פתיחת התפריט הראשי

שלימות האדם הוא כשיהי' כך כמו שהוא משיג השלימות שצריך להיות. והיינו שכל הד"ת ‏שהוא משיג וההנהגה התוריית איך שאפשר לאדם השלם להשיג. זה הוא שלימותו מה שאפשר לו ‏להשיג וצריך להשיגו. כי השגת האדם וחכמתו הוא עצם שורש נשמתו וחיותו, וכ"א יש לו שורש ‏בפ"ע, כמשאז"ל (ברכות נח.) שאין בנ"א דומין זה לזה בפרצופיהן. והפרצוף הוא מעיד על פנימיות ‏הלב כנודע, וכמ"ש בזוהר (יתרו) מחכמת הפרצוף. וכמ"ש חכמת אדם תאיר פניו. והיינו שפנימיות ‏הלב וכן עומק חכמת כל אחד משתנה זה מזה, ולכן אמרו (שמו"ר פ' נב) ע"פ הולך האדם לבית ‏עולמו. שכל א' יש לו עולם בפ"ע, והוא הנקרא אצלם במק"א (שבת קנב. ) כ"א יש לו מדור לפי כבודו. ‏וכמ"ש בתיקונים (ריש תי' סט) דעולם בפ"ע ר"ל עולם קטן שלו. ור"ל שכל א' כולל כל כחות העולם, ‏כמ"ש בצלמנו כדמותינו. וכשמגיע לשלימותו זה נקרא בל' רז"ל קונה עולמו, כמ"ש בע"ז (יז.) יש קונה ‏עולמו כו'. והיינו שעולם שלו הוא אצלו בקנין. כי יש שמשיג ואינו כך כמו שמשיג ואז השגתו רק בראי' ‏לבד. וזהו התחלת כניסת האדם לד"ת, כמ"ש ברוקח אין חוזק כחסידות בתחלתו אבל הוא רק ‏בראי', וצריך השתדלות עד שמגיע להיות כך בקנין ונבלע בלב כל מה שמשיג ואז נקרא קונה עולמו. ‏ואז הוא עת הפטירה כלשון גמ' דע"ז שם, והיינו שאין לו עוד מה להשתדל בעוה"ז שהוא הפרוזדור ‏ועולם המעשה וההשתדלות. והוא לא יוכל להגיע יותר מעולמו שלו. ולכך בעת מ"ת שאז הי' ‏הבלעת ד"ת בקנין [אחר שקדמה הראי' בקי"ס, ראתה שפחה כו'] כנודע. אז"ל (שבת פח:) שיצתה ‏נשמתם והוריד הקב"ה טל של תחי'. וכאמרם ז"ל (פרדר"א פ' לד) ע"פ לא יראני האדם וחי. שבשעת ‏מיתתו רואה. והיינו דכשמגיע לתכלית הקנין זוכה לראי' שנית, כי חוזר להתחלה ומיד מסתלק ‏לעולם מחודש והוא עוה"ב: ‏