פרשת דרכים דרוש יח

דף זה הוסב אוטומטית מטקסט מוקלד. יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

<< · פרשת דרכים · דרוש יח · >>

דרוש שמונה עשר

במדרש,, דרש ד׳ לוי מאי דבתיב מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה זה הדור בלבושו צועה ברב כחו אני מדבר בצדקה רב להושיע. לעתיד לבא כשיבא הקב״ה לכלות את העו״ג באים כל השרים של מעלה ואומרים לפני הקב״ה כלום יש לפנך משוא פנים מה נשתנו אלו מאלו הללו שופכי דמים והללו שופכי דמים הללו מגלי עריות עריות והללו מגלי עריות הללו עובדי ע״ז והללו עובדי ע״ז, אמר הקב״ה למיכאל סניגוק של ישראל החזר להם תשובה באותה שעה מיכאל סניגוק של ישראל משתתק שנאמר בעת ההיא יעמוד מיכאל שרכם ואץ עמדה אלא שתיקה שנאמר עמדו ולא יכלו דבר, אמר הקב״ה למיכאל נשתתקת אני מדבר שנאמר אני מדבר בצדקה באמה זכות אני גואלם בשכל הצדקה שהיו עושים אלו עם אלו שאלמלא הצדקה לא נתקיימו שמים ואח הוי אני מדבר בצדקה רב להושיע, ע״כ.

ה ל א מראש מודעת זאת גודל מעלת הצדקה כי רבה היא, ואמרינן במדרש ח״ל השקיפה ממעון קדשך בא וראה כמה גדול כחה של צדקה שמהפכת מדת הדין למדת הרחמים שהרי כל השקפה שבתורה היא לרעה שנאמר י וישקיפו על פני סדום וכן הוא אומר נשקפה ותייבב אם סיסרא, חוץ מזו שהיא לטובה שנאמר השקיפה ממעון קדשך ללמדך שגדול כח של מתנות עניים שמהפכת מדת הרוגז למדת הרחמים, ע״כ.י ובזה יובן מאי דאמרינן בפ״ח דעירובין דף פו. דרש רבא בר מרי ישב עולם לפני אלהים חסד ואמת מן עצרוהו אימתי ישב עולם לפני אלהים בזמן שחסר ואמת מן עצרוהו. ויש לדקדק דמה חידש רבא בפשטיה דקרא דהרי מקרא מלא כתיב ישב עולם לפני אלהים חסד ואמת מן עצרוהו.

ויראה ליישב עם מאי דאמרינן במדרש בב״ר" ח״ל ביום עשות ה׳ אלהים א ח ושמים בתחלה עלה במחשבה לברוא את העולם בדין כיון שראה שאין העולם מתקיים בדין שתף עמו מדת הרחמים הוי ביום עשות ה׳ אלהים א ח ושמים. ולפי זה הוקשה לו לרבא היכי קאמר קרא ישב עולם לפני אלהים, דהיכי משכחת לה שיתקיים ויתיישב העולם לפני אלהים שהוא מדת הדין, והא אמרען שראה הקב״ה שאין העולם מתקיים בדין. לזה אמר רבא אימתי ישב עולם לפני אלהים בזמן שחסר ואמת מן עצרוהו, שהיא הצדקה שמהפכת מדת הדין למדת הרחמים וא״כ אפילו בלא שיתוף במרת הרחמים ישב עולם לפני אלהים, לפי שע״י הצדקה אין כאן דין.ני

וגזה יתבאר מאי דאמרינן במדרש אהיה אשר אהיה כשם שאתה הוה עמי כך אני הוה עמך אם פותחין את ידיהם ועושים צדקה אף אני אפתח את ידי שנאמר יפתח ה׳ לך את אוצרו הטוב, ואם אינן פותחים את ידיהם לעשות צדקה מה כתיב שם הן יעצור במים וייבשו וגו׳. וכבר הביא הרמב״ן אגדה זו בפי׳ על התורה פרשת שמותי' יע״ש. ויש לדקדק דלמה פרט מצות הצדקה יותר משאר מצות. ועוד יש לדקדק דמה התייחסות יש לתשובה זו למה ששאל משה רבעו ואמר ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם והשיב לו ה׳ אהיה אשר אהיה, שפירושו אם פותחין את ידיהם ועושים צדקה אף אני פותח את ידי כו׳ ולכאורה אין קשר לדברים הללו אלו עם אלו, אך במה שכתבנו יתיישב.

והנה הרב מוהר״ש יפה בשמות רבה פרשה ג סי׳ ז ד״ה אבל במרובים כו׳ כתב כי שאלת מה שמו היינו אם הגאולה במדת הדין או במדת הרחמים, כלומר שאם היא במדת הדין דוקא הם חוששים אולי יחטאו ונחם ה׳, אבל אם במדת הרחמים יודעים בודאי שגואלם מאחר שאינם ראוים לגאולה והוא אומר שעתיד לגואלם לפי שדן אותם במדת • רחמים ורחמי ה׳ הם לעולם ועד כי לא כלו רחמיו.

ובזה נבא לכוונת המאמר שמשה רבינו שאל מה שמו מה אומר אליהם כלומר אם הגאולה היא במדת הדין או במדת רחמים וכדכתיבנא, לזה השיב לו ה׳ דמה איכפת להו בזה אם אני דן אותם במדת הדין מ״מ אני אהיה אשר אהיה, כלומר כשם שאתה הוה עמי כך אני הוה עמך אם פותחין את ידיהם ועושים צדקה אף אני אפתח את ידי, כלומר שבידם הוא להפוך מדת הדין למדת רחמים ע״י הצדקה שעושים וא״כ לעולם אני מתנהג , עמהם במדת הרחמים וכדכתיבנא.

ובזה יובן מאי דאמרינן בבראשית רבה פרשה ח סי ׳ ( ג ) [ה] א״ר סימון בשעה שבא הקב״ה לברוא את אדם הראשון נעשו מלאכי השרת כתץ כתין וחבורות חבורות מהם אומרים אל יברא ומהם אומרים יברא הה״ד חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו, אמת אומר אל יברא שכולו שקרים, חסד אומר יברא שהוא גומל חסדים, שלום אומר אל יברא דכוליה קטטה, צדק אומר יברא שהוא עושה צדקות, מה עשה הקב״ה נטל אמת והשליכו ל א ח הה״ד ותשלך אמת ארצה, אמרו מלאכי השרת לפני הקב״ה מה אתה מבזה טכסיס שלך תעלה אמת מן ה א ח הה״ד אמת מ א ח תצמח וצדק משמים נשקף, ע״ב.

ויש לדקדק במאמר זה וכי לא ידע כל אחד בטענת חברו, ואמת לא ד ע שהוא גומל חסדים ועושה צדקות. ועוד אמאי לא קאמר חסד כי אם מצוה זו דגמילות חסדים וכי אינם מקיימין ישראל כי אם מצוה זו דצדקה. ועוד יש לדקדק בסוף המאמר דקאמר דנתרצה ה׳ לטענת מלאכי השרת ואמר אמת מ א ח תצמח, מהו זהו שסיים הכתוב ואמר וצדק משמים נשקף דהא צדק במקומו היה עומד שהסכימה דעתו לדעת עליון ואמר יברא שהוא עושה צדקות וא״כ לאיזה תכלית נשקף משמים בשעה שעלה אמת מן ה אח. ועוד אמאי קאמר לשון השקפה הול״ל וצדק משמים נראה.

ונראה דזה יובן עם מאי דאמרינן בפ״ק דע״ז עלה• די: אמר רבי יוסף לא ליצלי אינש צלותא דמוספי בתלת שעי קמייתא ביומא קמא דריש שתא ביחיד דלמא כיון דמיפקיד דיניה מעיינין בעובדיה ודחו ליה מידחי. והקשו והא אמרת שלש ראשונות יושב ועוסק בתורה, ותירצו תורה דכתיב בה אמת דכתיב" אמת קנה ואל תמכור אין הקב״ה עושה בה לפנים משורת הדין, דין דלא כתיב ביה אמת הקב״ה עושה לפנים משורת הדין, ע״כ. למדנו מכאן דאמת אץ בו לפנים משורת הדין אלא הוא דין גמור, ובפי״ב דשבת אמרינן מאי טעמא שקרא אחדא כרעא קאי ואמת מלבן לבוני קושטא קאי שקרא לא קאי, כלומר שאץ לשקר קיום.

