פתיחת התפריט הראשי

[רלח] השינה גם היא טובה לחזור ולהתעורר אחר נפילת המוחין בבלבול מחשבות זרות והעדר ‏מחשבות דקדושה וד"ת. בעת השינה הוא הסתלקות המוחין ואח"כ חוזר נשמה חדשה, כמשאז"ל ‏‏(שוח"ט תהלים ריש מז' כה) ויוכל להתחזק מחדש להעמיד מחשבתו כרצון הש"י ונשכח כל מה ‏שהי' ביום אתמול. וע"ז הוא הבקשה דברכות (טז:) ונשכים ונמצא יחול וגו'. שפעמים מיד בהשכמה ‏הוא מוצא עצמו ברי' חדשה, כמ"ש הקדמונים דבכל יום נעשה ברי' חדשה, שע"ז תקנו נטילת ידים ‏שחרית וברכת אלהי נשמה כמובא בב"י. והוא כמ"ש המחדש בכל יום תמיד מע"ב. וגם האדם מכלל ‏מע"ב, והיינו בקומו משנתו יוכל להיות מתחדש לטוב. וזה טעם (מ"ש סנהדרין עא:) שינה לרשעים ‏כו' וההיפוך לצדיקים. דמסתלקין המוחין ומחשבות דקדושה שלהם כל היום, צריך למחר חיזוק חדש ‏והתחלה חדשה, וכל התחלות קשות, משא"כ ביומו שהמחשבה מקושרת והולכת. ומ"מ האריז"ל א' ‏דזהו רק בשינת היום ואכ"מ. וההיפוך מחשבתן של רשעים זוממות והולכת כל היום, שא"א לדבקה ‏בד"ת כמעט אם לא בקושי גדול מחמת תוקף התקשרותה בדברים הזרים שחושב. שהיצ"ר שבלבו ‏מקשר לבו בזה ח"ו. וע"ז ביקש דוד המע"ה לב טהור ברא וגו'. בריאה חדשה, היינו ע"י השינה ‏שישכים וימצא לבו טהור מכל חמדות עוה"ז ונקי מהם. ומטעם האריז"ל נקרא דבר זה עיבור נשמת ‏איזה צדיק בשינתו. פי' כי ודאי זהו סייעתא דשמיא ועזר אלהי להיות נשכים וגו' בלא אתערותא ‏דלתתא מקודם. והכל הוא במשפט, ודאי הי' לו אתעדל"ת איזה דבר טוב ומחשבה טובה ביום ההוא, ‏שזה א"א לאדם מישראל בלא זה, שאפי' פושעי ישראל מליאים מצות כרמון (כמ"ש סו' חגיגה) ‏ומליאים חרטה בלב ג"כ. רק ששפע הרצון דרע ודהבלי עוה"ז שופע בלב עד שלא נודע וניכר כלל ‏מעט הטוב, והוא כמעט בלא אתערותא שלו, רק ממילא מכח שורש נפשו הדבוק בהש"י. ולכך ‏המשפט לעזרו ג"כ ממילא בלא אתדל"ת ואתדל"ע המשפיע, שכך הוא הסדר להיות מיין נוקבין ‏וחשק האדם מלמטה, ואח"כ הש"י כנגדו משפיע לו. אבל בזה שהוא משכים ונמצא כמציאה הבאה ‏בהיסח דעת המוצא, ובלא דעת בעל אבידה שזה אבד והלה מוצא. והיינו כנודע דכל נפש מישראל ‏יש לו כח מיוחד בקדושה, וכמספר הדורות שעברו כך הם מספר כחות הקדושה והד"ת שנתגלה ‏בעולם. ולכך בכל דור ודור הקדושה הולכת ומתגלית יותר, הגם דהדורות מתקטנים כנודע, לפי ‏שכבר נתגלו דברים שנגלו לקודמים כנודע ממשל דננס ע"ג ענק. וזהו בד"ת מצד הספרים, ובוודאי ‏גם כל נפשות ישראל שנשתלמו קדושתם כבר גלוי' בעולם, פי' בלבבות בנ"י מה שא"צ ליגיעה ושלא ‏במתכוין, והשתדלות עושה דבר טוב ומחשבה טובה הוא מצד שכבר קדם אותו כח שבקדושה ‏להתגלות בעולם. וכל דבר ופעולה ומחשבה הוא מכח מיוחד ודבר קדושה מיוחדת, שיש בזה ‏חלוקות לאלפי אלפים ורבוא רבבות כמספר הנפשות. ומצד הזה באותו רגע שעשה או חשב דבר ‏טוב מה שלא הי' מאתערותא דילי', היינו מצד השתדלות בכח נפשו המיוחד לו, רק שבא לו ממילא ‏שהוא מצד כח נפש אחר שכבר עמל ויגע בו, הרי נדבק בכח אותו נפש לפי שהוא מקבל ממנו וזה ‏משפיע, ובמדרגת אב ובן או תלמיד ורב, ועי"ז יוכל למצוא אח"כ ההשכמה יחול לבו להש"י בלא סדר ‏אתערותא רק ע"י עיבור אותו נפש. פי' התלוות אותו כח עמו בקרב לבו ומוחו, כטעם לב טהור ברא. ‏מחדש ממש מה שלא הי' קודם רק דרך העברה: ‏