פתיחת התפריט הראשי

‏הנותן ד"ת על לבו מבטלין ממנו כל מיני הרהורים, וכן להיפך כשאין נותן ד"ת על לבו נותנין לו ‏כל מיני הרהורים, כמ"ש באדר"נ ר"פ כ'. [וע"ש חשב ח' מיני הרהורים. והם נגד ח' מדריגות מבינה ‏עד מלכות. דהתחלת הרהורים זרים נובעים מהלב, וכמ"ש כי יצר לב וגו'. וכמ"ש בברכות (סא.) ‏דיושב על ב' מפתחי הלב, וממנו נכנס למוח. אבל מצד החכמה שבמוח עצמו אין מקום לרע, כטעם ‏נשמה שנתת בי טהורה היא כמ"ש במק"א. ואצ"ל מצד שורש הנעלם של נפשות ישראל שהוא חלק ‏ה' ממש], כי התורה נקרא אמת, היא ממש היפוך דמיונות הבל שהם שוא. ועל ידה נכנסין מוחין ‏דגדלות בגלוי ונסתלק הקטנות. והגם דכל אחד יש זמן שהוא בקטנות ואי אפשר להיות לעולם בגדלות ‏ודביקות הראוי. וכמו שנבראת השינה. ואמרו בב"ר (פר' ט) שהוא טוב מאוד, שעי"ז נינוח וחוזר ‏לקבל חיות חדש. וכן צריך לינוח מעט מד"ת לפעמים, וביטולה של תורה זהו יסודה (מנחות צט:). ‏מ"מ גם באותו זמן יש חילוק בין הרהורים, כפי מדרגתו בד"ת שעל לבו. וכענין יעקב אבינו ע"ה חלומו ‏שהוא הדמיונות שלו בעת הקטנות הוא ג"כ והנה ה' נצב עליו. וכן כל א' לפי מדרגתו. והרי חלום ‏יעקב אע"ה היה מדרגה גדולה לאחרים, וכן הרבה מדרגות. ומה שאצל א' הוא מחשבת ד"ת - הוא אצל ‏אחר מחשבת הדמיונות, כי הוא מעמיק יותר בד"ת להגיע אל האמת הברור הניכר לעין שהוא כן, ‏שזה נקרא אמת שהוא מבורר בהתגלות לבו ועיני שכלו, ומה שאינו כן נקרא דמיון כנודע בזוהר (ח"ג ‏רפ ב) על וביד הנביאים אדמה, דדמיון הוא אספקלריא דלא נהרא, הנקרא אמונה ומדת לילה, דהיינו ‏כשהוא בחשכות והעלם מוחין דגדלות. ומ"מ דמיונות שלו שה' נצב עליו, רק שהוא באמונה בלבד ‏ולא בעומק לבות, ובזה הם כל דמיונות של נביאי קשוט. ומזה נמשך מדרגת הנבואה שהיא פחותה ‏מהחכמה, כמ"ש בב"ב (יב.). שהוא בעת הקטנות וחכמה בגדלות. והוא נבואת משה רבינו ע"ה באספקלריא ‏דנהרא, מדת אמת שהוא התורה שהיא חכמה, ולא נבואה שהוא בכה, דהיינו התדמות שהוא כזה ולא ‏עצם הדבר, לפי שהוא בקטנות והגדלות מלובש בו. אבל משרע"ה שהוא מדרגת הדעת, שלא היה ‏אצלו דמיון כלל, רק כדרך 'זה הדבר' (ספרי ריש מטות). הגדלות לבדו מגולה, כי לא היו ד"ת על לבו ‏לבד רק בלבו, דמשה מלגאו. וכל פנימיותו מד"ת ואין בו דמיון וכח המדמה שחוץ לד"ת כלל. אבל ‏לדורות נא' והיו וגו' על לבבך. ולא בלבבך, שזה א"א ולא קם נביא וגו'. שיהיה עצם לבו ונפשו רק ד"ת, ‏שלכן נקראת התורה על שמו, כי הוא ממש כולו ד"ת. אבל זולתו הד"ת רק על הלב והלב דבר אחר, ‏ויש בהם דמיון וחכמה, ומצד הדמיון הוא נבואה כנ"ל אות ר"ג. כי ידיעת דבר ה' הוא שלא מצד ‏חכמת אדם רק מצד כח המדמה, ולפי שאצלם הם חלוקים א"כ הרי החכמה מלובשת בדמיון, ואין ‏הדמיון עצמו חכמה ותורה כשל משרע"ה. וכן החכמה חלוקה מן הדמיון, ומה שמחדשים בחכמתן ‏אינו דבר ה' רק חכמת עצמן. כי דבר ה' הוא מה שמגיע אליו בכח המדמה בלא תוספות העמקת ‏חכמה משלו, ואינו מתייחדים אצלם כאצל משרע"ה: ‏