פתיחת התפריט הראשי

[רלז] על כל דבר יש עצות ע"י ד"ת ומצות, ויש מצות המועילות למי שנפסק ממדריגתו, שגברו עליו ‏איזה ימים מחשבות הבלים, וניתק מקביעות ד"ת בלב, להחזירו לקביעותו. וביחוד הוא לזה מצות ‏שבת, שביום השבת יש לו לקחת ע"י קדושת מצות שבת לחזור לידבק בד"ת ולמאס הבלי עוה"ז. ‏וע"ז רומזת מצות עבד עברי, ובשביעית יצא לחפשי. ר"ל מי שנשתעבד ליצה"ר. והגם דשם בשנים ‏יש בימים. כמו ששמעתי דכמו שיש בא"ב אתוון רברבין וזעירין כן בזמן ימים ושנים. ופ' זו תחלת ‏משפטים דפי' כמ"ש במגילה (טו:) על לרוח משפט. זה הדן את יצרו. פי' כי ניצוח היצרים נקרא ‏מלחמה בדרז"ל, והדיין השופט ביניהם צריך שלא יהי' נוגע לכאן ולכאן ועל פיו יקום דבר, ושניהם ‏צריכים לשמוע. וזה מי שיצרו בידו, שאונו בידו שבכחו לסלק עצמו מנגיעה ולשפוט על כל דבר אשר ‏יעלה במחשבתו לדעת אם טוב אם רע. וע"ז הוא הלימוד דמשפטים. ובזה נאמר אשר תשים - להבין ‏הטעם. פי' דיש חוקים ומשפטים כנודע, ובודאי כך כח פעולתם בלב. אלו לחוק חוקי חיים מה ‏שלמעלה משכל האדם, והיינו בענין השגת אלהות, וכן בענין ניצוח היצר מה שאלמלא הקב"ה עוזרו ‏אין יכול לו. ואלו לתת קדושה בלב, כמ"ש אשר קדשנו במצותיו וצונו מה שהוא מורגש בשכל, וכן ‏בניצוח היצר בכח אדם ברוח משפט. ובכל מצוה עצמה יש חוקים ומשפטים, פי' מה שמשכיל ממנה ‏ומה שהוא כמו חוקה, ולכך פעולתן בשתיהם. וזהו כלל מ"ת, וסמך לה אלה המשפטים אחר שנתן ‏תורה תבלין ליצר, והוא הסייעתא דשמיא. ביאר המשפטים איך לדון יצרו בשכל אדם, וזהו אשר ‏תשים להבין בשכל. והם בקנאה תאוה וכבוד, ופתח בכבוד דהיינו בהתנשאות על זולתו ובגדול ‏שבהתנשאות, כאדון על עבדו ואמתו. ידע שבאמת על נקודה ישראלית אין התנשאות כלל כנ"ל אות ‏רל"א. וזה נקרא שביעית שהוא המרכז מהעגולה, וו' שנים היינו מצד חוחים הסובבים לשושנה ‏כידוע. כי המדות הם ו' קצוות, וכאשר נתטמטם הלב לגמרי והיינו ע"י מכירת פירות שביעית, כמ"ש ‏בקידושין (כ.). פי' כי טעם שמטה הוא הכרה כי לה' הארץ, וזה נעדר ממנו הכרה זו מצד היצר ‏המשכיח. ובפעם הו' הוא מוכר עצמו יעו"ש הסדר. והיינו כאשר נשתלם במדרגת הרע בו' קצוות, אז ‏ו' שנים יעבוד, אבל בז' שהוא סוף מעשה הדבוק במחשבה תחלה, בהשורש שהוא מהש"י הוא חפשי. ‏כי באמת עבדיי הם כו', ובחמה שפוכה אמלוך עליכם. אף שאינו מצד הכרת הלב מצד האפלת היצר. ‏וא' (שם) הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו. כי הקונה הוא המתנשא עליו ודאי הוא במשפט, כי זהו ‏בהיפך מכיר באמיתות הש"י כי לו הארץ בכל הו' קצוות. ולכך ו' שנים יעבדנו, כמ"ש (ב"מ עג:) ההוא ‏דתקיף אינשי דלא מעלי בגוהרקא דילי'. שמצד יתרונו על דלא מעלי הוא עובד בו. וכל ענין הפעולה ‏ועבודה בעניני עוה"ז הוא מצד שאין עושין רצונו של מקום, כמ"ש בברכות (לה:) על ואספת וגו' ולא ‏עוד אלא שמלאכת אחרים כו'. אבל באמת ידע שהוא כקונה אדון לעצמו, שגם התנשאות זו אין ראוי ‏על הישראלי. והוא כטעם מתלמידי יותר מכולם. שודאי ע"י זה העבדות למי שהוא מכיר באמת ‏אמיתות הש"י פועל בעבד ג"כ, כד"ש בחולין (ד:) הא לדבר אמת כל משרתיו כו'. עד שמגיע באמת ‏להיות בז' יוצא חפשי ומשתלם, ועי"ז מתגדל האדון שהוא רבו שזיכהו לחלק עוה"ב ג"כ, ועי"ז העבד ‏אדון לו. פי' משפיע לו והוא מקבל. וכן הוא יום הז' נגד ו' ימי המעשה, שעוסק בצרכי גוף בעוה"ז, ובז' ‏יצא חפשי למנוחה ועונג דהש"י, כמ"ש תתענג על ה'. וקדושת השבת היא שפועלת. ובדברות ‏ראשונות נא' זכור, שדי בזכירה לבד, שזוכר שהיום שבת בזה מקבל הקדושה. ודברות אחרונות ‏שאחר החטא נא' שמור, שע"י השמירה מעשיית מלאכה וקיום הל"ת עי"ז הוא קבלת הקדושה. ‏ושניהם בדבור א' נאמרו, דבאמת צריך שניהם רק החילוק מי שבולט יותר ושהוא עיקר קבלת, אם ‏ע"י סור מרע דיצ"ר או ע"י עשה טוב וקבלת קדושת הש"י: ‏