַחֲנֵה דָן מְאַת אֶלֶף וְשִׁבְעָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְשֵׁשׁ מֵאוֹת, לָאַחֲרֹנָה יִסְעוּ לְדִגְלֵיהֶם:
(ב', א- לא)

א. כל מפקד של שבט- פרשה עצמאית

ספר במדבר פותח בבחירת נשיאי השבטים, ומיד עובר למפקד בני ישראל, אשר נערך ע"י משה ואהרן ובסיועם של נשיאי השבטים (א', א- מז). כל שבט נפקד בפני עצמו והתורה הקדישה למניין כל שבט פרשה בפני עצמה (פתוחה לפניה ופתוחה לאחריה). לכל פרשה כזו של מניין שבט יש שני פסוקים בלבד. למרות זאת, התורה קבעה כל שני פסוקים כפרשה עצמאית. הלא דבר הוא! נ"ל כי בדרך זו התורה נתנה חשיבות לכל שבט ושבט. ובכך הדגישה התורה את המשמעות והחשיבות שיש לכל קבוצה ייחודית בעם. להלן נרחיב באשר ליחסי הגומלין בין החשיבות שיש לכל שבט בפני עצמו לבין החשיבות שיש לכלל העם.

ב. איש על דגלו- פרשה שכולה חזרות

לאחר מניין שבטי ישראל עוברת התורה לחלוקת עם ישראל לקבוצות: ארבע קבוצות, כל קבוצה שלושה שבטים. כל קבוצה כזו נקראת דגל: דגל מחנה יהודה, דגל מחנה ראובן, דגל מחנה אפרים ודגל מחנה דן. תוך כדי החלוקה לדגלים קבעה התורה את מקומו של כל דגל סביב המשכן ואת הסדר שלו במסע, כגון דגל מחנה יהודה: "וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר: איש על דגלו באתת לבית אבתם יחנו בני ישראל מנגד סביב לאהל מועד יחנו: והחנים קדמה מזרחה דגל מחנה יהודה לצבאתם ונשיא לבני יהודה נחשון בן עמינדב: וצבאו ופקדיהם ארבעה ושבעים אלף ושש מאות: והחנים עליו מטה יששכר ונשיא לבני יששכר נתנאל בן צוער: וצבאו ופקדיו ארבעה וחמשים אלף וארבע מאות: מטה זבולן ונשיא לבני זבולן אליאב בן חלן: וצבאו ופקדיו שבעה וחמשים אלף וארבע מאות: כל הפקדים למחנה יהודה מאת אלף ושמנים אלף וששת אלפים וארבע מאות לצבאתם, ראשנה יסעו" . להלן החלוקה של השבטים, מיקומם וסדר מסעם כפי שעולה מן הפרשה :

1. דגל מחנה יהודה: יהודה, יששכר וזבולון, מזרחה למשכן, "ראשונה יסעו".
2. דגל מחנה ראובן: ראובן, שמעון וגד, דרומה למשכן, "שנים יסעו".
3. אוהל מועד – מחנה הלוים: נוסע לאחר דגל מחנה ראובן.
4. דגל מחנה אפרים: אפרים, מנשה ובנימין, מערבה למשכן, "שלשים יסעו".
5. דגל מחנה דן: דן, אשר ונפתלי, צפונה למשכן, "לאחרנה יסעו".

פרשה זו שחילקה את העם לדגלים, את מקומם וסדר מסעם, פרשה זו חוזרת שוב על שמות הנשיאים ושוב חוזרת על מניין כל שבט ושבט, מניין שזה עתה נכתב. ואם לא די בחזרות אלה, הרי שהתורה עורכת את סיכום המניין של כל דגל ודגל. סיכום שלכאורה נראה מיותר, כי הקורא יכול לסכם זאת בעצמו. נכון שהפרשה (ב', א- לא) מחדשת לנו את מקום הדגלים סביב המשכן, וסדר מסעם, אך מתברר שהפרטים שהתחדשו הם מוטעים ורוב הפרשה אינה אלא חזרות?!
אם כן נשאלת השאלה, מדוע התורה חזרה בפרשה זו באריכות ובפרוטרוט על פרטים שזה עתה נכתבו בפרשה הקודמת (א', א-מז)?

ג. חומש הפקודים- חומש כלל ישראל

כדי לענות על שאלה זו של הכפילות, נקדים ונבאר את משמעותו ועניינו של ספר במדבר. נ"ל כי ספר במדבר מביא לידי ביטוי את הרעיון של "כלל ישראל". ספר במדבר מתייחס לשבטי ישראל כאל עם. לכן בספר זה מונים את כל העם, לכן קובעים היכן כל שבט ממוקם ביחס לכל המחנה, וגם כשהעם נוסע במסעותיו, יצויין סדר הנוסעים. ואולי זו הסיבה שספר במדבר מכונה חומש הפקודים. מאחר שהמפקד והסיכום הכללי אינו אלא סמל להיותנו עם אחד ולא שתים עשרה קבוצות נפרדות.

