צדקת הצדיק/רלב
[רלב] כל עניני העולם וכל הנבראים מזכירים לאדם שיש בורא, וכמ"ש (ברכות ו:) כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה. פי' שידע זה על ידה ויכיר שיש בורא עולם. וכמו ששמעתי על מלאה הארץ קניניך. פי' לקנות על ידם אותך, והש"י מזמין לאדם בכל יום דברים וענינים שונים, אולי על ידם יבוא לזכירה בבורא. כי באמת ההצלה משכחה, זה אינו ביד האדם, דלכן לא נא' אנכי וגו' בלשון ציווי, שא"א לצוות על הידיעה דאנכי שלא ישכח. שציוי הוא רק מה שביד האדם לקיימו. וכששוכח הרי הוא שכח מזה - ושכח גם מהמצוה. רק צריך לסייעתא דשמיא, והסייעתא דשמיא הוא על־ידי לא יהי' וגו'. פי' אלהים - כח ויכולת בכ"מ, והיינו בכל שימושו בכחותיו, באיזה כח מכחות הגוף, ראי' או שמיעה או מעשה או הילוך וכיוצא, יכיר שהש"י הוא הנותן לו כח זה. וזה טעם הברכה לפני כל הנאה, ובלא ברכה מעל (כמ"ש ברכות לה.). שהרי באמת קדשי שמים הוא וכחות השם יתברך, ולא הותר אלא על־ידי ההכרה שהוא מהש"י ושהוא הנותן. וזה שא' (שם מ:) לא עברתי ממצותיך - בברכה, ולא שכחתי - בהזכרת השם. דב' אלה אנכי ולא יהי' שורש התורה במצות ועבירות. וסתם שכחה הוא שכחה מהש"י, וזהו בבטול אנכי. וסתם עבירה שבכל התורה כולה, היינו שלוקח הנאותו וצרכיו ומשתמש בכחותיו בלעדי רצון השם יתברך, דהיינו השבח מקודם לו ית' שנתן לו הנאה זו וכח זה. וזהו כל ענין עבירה ורמיזות של כל השס"ה ל"ת. ודבר זה ביד האדם להיות בשב ואל תעשה. וכאשר מתעורר לפעולה ושימוש שהוא התעוררות גופני, אז יתעורר בנשמתו גם כן לדעת שהש"י מעוררו בכח זה, ועי"ז יבוא להיות אנכי קבוע בלב וקיימא תמיד לא יזוז רגע א'. וזהו תקנת רז"ל בברכות על כל דברי הנאת הגוף במזון ובראיי' ובשמיעה, כקול תרנגול ובשורות טובות ולהיפך ובמלבושיו וכיוצא. וזהו התחלת הש"ס - שהוא שורש כל התורה כולה. כפתיחת התושב"כ באנכי ולא יהי', שזהו כהת"כ ואידך פירושא זיל גמור, עצות שונות בכל זמן ובכל מקום איך לבוא לזכירה זו. אבל המכוון בכולם הוא ידיעת האלהות, שלא יזוז מן הלב ולא ישלוט בו השכחה ח"ו.