פתיחת התפריט הראשי

[ריז] עיקר האדם הוא המחשבות והרהורים ורצונות שבמוח ולב שזהו רוחניות אדם, אבל הגוף הוא ‏גשמי ונקרא בשר אדם. וכשח"ו מחשבתו ורצונו שקועים בהבלים אז נקרא אדם רע, כידוע דדמות ‏אדם יושב על הכסא והוא מקור מחצב הנשמות, וזה לעומת זה יש אדם בליעל, פי' קומה שלימה מכל ‏מיני מחשבות ורצונות לרע. וכנודע מטעם הזוהר משפטים צ"ה ב' ע"פ עֵת אֲשֶׁר שָׁלַט הָאָדָם בְּאָדָם לְרַע לוֹ (קהלת ח, ט). וע"ז מבקשין חַלְּצֵנִי ה' מֵאָדָם רָע (תהלים קמ, ב). כי בסנהדרין (מד.) המשילו חטאי ישראל להוצי הסובבים ‏האסא. כי באמת שורש נשמת ישראל מאדם שעל הכסא, וכמ"ש בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ (בראשית א, כו). רק שהאדם רע ‏מלבישם ואסורים וכבושים בו. וכד"ש בברכות (ו.) "וקיימי עלן כו' כל חד מינן אלפא משמאליה ‏ורבבתא מימיניה[1]". מימינו פי' תאות וחמדות עוה"ז, זהו רבוא לשון רבוי שהוא בתוקף עצום, כי זהו ‏עיקר היצ"ר שבלב בנ"י, כמו ששמעתי בטעם דמצורע משתלח חוץ למחנה ישראל ולא הזב. ‏ומשמאלו דהיינו גבורה רעה בכעס וקנאה וניצוח ואביזרייהו, אלף הוא המספר היותר גדול, כמ"ש ‏הרמב"ן ע"פ נָתַתִּי אֶלֶף כֶּסֶף (בראשית כ, טז). והיינו דדבר שתחת סוג המספר והגבול רק שהוא בתוקף, וגוזמא נקט ‏אלף, ודבר שאינו בסוג המספר תופס רבבה. כמ"ש במק"א, דלכן שרים עד אלף, ועל הרבוא הוא ‏מדרגת מלך. ולפי שיצ"ר דתאוה הוא טוב מאד, וכמ"ש במדרש הנעלם (זח"א קלח א). "שישאר גם לעתיד רק ‏דאתלבן, דלולי כן לא אשתכח חמידו דאורייתא". ומצד זה הוא בלתי גבול, לכך גם התפשטותו לרע ‏הוא ברבוי. וכל זה רק מצד ומימין שסובבים ומלבישים. "ואליך" פי' אל פנימיותך ומעמקי שורשך, "לא ‏יגש" דהשורש נשאר ואע"פ שחטא ישראל הוא, רק לבוש תוך האדם רע. וע"ז הוא הבקשה "חלצני וגו'". ‏על העבר מה שכבר נשתקע תוך מחשבות ורצונות אשר לא לה' המה, ונעשו ח"ו מלבושים לנשמתו, ‏חלצני והוציאני מהם. ועל להבא "מאיש חמסים תנצרני". פי' אדם שם כללי, וחלוקים לזכר ונקיבה, איש ‏ואשה. וידוע דהתאוה והחשק נוקבא, והכח וגבורה דכורא, שממנו נמשכים ברע רציחה וכעס ‏ואביזרה. וזהו איש חמסים, שהוא בא לעשוק הנפש שכבר נחלצה ממנה כשרואה שהיא חלושה, ‏כטעם "איזה גבור הכובש את יצרו" (משנה אבות ד, א). וכשאין בו כח לכבוש הוא חומסו, אע"פ שכבר בא לטהר ונטהר על ‏העבר כפי כחו, הוא משתדל לשוב לעושקו ולחומסו לחלקו בגזילה. וזה כח האיש והוא ע"י הכעס, ‏כידוע מהאריז"ל ע"פ טֹרֵף נַפְשׁוֹ בְּאַפּוֹ (איוב יח, ד). שע"י הכעס הנפש נטרפת ח"ו, שהאיש חמסים המכניס ‏הכעס חומסה, ואז עי"ז אח"כ יש שליטה לרע בו גם בכל מיני הרהורים וחמדות. וע"ז מבקש ‏שישמרנו להבא מכעס וקנאה ואביזרייהו שלא יהיה נחמס, וממילא יהי' שמור ג"כ בתאוה, שהיא ‏הנוק' שאין בה כח החמוסה. שמאחר שכל מחשבותיו שקועים בד"ת אין שליטה להרהורי תאות, ‏וכמ"ש הרמב"מ (סוף ה' אסו"ב) "דאין הרהורין שולטים אלא בלב פנוי מן התורה". רק שהכעס יכול ‏לגבר ח"ו, כמ"ש (תענית ד.) "האי צורבא מרבנן דרתח כו'[2]". ובזה יש שליטה לאיש חמסים ח"ו לבוא ‏לכעס גמור הרע ח"ו. וצריך לבקש מהש"י שישמרנו, וזהו אחר שכבר נטהר לשעבר בתפלתו, חלצני ‏וגו'. ונחלץ ממחשבות והרהורים השוטפים ועוברים במוחו ולבו לדעתו ושלא לדעתו ונתייחד להש"י, ‏כטעם "אין את יהיב עינא ולבא לי אנא ידע דאת דילי". (ירושלמי ברכות פ' א' ה' ה). שזהו עיקר האדם - ‏העין רומז על מחשבות והרהורי המוח שבאים ממנו. ואז עכ"ז יש לו לבקש אלהבא מאיש וגו' כנ"ל: ‏

  1. ^ תניא אבא בנימין אומר אלמלי נתנה רשות לעין לראות, אין כל בריה יכולה לעמוד מפני המזיקין. אמר אביי אינהו נפישי מינן, וקיימי עלן כי כסלא לאוגיא. אמר רב הונא כל חד וחד מינן אלפא משמאליה ורבבתא מימיניה.
  2. ^ ואמר רבא האי צורבא מרבנן דרתח, אורייתא הוא דקא מרתחא ליה, שנאמר הלא כה דברי כאש נאם ה' (ירמיה כג, כט).