פתיחת התפריט הראשי

[רח] עיקר מלחמת האדם עם יצרו הוא בדמיונות והרהורים שבלב ומוח, וע"ז אמרו בתיקונים (סוף ‏תי' יג וריש תי' כא) "מאן דנצח בקרבא יהבין לי' ברתא דמלכא דא צלותא". שהתפלה הוא הכרת ‏הנוכח וכעומד לפני המלך, כמ"ש ב(עירובין סד, א)[1]. והיינו עמידת הלב והמוח. דהש"י יראה ללבב ואם ‏ח"ו יארע לו איזה מחשבה זרה והרהור חיצוני הרי אינו עומד באותו רגע לפניו ית'. והמנצח ליצרו ‏לצאת מן הדמיון ומחשבת חוץ יהבין לי' כו', שיהי' הש"י נוכח עיניו בעת התפלה, וזהו סמיכת גאולה ‏לתפלה דגאולת מצרים, היינו יציאה מדמיון כצ"ל. ואמרו (ברכות ד, ב) "איזהו בן עוה"ב כו'[2]". "ובתהלה ‏לדוד מובטח לו שהוא בן עוה"ב[3]". כי תהלה לדוד היינו מכיר שבחי הש"י שמכין מזון לכל חי. ובסדר ‏א"ב שהוא סדר הבריאה כולה, שהכל מסודר מאת הש"י, וזה נקרא מדת אמונה, והרי זה מכלל ‏הכנס"י, ונכון יהי' לבו בטוח שהוא בן עוה"ב. אבל מי שיצא מדמיון זהו מדת אמת, ומסמיך גאולה ‏לתפלה שזוכה עי"כ להכרת הנוכח ע"י תפלה, שהוא יחוד אמת ואמונה, קב"ה ושכינתי'. זהו בן ‏עוה"ב בהוה והכרה גמורה ולא בבטיחות, כי אמונה פי' בטוחות שמאמין בחי עולמים. אבל אמת הוא ‏שמבורר לעין ואין צריך בטוחות, ומי שזוכה לזה לא שייך לומר מובטח אלא שהוא זה בן עוה"ב ‏נרמז באצבע וניכר לעין. ואמרו גאולה של ערבית לתפלה של ערבית, היינו כי ביום כשהשכל ברור ‏ודאי אפשר שיזדמן לשעה שיוכל לזכך מחשבותיו ולכוין בתפלה כראוי, שלא יבטלו מחשבות זרות. ‏אבל ערבית היינו זמן החשכות, כאשר הוא ביסורין או בשאר דברים המונעין להשתדלותו, רק ‏שממילא מוחו ולבו עומדים על עמדם שלא יתערבבו בדמיונות זרות, זהו המבורר לעין לבן עוה"ב ‏בחייו כי לא יכשל עוד. כי ניצוח אינו קרוי ניצוח לשעה, רק כענין דוד המע"ה שאמר וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי (תהלים קט, כב). "‏שכבר הרגו ליצ"ר" (ע"ז ד סע"ב). שגם חצות לילה פי' בתכלית החשכות והעדר הישוב והיגיעה, לכוין ‏הלב כינורו מנגן מאליו, לקום להודות כו' כי אין לו מחשבה ורצון אחר כלל. הוא זכה לברתא דמלכא, ‏כטעם וַאֲנִי תְפִלָּה (תהלים קט, ד). שהוא דרגא דתפלה כנודע. ושמעתי דק"נ מקוה טהרה דים של שלמה הם נגד ‏ק"נ מזמורי תהלים, ונראה דק"נ מיני טהרות במחשבה יש. והיינו דידוע דיש נ' שערי טומאה, היינו ‏שערים בדמיון שהיו משוקעים במצרים במ"ט מהם כנודע, וכל אחד כלול מג' קנאה תאוה וכבוד ‏כמש"ל אות ר"ו[4]. הרי ק"נ מיני טהרות וניצוח בקרבא. ועל כל ניצוח יסד מזמור אחד, ובודאי בכח אותו ‏מזמור לזמר עריצים, היינו מחשבות ודמיונות מאותו שער. וא' בשוח"ט מזמור א'. "דבקש שיהיו ‏כנגעים ואהלות". פי' דעיקר ניצוח היצר ע"י ד"ת, כמ"ש (סוכה נב, ב) "משכהו לבהמ"ד". ונגעים ואהלות ‏הם היקרים מד"ת, כמ"ש ב(פסחים נ, א) ע"פ יְקָרוֹת וְקִפָּאוֹן (זכריה יד, ו). "שיקרים בעוה"ז"[5]. והיינו כי טומאת צרעת ‏וטומאת מת הם נגד קנאה וכבוד, ודברים אלו קשים מאוד הלימודים איך לינצל. וע"ז א' (בבא מציעא נט, א) "‏בדואג ואחיתופל ולא עוד אלא כשהיו עוסקים בנגעים ואהלות אמרו דוד כו'". פי' שאז הי' להם להבין ‏כי רק מפני הקנאה ובקשת הכבוד אמרו כן. ובקש דוד שגם אמירת תהלים יועיל להציל מדמיוני ‏היצר. ועיקר בקנאה וכבוד שבהם הי' עיקר עסק דוד נגד אויביו, ובהם עיקר ניצוחו בקרבא עד ‏דיהבין כו': ‏

  1. ^ אמר רבה בר רב הונא שתוי אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תפלה, שיכור אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה וכו'. פתח חד ואמר היכי דמי שתוי והיכי דמי שיכור? שתוי כל שיכול לדבר לפני המלך, שיכור כל שאינו יכול לדבר לפני המלך.
  2. ^ דאמר ר' יוחנן איזהו בן העולם הבא זה הסומך גאולה לתפלה של ערבית
  3. ^ אמר רבי אלעזר א"ר אבינא כל האומר תהלה לדוד (תהלים קמה, א). בכל יום שלש פעמים מובטח לו שהוא בן העולם הבא.
  4. ^ [פרי צדיק פרשת ויצא אות ז] במדרש רבה על פסוק וישכב במקום ההוא. ר"י אמר כאן שכב אבל כל י"ד שנה היה טמון בבית עבר לא שכב. ור"נ אמר כאן שכב אבל כל כ' שנה שעמד בביתו של לבן לא שכב. ומה היה אומר רבי יהושע בן לוי אמר ט"ו שיר המעלות כו', מאי טעמא לולי ה' שהיה לנו יאמר נא ישראל. ישראל סבא. רשב"נ אמר כל ספר תהלים היה אומר כו'. ועל זה יוצדק מאמר רשב"נ שכל ספר תהלים היה יעקב אומר בבית לבן. כי בודאי עסק לתקן שם כל הג' פגמים, גם של קנאה וכבוד כמו פגם התאוה לדברי רבי יהושע בן לוי, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, שבודאי תיקן אז כל הג' פגמים לדורות, כדי להגיע לשורש החיים שבקדושה, שיהיה נשרש על ידי זה בנו ג' מדות האבות הקדושים.
  5. ^ מאי יקרות וקפאון? א"ר אלעזר זה אור שיקר בעולם הזה וקפוי לעולם הבא. ר' יוחנן אמר אלו נגעים ואהלות שיקרין הן בעוה"ז וקפויין הן לעולם הבא.