[רלג] להנצל ממחשבות זרות והרהור שחוץ מרצון השם יתברך כל היום, זה א"א אלא מי שנקי לגמרי ‏מנגיעה לגופו. והיינו כאשר כבר הרגו ליצ"ר, כדוד המע"ה, "ומאן דנצח בקרבא יהבין לי' כו' צלותא". ‏‏(כמ"ש תקו"ז סו' תיקון יג). כי מי שאינו נקי ממ"ז כל היום לא ימלט גם כן ממ"ז בתפלה, וכמ"ש (ב"ב ‏קסד.) "דעיון תפלה אין אדם ניצול". ומשמע דעל כל אדם קאמר. ואתאן דברי הירושלמי שהביאו התוס' ‏‏(ר"ה טז:) "אנא מן יומא לא כוונית כפשטי'". שלא הי' אפשר לו להמלט בכל התפלה כולה משום נצנוץ ‏מ"ז. ומחשבת מאן עייל קמי מלכא כו', הוא מחשבת כבוד מצד נגיעה לכבוד, נכנס מחשבה זו ביומא ‏דבעי כוונות, שהכין עצמו כחסידים הראשונים שוהים כו' שיכוונו כו' (ברכות ל:). פי' יישרו הלב שלא ‏יהי' בו שום נגיעה ורצון זולת רצון השם יתברך. ואולי בשעה זו יעזרו השם יתברך לנצח בקרבא ולבטל היצר ‏מקרבו. ומחשבת מנית פרחייא ודמוסיא, שהוא הרהורים דרכושו הוא מצד נגיעה דתאות ממון. ‏ומחזיקנא טיבותא לרישא כו', דמצד הקנאה בא מ"ז בעת מודים שהוא ההודי' על חסדי השם יתברך. ‏והמקנא הרי חסר ואינו מודה להש"י על טובותיו, אדרבא מתרעם על שנותן טובה לחבירו. וז"ש ‏בב"ק (טז.) "שדרו כו' וה"מ דלא כרע במודים". דרקב עצמות קנאה, ושורש נחש הוא קנאה, כמשז"ל ‏‏(סנהדרין נט:) "ראה כו' ונתקנא". וכן האכלת חוה לאדם מטעם קנאה. וידוע דג' אלו קנאה תאוה ‏וכבוד אין אדם כמעט שיהי' נקי לגמרי. וכמש"ל "ומי יעמוד לפני קנאה". ובתאוה אז"ל (מ"ר ר"פ ‏תזריע) "אפי' חסיד שבחסידים כו'". וא"צ לומר בכבוד שהוא כולל דשניהם כנודע. לכך אין אדם ניצול ‏ממ"ז. ולפי שקנאה הוא הגרוע מהכל ושורש נחש, שנגדו המצורע המשתלח חוץ למחנה ישראל, ‏שהוא על קנאה שכולל כל הז' דברים שחשבו רז"ל (ערכין טז. ומ"ר ר"פ מצורע). וכאמרם ז"ל (ב"ר ‏פ' כ) דנחש הוא מצורע, לכך אמר מחזיקנא כו'. דהגם דודאי אין אדם נקי מעטיו של נחש שהרי סוף ‏אדם למות ע"ז. רק מכל מקום טיבותי' לרישי' - הוא שורש נשמת ישראל, כרע מנפשי'. ועצמות החב"ד ‏שבראשו נקיים מזה. רק המ"ז הוא לבוש שאינו מעצם שורש ישראל כלל, דהוא חוץ למחנה ישראל ‏כנ"ל. ולכן לא זכר מהו אותן מ"ז, דמה שהם ספרו המחשבה הוא כדי להעלותה, כנ"ל אות ר"ג בענין ‏החלצת דברי־תורה מן המ"ז, דבודאי יש רמז בזה גם כן לסודות דברי־תורה הגנוז תוך המ"ז. כי הלבוש הוא כפי ‏הראוי לאותו אדם, היינו לפנימיות החכמה משא"כ הלבוש דקנאה הוא להעלימו לגמרי כנ"ל אות ‏רי"ח. והעלאתו הוא על־ידי אמירת מחזיקנא כו'. דבאמת הראש אינו כן כמו הלבוש, ושאינו באמת כך ‏כלל. וזהו התיקון למצורע שילוחו חוץ למחנה ישראל, דעי"ז שיכיר שזו המדה אינה ממחנה ישראל ‏ומצד שם יהדות שעליו, שזהו שורש נשמתו הוא מרוחק מזה לגמרי, על־ידי הכרה ברורה זו היא התיקון ‏והרפואה לקודם, כשהוא מדבק עצמו בשורש קדושת שם ישראל שעליו, ממילא נפרד מן הרע ונרפא ‏גם אלהבא. דז"ש בזוהר משפטים ק' א'. "דמאן דלא כרע במודים אינו קם בתחה"מ". פי' דהוא משורש ‏הרע דקנאה, והוא מי שהוא חוץ למחנה ישראל בשורש נפשו.