פתיחת התפריט הראשי

[רטו] הלב הוא הכלי קבול, כמ"ש בשבת (לא.) דיראה הוא האוצר. וביומא (עב:) ע"פ ולב אין - דשם ‏היראה. והיינו דיר"ש הוא הגדרת חמדת היצר שבלב, שזהו בידי אדם וכפי נקיון הלב מכל מיני ‏פסולת, כי הוא כלי קבול יותר לטובה וברכה. ועיקר שיהי' נקי מגיאות וקנאה, שזהו עיקר הכלי קבול, ‏שלא יבוא ע"י רוב טובה לגיאות - המושכת אחרי' קנאה ושנאה ושאר מדות רעות. ולכן כלי מחזיק ‏ברכה הוא השלום, ובו מסיימת התפלה, שמבקש מהש"י על טובה ובסוף מבקש על שלום, כדי שיהי' ‏כלי קבול לרוב טובה. וא' ביבמות (מז:) ובתענית (כב:) דאין יכול לקבל רוב טובה בזמה"ז, והיינו כל ‏זמן שלא הוסר לב האבן. ולעתיד לבא אליהו בא לעשות שלום בעולם, ויסתלק הקנאה והשנאה ‏וגיאות מלב, אז מקבל כל א' רוב טובה בשפע. וא' (חגיגה יד:) רע"ק נכנס בשלום ויצא בשלום. שע"י ‏מדת השלום שאחז בה, וכד"ש ביבמות (עז.) ואפי' לרועי צאן. עי"ז נכנס ויצא והשיג חכמה שלמעלה ‏ממדריגתו, כדאי' (חגיגה טו:) דבקשו מלה"ש לדחפו. משמע שהי' למעלה ממדרגתו. אבל על בן ‏זומא אמרו אכול דייך פן וגו'. כנ"ל אות ר"א. ממנו וכנ"ל אות ר"ו. דשבירת הכלים שבקשו לקבל אור ‏יותר מן הראוי, והוא גיאות. ובגמ' (שם ע"א) אי' טעות ב"ז בהבדל שבין מים עליונים למים תחתונים ‏ע"ש. פי' מים עליונים ומים תחתונים, ידוע דהם הנקרא בזוהר מיין דכרין ומיין נוקבין, היינו ‏האתערותא דלתתא ע"י החשק שבלב, והמילוי מלמעלה ע"י החכמה שבמוח. והם תפלה ותורה, ‏וכמ"ש (ברכות לב:) מאי תקנתי', יעסוק בתורה, ועץ חיים תאוה באה. כי תורה הוא מילוי התאוה ‏והחשק שבתפלה. ביום א' היו מעורבים, פי' כי יום א' נגד מדת אברהם אע"ה באהבה, ונמצא החשק ‏הוא עצמו המילוי. רק שבאמת בחשק האדם אפי' לתורה ולידיעת אלהות, מאחר שאין הלב נקי ‏החשק, הטבע ממנו ג"כ אין נקי לגמרי, ואפשר שיהי' תאוה ככל התאות, וכמו שחושקין לדעת חכמה ‏וכדומה. וכמו ששמעתי ע"פ לא ברוח ה' וגו'. פי' רצון והתלהבות באהבה ורעש ביראה, הכל עדיין ‏אינו נקי ושיהי' מעון הש"י בו. וע"ז הוא היראה שבלב שמגדרת האהבה ומצמצמתו, שיהי' רק מה ‏שהוא לכבוד שמים. והתכללותם הוא מדת יעקב אע"ה הרומז לשם הוי"ה וצורת אדם שבמרכבה ‏שהוא תכלית השלימות. ואברהם אע"ה לא נשלם אלא אחר נסיון י' בעקידה, שאז אתכליל במדת ‏יצחק, וכמ"ש בזוהר (ח"א קיט ב) וכמ"ש עתה ידעתי כי ירא וגו'. וזש"נ יעקב אשר פדה את אברהם. ‏כי מצד מדת יעקב שהוא ההתכללות שהי' ג"כ כלולה באברהם ניצול. דמצד מדתו לבד הרי ביום א' ‏נאמר והארץ היתה תוהו, דעולם התוהו והשבירה בא מזה ע"י תוקף החשק והאהבה להשיג אור ‏הש"י בלא יראה המצמצמת. ולכך ביום ב' נעשה רקיע מבדיל בין מים למים, שהיראה הוא הכרת ‏החסרון שאין חשקו בשלימות, כמו המים עליונים שהוא רצון הש"י המשפיע. וההבדל כמלא נימא. ‏ופי' בתיקונים תיקון י"ט. שהוא הסוד דאוריי' יעו"ש. פי' דבאמת ידו של הש"י פחוחה להשלים תיכף, ‏רק שיש הפסק כמלא נימא רקיע המבדיל ומעלים, שידע שיש סוד והעלם ושאין יכול לקבל הכל. וב"ז ‏רצה לקבל יותר בחוקף האהבה והחשק, ולפיכך טעה ללמוד מיום א', ובאמת אז לא הי' הבדלה כלל, ‏ולכך רוח אלהים מרחפת נוגע ואינו נוגע ע"י העדר ההבדלה, כי אז הי' תוהו עדיין. וזהו פן וגו'. שעי"ז ‏אדרבא נפגע ויצא מחכמה, לפי שביקש להשיג הכל ושלא יהי' סוד והעלם כלל לפניו. נתרחק ממנו ‏עד ג' אצבעות ונוגע ואין נוגע. ולכן א' בשבת (לא.) אי יראת ה' היא אוצרו כו' מוטב שלא העלית. ‏שלא יהי' נפגע ח"ו כנ"ל. אבל ע"י יר"ש שבלב המגדרתו יוכל להשיג הכל, רק שיהי' מוגדר ביר"ש ‏ומצומצם כנ"ל: ‏