ד. המתח בין כלל ישראל ל- 12 השבטים

שתי הפרשות הראשונות של ספר במדבר מייצגות התייחסות שונה למחנה ישראל. הפרשה הראשונה (א', א-מז) מתייחסת לכל שבט בפני עצמו: מי הנשיא וכמה השבט מונה. לעומ"ז הפרשה השניה (ב', א-לא) מתייחסת למחנה ישראל ככלל, כעם אחד, כציבור אחד, ארבע קבוצות גדולות (דגלים) הממוקמות סביב המשכן. לאור פתיחת הספר בשתי פרשות המדגישות עניינים שונים, אנו שואלים, מדוע התורה מדגישה פעם אחת את היותנו שנים עשר שבטים, כלומר היא נותנת חשיבות לכל שבט. מאידך מדוע התורה מדגישה את היותנו עם אחד ומאוחד. האם אנחנו יותר מאופיינים ע"י היותנו שנים עשר שבטים או שמא אנו מאופיינים יותר כעם אחד?

ה. יסוד העם כשבטים לעומת אחדות העם כערך עליון

נ"ל כי שני הדברים נכונים. אנו שנים עשר שבטים ייחודיים, ואנחנו עם אחד מאוחד. מחד גיסא, אנו צומחים כשנים עשר שבטים עוד בטרם היותנו עם. חלוקה זו הינה עניין יסודי ובעל משמעות בבניין עם ישראל. יתר על כן לכל שבט יש ייחודיות משלו, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בברכות יעקב אבינו לשבטים, וכן בברכותיו של משה. מאידך, אין ספק שעם באשר הוא, חייב להיות אחד ולא קבוצות ותת קבוצות. יתר על כן ידוע כי האחדות בעם ישראל הינה ערך עליון, עד כדי כך שהאחדות היא תנאי להשראת שכינה בעם ישראל. ואכן זכינו לגילוי שכינה במעמד הר סיני בזכות היותנו מאוחדים. כדברי חז"ל על הפסוק "ויחן שם ישראל נגד ההר"- "כאיש אחד בלב אחד" .

ו. ייחודו של הפרט וביטולו כלפי הכלל

בכל קבוצה גדולה, ובודאי בקנה מידה של עם, יש מתח רב בין שני רצונות: האחד, לתת לפרט את ייחודו וחרותו וכן לתת לכל קבוצה המרכיבה את העם, לחיות עם המאפיינים המיוחדים לה. כלומר, לתת ליחיד ולקבוצה יכולת של ביטוי חופשי וחופש פעולה. הרצון השני, אנו מבינים שעל הפרט להתבטל כלפי הכלל. ושכל יחיד וכל קבוצה תתבטל כלפי כלל העם, לפי הצורך. שאם לא כן אין משמעות לעם כעם, והוא לא יצליח להגיע להישגים, ולא יוכל לתפקד ככלל ולמלא את ייעודו כעם. כלומר, לכל פרט, לכל קבוצה, לכל שבט, יש ייחודיות משלו, ואסור לו לוותר עליה. מאידך, הפרט או השבט צריך להבין שהוא חלק מהעם, וחייב להתבטל כלפי הכלל בעת הצורך.

שתי פרשות נפרדות כדי להדגיש רעיון זה, של ייחודיותו של כל שבט ושבט, כתבה התורה פרשה שלימה ומפורטת של מניין כל שבט ושבט, כאשר מניין כל שבט נעשה בפרשה בפני עצמה (א', א-מז). מאידך, התורה כתבה פרשה אחת שלימה ומפורטת של מניין כל העם לפי קבוצות של דגלים על אף החזרה שבדבר, זאת כדי לתת ביטוי ומשמעות לכלל ישראל.

ז. לפשר החזרות- לכלל ישראל יש משמעות רק כאשר הוא סביב המשכן

כאמור, התורה הקדישה פרשה ארוכה (ב', א-לא) למניין כלל העם לפי דגלים, מיקומם וסדר מסעם. אמרנו שרוב הפרטים בפרשה הם בעצם חזרה על מה שנאמר כבר בפרשה הקודמת (א', א-מז). הסברנו שהחזרה חשובה כדי לתת ביטוי וחשיבות לכלל ישראל, ולא רק לשבטים בפני עצמם. אך עדיין אנו נמצאים במתח שבין שני הרעיונות בין שני הערכים הנשגבים והאמיתיים. השאלה היא איך מגשרים ביניהם, או מתי הפרט אמור להתבטל כלפי הכלל, ומתי לשמור על עצמיותו כפרט? נ"ל כי הפרשה השניה, אשר באה להביע את הרעיון של "כלל ישראל" (ב', א-לא), נותנת מענה לשאלתנו. פרשה זו, באה לציין את מיקומם של הדגלים סביב המשכן. וכן את סדר מסעם יחד עם המשכן. וזהו בעצם עיקר החידוש בפרשה. ז"א התורה הקדישה פרשה שלמה וארוכה לומר כי שבטי ישראל שוכנים סביב המשכן, וכשהם נוסעים במסעותיהם הם נעים יחד עם המשכן: שני דגלים, אח"כ המשכן ושבט לוי ואח"כ שני דגלים נוספים. אין ספק, זוהי הדרך של התורה ללמדנו ש"כלל ישראל", כלל שנים עשר השבטים, מקבלים משמעות רק כשהם מסביב למשכן, ורק כשהם יחד עם המשכן. העם חונה מסביב למשכן, אין זה פרט שולי של מיקום פיזי, אלא זהו עניין רעיוני. העם אמור להיות מלוכד ומגובש סביב המשכן, כלומר סביב עבודת ה'. אפשר להבין מכך מסר עמוק של התורה: אם העם חי ונושם עבודת ה', כלומר מתנהל ופועל לפי עבודת ה', אז ורק אז יש משמעות לכלל ישראל, ורק בתנאי זה היחיד והשבט אמורים להתבטל כלפי הכלל.