צדקת הצדיק/קמט
שלימות האדם הוא כשיהי' כך כמו שהוא משיג השלימות שצריך להיות. והיינו שכל הד"ת שהוא משיג וההנהגה התוריית איך שאפשר לאדם השלם להשיג. זה הוא שלימותו מה שאפשר לו להשיג וצריך להשיגו. כי השגת האדם וחכמתו הוא עצם שורש נשמתו וחיותו, וכ"א יש לו שורש בפ"ע, כמשאז"ל (ברכות נח.) שאין בנ"א דומין זה לזה בפרצופיהן. והפרצוף הוא מעיד על פנימיות הלב כנודע, וכמ"ש בזוהר (יתרו) מחכמת הפרצוף. וכמ"ש חכמת אדם תאיר פניו. והיינו שפנימיות הלב וכן עומק חכמת כל אחד משתנה זה מזה, ולכן אמרו (שמו"ר פ' נב) ע"פ הולך האדם לבית עולמו. שכל א' יש לו עולם בפ"ע, והוא הנקרא אצלם במק"א (שבת קנב. ) כ"א יש לו מדור לפי כבודו. וכמ"ש בתיקונים (ריש תי' סט) דעולם בפ"ע ר"ל עולם קטן שלו. ור"ל שכל א' כולל כל כחות העולם, כמ"ש בצלמנו כדמותינו. וכשמגיע לשלימותו זה נקרא בל' רז"ל קונה עולמו, כמ"ש בע"ז (יז.) יש קונה עולמו כו'. והיינו שעולם שלו הוא אצלו בקנין. כי יש שמשיג ואינו כך כמו שמשיג ואז השגתו רק בראי' לבד. וזהו התחלת כניסת האדם לד"ת, כמ"ש ברוקח אין חוזק כחסידות בתחלתו אבל הוא רק בראי', וצריך השתדלות עד שמגיע להיות כך בקנין ונבלע בלב כל מה שמשיג ואז נקרא קונה עולמו. ואז הוא עת הפטירה כלשון גמ' דע"ז שם, והיינו שאין לו עוד מה להשתדל בעוה"ז שהוא הפרוזדור ועולם המעשה וההשתדלות. והוא לא יוכל להגיע יותר מעולמו שלו. ולכך בעת מ"ת שאז הי' הבלעת דברי־תורה בקנין [אחר שקדמה הראי' בקי"ס, ראתה שפחה כו'] כנודע. אז"ל (שבת פח:) שיצתה נשמתם והוריד הקב"ה טל של תחי'. וכאמרם ז"ל (פרדר"א פ' לד) ע"פ לא יראני האדם וחי. שבשעת מיתתו רואה. והיינו דכשמגיע לתכלית הקנין זוכה לראי' שנית, כי חוזר להתחלה ומיד מסתלק לעולם מחודש והוא עוה"ב: