[רנא] על־ידי החשק הוא כלי קבול להשראת שכינת השם יתברך בקרב לבו. וזהו תרומת המשכן מאת כל איש ‏אשר ידבנו לבו, דנדיבות הלב דבנ"י על־ידי־זה הוא בנין המשכן דשכינת השם יתברך בתחתונים, ובזה הוא כל חד ‏לפום מה דמשער בלבי', שאינו דומה הרגשת א' משכן השם יתברך בלבו לחבירו. כי כפי נדיבת לבבו ‏בתגבורת חשקו להשיג כך הוא שכינת השם יתברך. ויש עוד תרומת האדנים ודקרבנות שנא' בה העשיר ‏לא ירבה וגו'. שבין העשיר בדעת ובהרגשת הלב ותגבורת החשק, ובין העני שוים בחלקים, כי הוא ‏לכפר על נפשותיכם כמפורש בכתוב, וכמשז"ל בירושלמי דשקלים (פ"ב ה"ד) דלכפר אעגל. פי' לקנח ‏לכלוך דחשקות רעות מן הלב. וכן בקרבנות ציבור אז"ל (מ"ר פנחס) תמיד של שחר מכפר כו'. ‏ובענין הרחקה מן הרע כל ישראל שוים, שכולם יוכלו לינקות מן הרע בתכלית, רק חילוק המדריגות ‏הוא בהשגת הטוב. וגם דמצד הנקיון מהרע באמת מגיעים למדריגה דשוה ומשוה קטן וגדול. כידוע ‏דיש עיגולים ויושר, וחילוק המדרגות מעלה מטה הוא מצד היושר משא"כ בעגול הכל שוה. וידוע ‏דהרע עומד בין עיגולים ליושר, ולעתיד כשיבוער הרע אז תשמח בתולה במחול, שהוא המחול ‏לצדיקים מצד העיגולים, שיהי' נגלה אז דהכל שוים. ולפי שבעוה"ז אנכי קודם לא יהי' לך, דעדיין לא ‏נתנקו מרע לגמרי, ועכ"ז משיגים קדושת השם יתברך ולכך הוא חלוק לשיעורים. ומאחר דנקיון הרע כח זה ‏שוה באמת בכל. אחר שיגמרו פעולת אותו כח כראוי בשלימות אז יהי' השגת אנכי הבא אחר לא ‏יהי' לך גם כן בהשתוות. וזהו השוה בעצמו הוא מצד כח דלא יהי' לך ומשוה מצד אנכי. וזהו בכחות ‏דבנ"י וגם בהשפעת השם יתברך הוא שוה באמת מצידו מוכן להשפיע לכל א' בשוה. וזה ענין במן גם כן לא ‏העדיף המרבה וגו'. מצד נתינת השם יתברך הי' שוה. רק החילוק הי' בהרגשת הטעמים, שכל א' הי' טועם ‏כפי מה שרוצה, כמשאז"ל (יומא עה.) בזה ודאי הי' חילוק כל א' איזה טעם הי' מרגיש, דבהרגשת ‏הטעם אין השתוות. וכן נתינת התושב"כ ומצות שוה לכל, רק הרגשת הטעמים ורזי תורה יש ‏חילוקים, והוא הנקרא תושבע"פ, שע"ז נא' לעתיד ולא ילמדו עוד וגו'. כי הוא גם כן משוה את המקבלים ‏כמו שהוא שוה מצד עצמו. וזה ענין תרומת אדנים, כי תושב"כ הוא העמידה לתושבע"פ, דלכן ‏פתיחת הש"ס תנא אקרא קאי. פי' שהיסוד הוא המקרא, וע"ז הוא עמידת המשנה, וזהו אדנים למשכן ‏גם כן, הוא היסוד משפע השם יתברך מצד ההשתוות כשאינו מתחלק עדיין להשגת לבות בנ"י. וגם זה הוא ‏מצד הכנת בנ"י בכלל בשוה באמירת נעשה ונשמע, בזה העשיר לא ירבה וגו', שע"ז נבנה גוף המשכן ‏דשכינת השם יתברך בפרטי לבבות דבנ"י. וגם היסוד הוא על־ידי הסור מרע, כמשאז"ל (שהש"ר א' פ' ג) יצא ‏טיפה של ליצנות נכנס טיפה של תורה. וע"ז הוא יציאת מצרים וימי הספירה קודם מ"ת, הגם דאינו ‏נקיון גמור שלא ישאר כלל רושם פסולת, שזהו דבור לא יהי' לך, שבעת הדבור דהש"י הי' בטול כח ‏הרע באמת באותו רגע. כי דבור השם יתברך עצמו פועל בכל העולמות, ובדבר וגו' נעשו. גם בגמר מעשה ‏דעולם העשי'. וזה יהי' כן לעתיד בגמר מעשה דעוה"ז. רק מכל מקום להכנה לאנכי צריך גם כן השתדלות ‏בכח אדם בסור מרע שהוא הכנה לעשה טוב: ‏