פתיחת התפריט הראשי

[רט] בעת התפלה ביותר הדמיונות גוברים באדם, וזהו "עיון תפלה שאין אדם ניצול בכל יום" (ב"ב ‏קסד:). והתוס' והר"ן בר"ה (טז:) הביאו ע"ז הירוש' דפה"ק, "אנא מן יומא לא כוונית כו'" כפשטי'. ‏ובאמת על אנשים גדולים כאלה רחוק מלשמוע זה, בפרט ר"ח דאמרו עליו בב"מ (פה:) "שאמר משיב ‏הרוח נשיב זיקא כו'". ויש לפרש לא כוונית - לא הוצרך, דכונת הלב שייך בבעל דמיון ומחשבות, ‏שהלשון משולח לדבר אף שלבו בל עמו וצריך לכוין לבו. והוא לא הוצרך מעולם לזה, שמעולם לא ‏הי' במחשבתו דבר אחר רק הש"י נוכח עיניו. ולא הי' מדבר אלא כמדבר לפני המלך מלכי המלכים ‏לעולם. "ויומא חד בעי כוונית כו'". פי' הוצרך לכך שהי' לו מחשבות מטרידים, ואולי היינו עובדא דב"מ ‏‏(שם) "דאלי' טרדינהו" ע"ש. ואז הוצרך לכוין הלב להעמיד מחשבותיו כראוי, ולא הועיל מאחר שמן ‏השמים הטרידוהו. וכן אינך אמוראי שם, היינו בעת שאירע להם טירדא מן השמים עד שהוצרכו ‏כונה. אבל תמיד לא צריכי כונה כלל, דממילא צעק לבם אל ה' בעת התפלה במי שאינו בעל דמיון. ‏אבל בכל אדם כמעט א"א לינצל כנ"ל. וע"ז תקינו בתחלה "אדני שפתי תפתח וגו'". שהשם אדנ"י מורה ‏על שכינתו ית' שבקרב לבות בני ישראל. ומבקשים שהיא תפתח הפה - ולא שהפה ידבר מעצמו, רק ‏מה שהלב יפתחנו, "והקב"ה לבן של ישראל, שנא' צור לבבי" כמ"ש בשהש"ר (פ' ה). והיינו מדת השם ‏הנזכר כנודע. ובסוף "יהיו לרצון וגו'". שעל העבר מבקש שיהי' הגיון הלב לרצון, אע"פ שהי' מעורב ‏בדמיונות ומחשבות זרות, כי אתה צורי - הוא מדת צור לבבי הנז', וממך הכל - כל מחשבות הלב. וגואלי ‏- הוא הגאולה הנז"ל אות ר"ח. לגאול דבר אמת מדמיון שהוא מלובש בו, וכאלו שבוי אצלו. וטעם "מצלי ‏היכי דגרסי" (ברכות ח.). ג"כ כי התורה מוציא דמיון שהוא הפכו כנ"ל. ולהיות מחשבות זרות מן ‏האוירים כנ"ל אות ר"ה. אויר של ד' אמות של הלכה מכניס בלב מחשבת ד"ת ומוציא דמיון. משא"כ ‏מקום תפלה - התפלה אינו היפך המחשבות זרות, אדרבא אז מתגברים כנ"ל, אין אוירו מוציא מ"ז ‏מלב. ושמעתי כי ד"א של הלכה יש לו קדושת א"י, וא"כ אוירה מחכים כמו אויר א"י. וחכמה הוא ‏היפוך דמיון, כשזה קם זה נופל. "ומסיר אזנו וגו' תפלתו תועבה" (שבת י.). פי' תועבה נקרא כשמליאה ‏מ"ז ודמיונות, והתפלה הוא עבודה שבלב, ומאחר שהלב מלא מחשבת פגול הוא ח"ו כמו ע"ז ‏ותועבה. רק דהש"י צורו וגואלו כנ"ל. אבל אם מסיר אזנו משמוע תורה שהיא המצלת מדמיון, והוא ‏פושע בעצמו שלא לינצל, אז ח"ו תפלתו כו', שאין הש"י גואלו. אבל אידך סבר זמן תורה לחוד, ותליא ‏בפלוגתא דברכות (לא.) אם עומדין להתפלל מתוך הלכה פסוקה, שהיא המזככת המחשבה או ‏מתוך כובד ראש, זהו כדברי האומר זמן תפלה לחוד, שאין לו חבור עם תורה, רק ע"י כובד ראש ‏מיר"ש שבלבו יוציא המ"ז והדמיונות מהלב: