צדקת הצדיק/רלו

[רלו] א"א לאדם כלל לעמוד בכל היום כולו במדרגה א' תקוע בדביקות כראוי, וע"ז נאמר כי יפול לא ‏יוטל. ושבע יפול צדיק וקם. ובירושלמי ברכות (ר"פ ה) שלא יהי' הפסוק הזה זז מפיך, ה' וגו' משגב לנו ‏וגו'. וחברי' ה' וגו' בוטח בך. היינו לצורך נפילות הללו - להתחזק ולבטוח בהש"י שהוא ישגבהו. וע"ז ‏אומרים באתה גבור - סומך נופלים, שהן הן גבורותיו לחזק לכל, שגם החלש יאמר גבור אני. ולא תקנו ‏ע"ז בקשה רק בכלל הזכרת שבחו של מקום. כי אז"ל (תענית כה:) שבחו של צבור א' משיב הרוח ‏נשיב זיקא כו'. פי' כטעם טרם וגו' עוד הם מדברים וגו'. פי' קריאה - נקרא שקורא לחבירו שיענהו, ‏ודבור היינו שלא לצורך עני' רק מדבר לפניו, כמו ד"ת. וכן ספור שבחיו של מקום, וכאשר הש"י ‏מתפאר בשבחן של ישראל לו מדה כנגד מדה זהו שבחן של צבור. ואז הם דברים הפועלים, דהיינו ‏שהשבח אינו בדרך ספור דברים לבד שזה אינו אצל הש"י, כי בדבר ה' שמים נעשו. ודבורו של הש"י ‏חשוב מעשה. ומאחר ששבחו של מקום הוא שבחן של צבור, היינו דדבורן של צבור כאלו הוא דבורו ‏של מקום, והדבור פועל ישועות. כי דבור הש"י אינו משפה ולחוץ רק בכל העולמות, ובעולם העשי' ‏הוא במעשה. וזהו ג"כ כח התורה שהוא דבורו של הש"י ונקרא דבור, יעו"ש בירוש' על הלוך ודבר ‏דאלישע, ובגמ' תענית (י:). ולכ"א (סנהדרין סה:) אי בעי צדיקי ברו עלמא. היינו ע"י עסקם בתורה ‏במע"ב. וזה כחו של ר"ח ובניו בב"מ (פה:) אמר משיב הרוח נשיב כו'. היינו כמ"ש שם דעביד לתורה ‏דלא תשכח. ובסוכה (כ.) דנשתכחה תורה ועלו ר"ח ובניו ויסדוה. ומצד ד"ת דכתיב בה אמת, כח ‏דבורו להיות אמת, דהיינו מבורר לעין ולא אמונה לבד. והוא מדת יעקב אע"ה, שהוא נגד שם הוי"ה ‏הכולל כל העולמות ומבריח מקצה לקצה, גם בעולם עשיי' במעשה ממש. ועיקר סמיכת נופלים ‏ממדריגתן הוא ע"י ד"ת שנותנת עוז ותושי'. והיינו ע"י דבור של אמת בהכרת מעלת הש"י, הגם ‏שהוא מרוחק ממנו בתכלית. שזהו ד"ת שאינו כעומד לפני המלך, וזה אפשר גם בעת הנפילה ‏והריחוק ועי"ז נסמך. אבל תפלה שהוא כעומד לפני המלך היינו מקורב, זה א"א בעת נפילה, שהרי ‏אינו מקורב. וגם א"א בתפלה לעני מפאת שברות לב, שגם לזה צריך חיזוק, ובעת נפילה אף זה אין ‏לו רק הלב מטומטם כאבן לגמרי. וע"ז א' (שם נב:) משכהו לבהמ"ד, אם אבן וכו' הוא מתפוצץ. שע"י ‏ד"ת הוא נסמך ונתחזק להתעורר לקום מנפילתו. וספור שבחו של מקום היינו נגד ד"ת, שכולה אינה ‏אלא שבחו של מקום, כמ"ש כי שם ה' אקרא וגו'. ודרז"ל בברכות (כא.) על ד"ת. ופי' שם הוא השבח, ‏כי שמותיו ית' מורות על כחותיו. וכן שם הוא הרצון, וכנודע כי שמו גימ' רצון, כי כחותיו ית' היינו ‏מדת רצונו. וכן התורה רצונותיו ית', כלשון רז"ל שאמר ונעשה רצונו. וכן כל ג' ראשונות היינו כך ‏רצונו ית'. ומאחר שהש"י רוצה להיות סומך נופלים, ודאי יהי' סומכם אע"פ שהנופל אין בו כח ודעת ‏לבקש על עצמו, זהו שיעורר רצון. אבל אנו אומרים שכך הוא רצונו מעצמו ממילא, ע"י דבור זה ‏מתעורר מדת רצונו העצמי לזה לפעול, כיון שא"א לזה הנופל לאתערותא דלתתא בתפלה, ע"ז נא' ‏ואביט ואין עוזר וגו' ותושע לי וגו': ‏