ובזה נבא לכוונת המאמר דכשבא הקב״ה לברא את האדם אמר אמת שאל יברא, לפי שאמת אין בו לפנים משורת הדין וכיון דליכא לפנים משורת הדץ אין העולם מתקיים וכדאמרינן במדרש שאמר הקב״ה אם בורא אני את העולם במדת הדין אץ העולם מתקיים, וזהו שאמר אמת אל יברא שכולו שקרים כלומר שפעולותיו דומים לו דכשם דאין לשקר קיום כך אין לאדם קיום כיון שאין עושים לו לפנים משורת הדין, ולזה השיב חסד שיברא לפי שהוא גומל חסדים ובגמילות חסדים מהפך מדת הדץ למדת רחמים ועושים עמו לפנים משורת הדין וא״כ יכול להתקיים העולם. והנה נטל הקב״ה לאמת והשליכו ל א ח על שאמר אל יברא ואחייב כשאמרו לפניו מלאכי השרת למה אתה מבזה טכסיס שלך ואמר תעלה אמת ה א ח ועלה אמת וכדכתיב אמת מ א ח P תצמח, אז וצדק משמים נשקף כלומר שאמר לו אל יעלה בדעתך דבשביל שעלית תתהדר לפני מלך לדון דין גמור בלא לפנים משורת הדין, לפי שאני במקומי אני עומד ופעולתי היא אף בהשקפה שהיא לרעה, לפי שאני מהפך מדת הרוגז למדת רחמים ת״ש וצדק משמים נשקף.

וכזה יובנו דברי רש״י ז״ל בפ״ק דבתרא עלה ההיא דאמרינן תנו רבנן מעשה במונבז המלך שבזבז אוצרותיו ואוצרות אבותיו בשני בצורת וחברו עליו אחיו ובית אביו, אמרו לו אבותיך גנזו אוצרות והוסיפו על של אבותם ואתה בזבזת אוצרותיך ואוצרות אבותיך, א״ל אבותי גנזו אוצרות למטה ואני גנזתי אוצרות למעלה שנאמר אמת מ א ח תצמח וצדק משמים נשקף, ע״כ. ופרש״י ת״ל כשאמת מ א ח תצמח אף משמים נשקף הצדק נשקף מביט כמו נשקפה ותיבב כלומר זכות הצדקה מביט ומסתכל למטה, ע״כ.

והנה מוהר״ש יפה בספר יפה מראה פ״ק דפאה מאמר ג תמה בדברי רש״י הללו וכתב, ואינו נוח לי דודאי כל גמול שכר הוא מאת ה׳ מן השמים ומה נשתנה מעשה הצדקה מכל המצות. ומלבד זה יש לדקדק בדברי רש״י שכתב כשאמת מ א ח תצמח אף משמים נשקף הצדק לשלם גמול, איך הוא מקביל לצמיחת ה א ח מד שצדק נשקף מן שמים. P אמת ועוד במה שהביא ראיה למלת נשקף מקרא דנשקפה ותיבב את סיסרא.

ובמה שכתבנו הדברים כפשוטן, שמונבז המלך רצה לומר שהצדקה עושה פעולות גדולות בשמים ממעל דהיינו שמהפכת מדת הרין למדת רחמים מה שאין כן בשאר מצות. והביא ראיה לזה מקרא דכתיב אמת מ א ח תצמח וצדק משמים נשקף ופי׳ רש״י כשאמת מ א ח תצמח, כלומר דמיפקיד דינא בארעא דזה מורה מלת אמת וליכא לפנים משורת הדין, אף משמים נשקף צדק לשלם גמול. וזהו שכתב נשקף כמו נשקפה ותיבב דהיינו דמלת השקפה היא לרעה, ואעפ״כ נשקף לשלם גמול לפי שהצדקה מהפכת מדת הדין למדה ״ר.

ובזה אלכה ואשובה אל המאמר הפונה קדים. ויש להקשות דאיך עלה בדעתם של שרי מעלה לומר מה נשתנו אלו מאלו והלא בשביל שמור מצותיו ומשפטיו הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה, וכמה מסים וארגוניות וחירופין וגידופין אנו סובלין לאהבתו יתברך וכל הגוים הם שקטים ושאננים. ועוד יש לתמוה על מיכאל סניגורן של ישראל דמה זו שתיקה וכי לא ידע ההפרש שיש בין ישראל לעו״ג שהוא כיתרץ האור מהחושך. ותו רהקב״ה שלמד סניגוריא על ישראל לא מצא שום הפרש בינינו לבין העו״ג כי אם מצות הצדקה. ועוד צריך לדעת מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה סגולה פרטית שבעבודה למד סניגוריא על ישראל.

וכיוצא בזה מצינו במדרש סדר אמור פרשה כו סי׳ ח ת״ל דאמר בא אל בינות לגלגל אל תחת לכרוב ומלא חפניך גחלי אש וזרוק צל העיר 26 אר״י דסכנין שש שנים היו אותם גחלים עוממות ב ד ו של גבריאל סבור שישראל עושים תשובה כיון שראה שלא עשו תשובה בקש לזרקן בחימה ולקעקע ביצתן של ישראל, אמר לו הקב״ה גבריאל גבריאל להונך להונך, כלומר אל תזרקם בתימה אלא בנחת לפי שיש בהם בני אדם שעושים צדקה אלו עם אלו שנאמר וירא לכרובים תבנית יד אדם ואין יד אלא צדקה כד״א פתח תפתח את ידך, א״ר אבא בשם רבי ברכיה מי מעמיד העליונים והתחתונים הצדקה שעושים ביד הה״ד וצדקתך אלהים עד מרום, ע״כ.

ויש לדקדק במאמר זה טובא דודאי גבריאל כבר ידע שעושים צדקה אלו עם אלו דאת״ל דנעלם זה מגבריאל זה לא יתכן, דמי שידע שלא עשו תשובה איך לא ידע שעושים צדקה, אלא ע״כ לומר דידע ועכ״ז בשביל עונותיהם הסכימה דעתו להנקם בחימה ולקעקע ביצתם ואם כן מה השיב לו ה׳ יש בהם בני אדם שעושים צדקה וכר. וכן יש לדקדק במה שסיים המאמר מי מעמיד העליונים והתחתונים הצדקה שעושים ביד, דמה סגולה יש במצות הצדקה שמעמדת העליונים והתחתונים יותר משאר תרי״ג מצות.

עוד מצאנו בפרק חלק דף קד: וז״ל לא אליכם כל עוברי דרך אמר רב עמרם אמר רב עשאוני כעוברי על דת, דאלו בסדום כתיב וה׳_ המטיר על סדום ואלו בירושלים כתיב ממרום שלח אש בעצמותי. וכתיב ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום, וכי משוא פנים יש בדבר, אמר רבא אמר רבי יוחנן מדה יתירה היתה בירושלים שלא היתה בסדום, דאלו בסדום כתיב הנה זה היה עץ סדום אחותך גאון שבעת לחם וגר ויד עני ואביון לא החזיקה, ואלו בירושלים כתיב ידי נשים רחמניות וגר, ע״כ. ופרש״י וכי משוא פנים יש בדבר הואיל וישראל רעים יותר מסדום כדכתיב ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום, למה משוא פנים יש בדבר דהתם כתיב וה׳ המטיר הוא עצמו והכא ממרום שלח אש על ידי שליח, ע״כ. ויש לדקדק מה זו הרעש שהרעיש הקב״ה את עולמו שאמר עשאוני כעוברי על דת בשכיל דבסדום נפרע מהם הקב״ה בעצמו ואלו בירושלים נפרע מהם על ידי שליח, וכן במה שהקשו וכי משוא פנים יש בדכר דמה משוא פנים שייך מאחר שכבר נפרע מהם מה לי ע״י הקב״ה מה לי ע״י שליח.

