צדקת הצדיק/צג
[צג] תחלה ה' יתברך מאיר לאדם, והאדם אין רגיל בזה עדיין, וקשה עליו לקבלו כיתד קבוע במקום נאמן שלא ימוט – ומאבדו. ואחר־כך האדם נוהה[1] אחריו ומבקשו, וה' יתברך אינו חוזר ופותח לו, כטענת "השיבנו" כו', אם לא בקושי גדול, כענין: כשרציתי לא רצית, עכשיו כו' (ברכות ז.). וזה ענין מתן תורה היה בכפיית הר כגיגית, ואחר־כך הדר קבלוה בימי אחשורוש ברצון (שבת פח.), אבל לא נעשה להם נס בימי עזרא כבימי יהושע בן נון, שגרם החטא, כדאיתא בפ"ק דברכות (ד.) ר"ל חטא הקודם. ולא שרתה שכינה בבית שני. ומכל מקום איתא בסוף ספר היכלות שאף־על־־פי שניתנה תורה, מכל מקום כל מעלותיה, עיין שם י"ז מעלות דחשיב, לא היו עד הבית שני, ואף־על־פי שלא שרתה בו שכינה. ועיין עוד שם אחר־כך שלא הניחו אבן על אבן בבית ב' עד שכפו להקב"ה וגילה להם רזי כל דבר; עיין שם. וכפו – הוא נגד כפיית הר כגיגית דמתן תורה [וי"ל דכפיה זו הוא בטול היצה"ר, שאמרינן ביומא (סט:) שהוא נגד רצון ה' יתברך, כמ"ש: "ואשר הרעותי". וכמ"ש בפרק א"ע ובהחליל] והעצה בהעלם הוא דברי־תורה, וכד"ש (מ"ר ריש איכה): "הלואי אותי עזבו, ותורתי שמרו". וכן בבית שני החלו חכמי־המשנה, ועז"א שכל מעלות התורה היה שם יותר, וזה באמת גדול יותר, כמ"ש בב"ב (יב.): "חכם עדיף מנביא":
- ^ נמשך ומשתוקק