צדקת הצדיק/רד
הנותן דברי־תורה על לבו מבטלין ממנו כל מיני הרהורים, וכן להיפך כשאין נותן דברי־תורה על לבו נותנין לו כל מיני הרהורים, כמ"ש באדר"נ ר"פ כ'. [וע"ש חשב ח' מיני הרהורים. והם נגד ח' מדריגות מבינה עד מלכות. דהתחלת הרהורים זרים נובעים מהלב, וכמ"ש כי יצר לב וגו'. וכמ"ש בברכות (סא.) דיושב על ב' מפתחי הלב, וממנו נכנס למוח. אבל מצד החכמה שבמוח עצמו אין מקום לרע, כטעם נשמה שנתת בי טהורה היא כמ"ש במק"א. ואצ"ל מצד שורש הנעלם של נפשות ישראל שהוא חלק ה' ממש], כי התורה נקרא אמת, היא ממש היפוך דמיונות הבל שהם שוא. ועל ידה נכנסין מוחין דגדלות בגלוי ונסתלק הקטנות. והגם דכל אחד יש זמן שהוא בקטנות ואי אפשר להיות לעולם בגדלות ודביקות הראוי. וכמו שנבראת השינה. ואמרו בב"ר (פר' ט) שהוא טוב מאוד, שעי"ז נינוח וחוזר לקבל חיות חדש. וכן צריך לינוח מעט מד"ת לפעמים, וביטולה של תורה זהו יסודה (מנחות צט:). מכל מקום גם באותו זמן יש חילוק בין הרהורים, כפי מדרגתו בד"ת שעל לבו. וכענין יעקב אבינו ע"ה חלומו שהוא הדמיונות שלו בעת הקטנות הוא גם כן והנה ה' נצב עליו. וכן כל א' לפי מדרגתו. והרי חלום יעקב אע"ה היה מדרגה גדולה לאחרים, וכן הרבה מדרגות. ומה שאצל א' הוא מחשבת דברי־תורה - הוא אצל אחר מחשבת הדמיונות, כי הוא מעמיק יותר בד"ת להגיע אל האמת הברור הניכר לעין שהוא כן, שזה נקרא אמת שהוא מבורר בהתגלות לבו ועיני שכלו, ומה שאינו כן נקרא דמיון כנודע בזוהר (ח"ג רפ ב) על וביד הנביאים אדמה, דדמיון הוא אספקלריא דלא נהרא, הנקרא אמונה ומדת לילה, דהיינו כשהוא בחשכות והעלם מוחין דגדלות. ומ"מ דמיונות שלו שה' נצב עליו, רק שהוא באמונה בלבד ולא בעומק לבות, ובזה הם כל דמיונות של נביאי קשוט. ומזה נמשך מדרגת הנבואה שהיא פחותה מהחכמה, כמ"ש בב"ב (יב.). שהוא בעת הקטנות וחכמה בגדלות. והוא נבואת משה רבינו ע"ה באספקלריא דנהרא, מדת אמת שהוא התורה שהיא חכמה, ולא נבואה שהוא בכה, דהיינו התדמות שהוא כזה ולא עצם הדבר, לפי שהוא בקטנות והגדלות מלובש בו. אבל משרע"ה שהוא מדרגת הדעת, שלא היה אצלו דמיון כלל, רק כדרך 'זה הדבר' (ספרי ריש מטות). הגדלות לבדו מגולה, כי לא היו דברי־תורה על לבו לבד רק בלבו, דמשה מלגאו. וכל פנימיותו מד"ת ואין בו דמיון וכח המדמה שחוץ לד"ת כלל. אבל לדורות נא' והיו וגו' על לבבך. ולא בלבבך, שזה א"א ולא קם נביא וגו'. שיהיה עצם לבו ונפשו רק דברי־תורה, שלכן נקראת התורה על שמו, כי הוא ממש כולו דברי־תורה. אבל זולתו הד"ת רק על הלב והלב דבר אחר, ויש בהם דמיון וחכמה, ומצד הדמיון הוא נבואה כנ"ל אות ר"ג. כי ידיעת דבר ה' הוא שלא מצד חכמת אדם רק מצד כח המדמה, ולפי שאצלם הם חלוקים א"כ הרי החכמה מלובשת בדמיון, ואין הדמיון עצמו חכמה ותורה כשל משרע"ה. וכן החכמה חלוקה מן הדמיון, ומה שמחדשים בחכמתן אינו דבר ה' רק חכמת עצמן. כי דבר ה' הוא מה שמגיע אליו בכח המדמה בלא תוספות העמקת חכמה משלו, ואינו מתייחדים אצלם כאצל משרע"ה: