[רלה] המשתדל להנצל ממחשבות זרות וגמר בלבו לדחותה, וכל זמן שהוא נזכר מיד מדחה ומכניס ‏בלבו מחשבות של דברי־תורה כפי כחו. רק שמ"מ היא תוקפתו, ובעת ששקוע בה נשכח ממנו מחשבת דברי־תורה, ‏ורצונו באמת אינו בה ומיד שנזכר הוא מדחה אותה. הרי שכחה שאינה מחמת עצלות חשוב אונס , עבמג"א (סי' קח סקי"א) והר"ז כחישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו ‏עשאה (ברכות ו.). והגם דמאן ספין ומאן רקיע, [שמעתי פירושו (במו"ק כח.) טהור וזך כמו הרקיע, ‏ר"ל נקי מנגיעה לרע] לדעת שאינו מחמת עצלות. מכל מקום גם על עצלות זה חשוב אונס, מאחר שהוא ‏מחשב ורוצה שלא להיות עצל בדחיית המ"ז. ומאחר שלא נזכר איסור ועבירה מפורשת במ"ז, א"כ ‏אינו כחישב לעשות מצוה ולא עשאה, דהוא כעשאה וממילא יהי' המשפט אלהבא שהקב"ה יעזור לו ‏באמת להיות עושה, דהיינו שמור ממ"ז ולא כאלו עשה בלבד. ובלבד שיהי' שמור בדברים בטילים ‏והוא על־ידי דבורו בתורה. ועיקר הזהרת דברים בטילים, מודברת בם ולא בדברים בטלים (כמ"ש יומא ‏יט:). וכח לאו הבא מכלל עשה אינו יותר מלאו הניתק לעשה, שהעשה תיקון הלאו. וכן בלאו הבא ‏מכלל עשה, כאשר מקיים העשה דודברת בם תיקן הלאו דדברים בטילים, והוא מועיל גם כן לענין ‏מחשבות בטילות. וכמו ששמעתי על פ' שפתי צדיק ידעון רצון. שכאשר מוציא בשפתיו דברים ‏המצודקים אע"פ שהיא מן השפה ולחוץ ולבו בל עמו, מכל מקום הם ידעון, מודיעים ומלמדים רצון ללב, ‏להיות רצון הלב באמת כן. והרצון מוליד מחשבה להיות מחשבתו בזה לבד. וז"ש (עירובין נד.) ‏חיים הם למוציאיהם בפה. כי דברי־תורה נקרא עץ חיים, היינו בסוד הו' דשם, שהוא קו המבריח מן הקצה ‏לקצה. עי' כאשר עובר כל חלקי נר"נ שבגופו מוח ולב וכלי המעשה אז נקרא עץ חיים. והיינו ‏כשמוציא בפה זהו במעשה, וזה גורם רצון ללב ומחשבה למוח, ואז הוא חיים ומוליד חיות. וממילא ‏על־ידי־זה נדחה מ"ז שהוא היפך החיות כנ"ל אות ר"ג. שהבטלה כשינה א' מס' במיתה. וע"י הוצאת דברי־תורה ‏בפה מוליד חיות, כדמתרגמי' לנפש חי'. לרוח ממללא. שעיקר החיות על־ידי הדבור. וכאשר מתעורר ‏רוח החיים אז מקיצו מתרדימת האולת שבזה נמשל כבהמות. שמ"ז הוא מצד נפש הבהמית, ‏והדבור הוא עיקר צורת אדם ויתרונו מן הבהמה אם הוא בד"ת, דאז נקרא דבור [דבלא"ה לא נקרא ‏דבור כלל, כמו ששמעתי בענין הנחש, דלא נזכר בקללה שניטל הדבור ממנו, לפי שבאמת לא הי' לו ‏דבור כלל, דדבורו לא נקרא דבור ואכ"מ] זה מעורר צורת האדם שלא להשתקע בנפשו הבהמית. ‏ובלבד כאשר הוא מדבר בד"ת כדי לעורר הלב והמחשבה, דכשאין זה ברצונו כלל הרי זה כנזכר ‏לעיל אות רל"ד בדואג שתורתו משפה ולחוץ, כי לא הי' דעתו ורצונו כלל שתקבע בלבו ומחשבתו ‏ולהוציא מחשבת היפוך כלל. וזהו ק"ש שאומר פ' ודברת בם, והתחלה שמע ישראל שישמע לזה. וכן ‏נקרא ק"ש לשון קריאה, שקורא לעצמו שישמע ויקבל דברים הללו, וע"י התעוררות זה הוא נקבע בלב ‏ויוכל אחר־כך לזכות לברתא דמלכא, צלותא בכונת הלב: ‏