פתיחת התפריט הראשי

[רנב] האדם צריך להכיר כי החשק ונדיבות לב שלו הוא ג"כ מהש"י. כמ"ש (שהש"ר ה ב) הקב"ה ‏לבן של ישראל. וכמו שאמר דוד המע"ה בנדבת בהמ"ק, כי ממך הכל ומידך וגו' ולך הכל. ועי"ז ‏החשק ההוא נקבע בלב שיהי' כן תמיד. וכמו שביקש שם אח"כ שמרה זאת לעולם וגו'. דמאחר ‏שהכל ממך ואתה נצחי ואינך משתנה, תוכל לעשות כן יצר לבב עמך וחשקם לעולם. וזה טעם ויקחו ‏לי תרומה. דפי' בזוהר תרומה קל"ד ב'. ק"מ ב'. דהוא יחוד ע"ש. פי' דתרומה הוא נדיבות הלב דבנ"י, ‏והוא המכונה כנס"י. ולי תרומה. פי' שהקב"ה הוא עצמו התרומה והנדיבות, זהו יחוד דקוב"ה ‏ושכינתי', פי' שמכיר שגם כל מעשה התחתונים הכל מהש"י. דבאמת ה' אחד יחיד ומיוחד בכל ‏עלמין וגם בלבבות בנ"י רק הוא המעורר והפועל. ועי"ז ויקחו - שהם לוקחים זה בקנין, כלשון קיחה ‏בכ"מ. דר"ל שיהי' זה שלהם ממש, דאותו נדיבות לבב יהי' שייך להם וברשותם כאדם העושה בשלו ‏בכל עת שירצה, דלבו ברשותו לחשוק תמיד לכך. ובהתחלת הקנין מדבר בלשון נסתר, ויקחו - כי אין ‏הנוכח דקוב"ה נגלה עדיין. רק אח"כ א' תקחו וגם תרומתי, פי' שחשקו של הש"י ג"כ בידם, עד"ש ‏‏(מו"ק טז:) הקב"ה גוזר והצדיק מבטל. וכענין נצחוני בני (ב"מ נט:). שע"ז אמרו (ע"ז יט.) "בתחלה ‏תורת ה' ולבסוף תורתו" דהוא בידו. ומה שהוא חושק הש"י חושק ג"כ והכל בידו. וזה סוד יחודא ‏עלאה ויחודא תתאה הנז' בזוהר, ויעו"ש קל"ד רע"ב. דזה שאמרו "כשם שאין בלבך אלא אחד כו'". ‏דיחו"ע דלב יעקב ויחו"ת בלב בניו. פי' יחו"ע דגם כל מעשינו פעלת, וזהו התחלה והראשית, וע"ז א' ‏שמע ישראל, דצריך לזה שמיעה וקבלה, אתה ישראל המשתדל בהשתדלות השגת אלהות, תדע דה' ‏אחד וגם השתדלותך מהש"י. ואח"כ ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, הוא כטעם אמרם ז"ל ‏‏(ברכות לה:) "דלאחר ברכה הארץ נתן לבני אדם". ולבסוף תורתו. והיחוד להיפך דגם הש"י הוא שלו, ‏דלא זז מחבבה עד שקראה אמו (כמ"ש שמו"ר פ' נב). דאין בלבנו שאנו תולדות כל מיני חשקות ‏בפרטי פרטות הנפשות כפי חלוקתן. וזהו מאת כל איש וגו'. דג"כ מדבר בלשון נסתר, ולמי אמר ‏תקחו. ובזוהר הקשה זה ג"כ, דלפי התחלת הלשון היל"ל כל איש כו' יקח, ע"ש תי' ולשונו קל"ה רע"א. ‏כונתו מתוקף החשק של כל פרט כאשר הוא בתכלית התגברות החשק והוא בהעלם עדיין ונקרא ‏תרומתי, דהוא משלי אני אומר תקחו בהכרת הנוכח, תוכלו ליקח בקנין, שהחשק שלי ג"כ שלכם. וזה ‏הקביעות בלב שנעשה באמת אח"כ, אותן החשקות הנולדים אח"כ אחר שלבו קבוע וקיימא לחשוק ‏רק לרצון הש"י. החשקות הנולדים אח"כ כל פרטיהם זה נקרא יחו"ת דבשכמל"ו, המוליד אח"כ פ' ‏ואהבת לכל פרט נפש. ואח"כ פ' והי' א"ש בלשון רבים, והוא מ"ש אח"כ וזאת התרומה