פתיחת התפריט הראשי

[רטז] בכל יום יש חידושי תורה, שהש"י מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. ומעשה בראשית ‏הוא ע"י התורה, כמ"ש בריש בר"ר. ומסתמא גם החידוש הוא ע"י חידושי תורה. ולכך אחר ברכת ‏יוצר המאורות שהוא ההכרה בחידוש מע"ב בכל יום, תיקנו ברכה שני' שהוא כמו ברכת התורה, ‏כמ"ש בברכות (יא:). שמבקש לידע החידושי תורה שהוא ע"י חידושי מע"ב, [וכמו ששמעתי כי הש"י ‏עשה ספר והוא העולם, ופי' על אותו ספר והוא התורה, כי התורה כמו מפרש קניני הש"י בנבראים], ‏ואשרי מי שזוכה להשיג זה אח"כ בק"ש, שהוא הלימוד תורה הקבוע בכל יום, וכמ"ש (מנחות צט:) ‏"דבק"ש שחרית וערבית קיים לא ימוש". וק"ש דבר תורה - תפלה אינו ד"ת (כמ"ש ברכות כא.). כי רצון ‏הש"י שישיגו בק"ש שהוא מצות לדבר בם וגו', ע"י הדבור בד"ת ישיג החידושין של כל יום. וכן "רשב"י ‏וחביריו שתורתן אומנתן אין מפסיקין לתפלה" (שבת יא.). כי היו יודעים בכל יום חידושי תורה ‏שמתחדש בכל יום תמיד כפי החידושין שבמע"ב. אבל חכמים שהם ידעו שלא כל א' זוכה לכך, תקנו ‏התפלה לבקש מהש"י שיחננו לזכות ולקבל השפע המחודש שבכל יום. ולכן א' (תקו"ז תי' כב) ‏לבושין דלבש בצפרא כו'. שאינו דומה תפלה לחברתה. והיינו כמו שאינו דומה המלוי והמבוקש ‏לחברתה, כך הבקשה והתשוקה שמקבלת כפי המבוקש. כי באמת גם התפלה מהש"י, וכמו ‏שאומרים מקודם "אדני שפתי תפתח". וכפי החידושין דאותו יום כך הוא פתיחת פיו בתפלתו ‏ותשוקתו. ובכל ימי המעשה הוא זמן העבודה בעיון ויגיעה בד"ת ועיון תפלה. ובא שבת בא מנוחה. ‏כמ"ש בשבת (קיט רע"ב) "במטותא מינייכו לא תחללוני". גם ע"י לימוד תורה ביגיעה נקרא חלול, כי אז ‏הוא מנוחה ומעין עוה"ב, שנהנין מזיו מה שהש"י בעצמו משפיע להם. בלילה הוא חקל תפוחין, פי' ‏החשק שהוא מדת נוקבא כנודע, וביום עתיקא קדישא, הוא מדת אין, פי' העדר החשק. וכמ"ש בזוהר ‏בשלח (נב ב) על מה תצעק אלי. "בעתיקא תליא". שהוא השפעה בשורש נפש האדם, שלמעלה ‏מהשגות המורגשות בחכמה שבמוח וחשק שבלב. ובסעודה ג' שהוא עם היציאה אז ז"א, שהוא מדת ‏קוב"ה הממלא להחשק, והוא אז השפע היורד לצורך כל ימי השבוע ג"כ. ותיקנו ע"ז ג' סעודות, כי ‏המאכל קיום החיים, וע"י האכילות כרצון הש"י הם נכנסים בלב, מאחר שהש"י יסד המאכל לקיום חיי ‏האדם, בודאי יש בו כח חיות המחי' לו. וגם במאכל דחול יש שייכות, כד"ש בב"ק (עא סע"ב) "האי דלא ‏אמרי לך מאורתא, משום דלא אכלי בשרא דתורא". ואמרו (מכילתא ר"פ בשלח) "לא ניתנה תורה אלא ‏לאוכלי מן". פי' שהוא לחם שמה"ש אוכלין, ויש בו חיות רוחני עצום מאוד, ועל ידו זוכה לד"ת הרבה. ‏ומסתמא כל ת"ח העוסקים בתורה שניתנה תורה להם הם אוכלי מן, כמ"ש "כל המקבל עול תורה ‏מעבירין עו"מ ועול ד"א". ופרנסתו הוא דוגמת מן, ויש בו ודאי אותו קדושה להכניס בלב חיות ‏מאמיתות הש"י, שעי"ז משיג ד"ת מאמיתות חכמתו ית', [וממ"ש במן ביום הו' לחם יומים, נראה כי ‏גם לענין השפעת בד"ת הוא בעש"ק שפע כפול, והוא טעימה מהשפעת יום השבת, וכמ"ש ג"כ לטעום ‏המאכלות דשבת בע"ש. ושוב מצאתי כן בזוהר בשלח ס"א ב' ע"ש]: ‏