אשר תקחו ‏מאתם. לשון רבים וע"ש בזוהר קל"ה א' התי'. ופי' כי זאת הוא שמורה באצבע, היינו כשיוצא לגמר ‏המעשה, כי יחו"ע במוח ויחו"ת בלב, דהחשק בלב שחפץ מאוד לדעת את ה' ותורתו. והשפעת הש"י ‏שוכן במוח, שמתבונן בו בחכמת ידיעת הש"י, וההכרה דהחשק שלו ג"כ מהש"י הרי מייחד הכל ‏להמוח. ואח"כ יחו"ת היינו דגם החכמה הוא תורתו, שהחשק שלו הוליד חכמה זו והכל מן הלב. ואז ‏מתפשטים הכחות מן הלב לו' קצוות, שחלוק לפרטי המדות שונות והכל מיוחד ברצון הש"י, ורצונינו ‏לעשות רצונו, ומדת מלכותו המתפשטת בנו היא הפועלת. וכשיוצא לגמר מעשה שהוא הנולד ‏ממחשבה ורצון דמוח ולב, בזה אין חילוק בנפשות כלל, כידוע דגם פושעי ישראל מליאים מצות ‏כרימון (כמ"ש סו' חגיגה). דחילוק מדריגות רק במוח ולב חכמה ורצון, אבל ההצלחה בגמר מעשה ‏בזה אין מדריגות, וכל ישראל יש להם חלק לעוה"ב מצד גמר מעשה במצות ומעש"ט. וזהו פר' והי' ‏א"ש בעול מצות, דהוא מעשה הוא בלשון רבים שוה לכל. ולא נאמר בו בכל מאודיכם, שזהו נגד גמר ‏המעשה בנתינת הרכוש בפועל, זה שייך כאשר הוא עדיין במוח ולב ולא יצא לפועל במעשה, אז צריך ‏שיהי' החשק ונדיבות הלב בכל מיני מעשה ועבודה שיהי' ושיצוה הש"י ויראה שהוא רצון הש"י הוא ‏מוסכם לכך. אבל כשמוציא לפועל המעשה, ודאי המעשה יש לה גבול וא"א להיות תמיד, ואסור ‏לבזבז כל ממונו באמת (כמ"ש כתובות נ.) ולמצות עד שליש במצוה (כמ"ש ב"ק ט:) הכל בגבול. לכך ‏בפרשה ב' דקאי אמצות, ולעבדו בפועל הוא בגבול. כי במוח ולב הוא היחוד עלאה ותתאה, דמתייחד ‏ברצון הש"י שהוא בלא גבול. וגם בעת המעשה הכונה דמוח ולב דהיינו בכל לבבך ובכל נפשך הוא ‏בהתפשטות. אבל פעולת המעשה עצמה זהו הנגלות לנו ולבנינו, שהוא נעשה ע"י גוף האדם שהוא ‏בעל גבול, ולא שייך בכל דהיינו בלא גבול. ולכן נא' וזאת התרומה ולא תרומתי, כי בפועל המעשה ‏נראה שהוא בידי אדם. ומ"מ הוא בהכרת הנוכח מצד הכונה הטובה, ונקבע בקנין הצלחת המעשה. ‏מאתם מאת המתנדבים בלב טוב והכרת הש"י ביחוד, שנתברר עי"ז כשיוצא אח"כ לפועל נקבע ‏בקנין ג"כ הצלחת המעשה. וזהו לרבים שכל זרע ישראל בשוה יש להם הצלחת המעשה בקנין ‏דמליאים מצות כרימון, ואע"פ שחטא ישראל הוא (סנהדרין מד.) והחטאים מסודרים ובאים מששת ‏ימי בראשית (שבת פט:) דהיינו הצלחת המעשה כפי אמיתות רצון הש"י. לפי שיחו"ע ויחו"ת דלב ‏יעקב ובניו קבוע בכל א' מישראל, דגמירי דלא כלה שבטא (כמ"ש ב"ב קטו רע"ב) דהיינו לב בניו ‏ביחו"ת, וכ"א מישראל קבוע בו יחוד דשמע ישראל ובשכמל"ו, הגם דהוא אינו מרגיש זה בהתגלות ‏מוחו ולבו כלל, הרי קיי"ל (ברכות יג.) הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא. דהיינו הגם שאינו ‏מרגיש זה: ‏