תו יש להקשות במה שתירצו מדד. יתירה היתה בירושלים שלא היתה בסדום, דאלו בסדום כתיב יד עני ואביון לא החזיקה ואלו בירושלים כתיב ידי נשיס רחמניות, ופרש״י מדה יתירה לטובה דבירושלים כתיב ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן היו לברות למו, שהיתה מזמנת חברתה ואוכלת בנה אלמא רחמניות היו ואלו בסדום כתיב יד עני ואביון לא החזיקה, ע״כ.

ואני תמיה בזה טובא שהרי אין ריבוי העונות ומיעוטם מורה על שזה רשע מזה, שהרי לפעמים מי שיש בידו עונות מרובים הוא צדיק גמור לפי שבשיקול אל דעות זכיותיו מרובים מעונותיו, ואותו שעונותיו מועטים הוא רשע גמור לפי שבשיקול אל דעות עונותיו מרובים מזכיותיו והוא רשע גמור, ואין הפרש בזה בין אדם פרטי למדינה כוללת או לכל העולם שהכל תלוי אם העונות יתירות על הזכיות הרי אותו האיש או אותה המדינה חייבת ואם הזכיות יתירות על העונות הרי אותו האיש או אותה המדינה צדקת וכמו שביאר כל זה הרמב״ם ברפ״ג מהלכות תשובה יע״ש.

והשתא איכא לעיוני כשאמר הכתוב ויגדל עק בת עמי מחטאת סדום מה היא הכונה, אם לומר שעונות ירושלים היו מרובים מחטאת סדום זה לא יתכן כלל לפי שעדיין אפשר שאף שאנשי ירושלים עונותיהם מרובים הם צדיקים גמורים לפי שזכיותיהם מרובים בשיקול אל דעות ואנשי סדום אף שאין להם כל כך עונות הם רשעים גמורים. ואם כן מהו זה שתמה הכתוב ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום. אלא על כרחך לומר שכוונת הכתוב באומרו ויגדל עון בת עמי הוא ששקל ה׳ עונות ירושלים עם זכיותיה ועונות סדום עם זכיותיה וגדלה הכרעת עונות ירושלים נגד זכיותיה יותר מהכרעת עונות סדום נגד זכיותיה, ועל זה תמה הכתוב ואמר ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום. יא״כ על כרחך לומר כששקלו עונות סדום היה בכלל מה שלא החזיקה יד עני ואביון, וכששקלו זכיות ירושלים היה בכלל מצות הצדקה. ואם כן מה תשובה השיב ר׳ יוחנן מדה אחרת היתה בירושלים שלא היתה בסדום דאילו בסדום כתיב יד עני ואביון לא החזיקה ואילו בירושלים כתיב ידי נשים רחמניות, והלא כל זה היה בכף מאזנים בשיקול אל דעות ועם כל זה צווח קרא ואמר ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום.

אמנם על פי הקדמתנו יאמר נא דשלשה המאמרים הללו כוונה אחת להם. שכבר נתבאר גודל מעלת הצדקה שמהפכת מדת הדין למדת הרחמים. וכבר הראת לדעת שכל שהעונש הוא ע״י הקב״ה בכבודו ובעצמו הוא בתכלית מה שאפשר לפי שבא במשפט חזק וכמ״ש בספרי לי נקם ושלם אמר הקב״ה אל תהיו סבורים שאפרע מכם ע״י שליח כשם שנפרעתי מפרעה ע״י משה ומסנחריב ע״י מלאך, אבל לעתיד אני נפרע מכם שנאמר לי נקם ושלם, ע״כ. וכמו שנאריך בפרט זה בדרך עצבי יע״ש.

וזהו כוונת המאמר לא אליכם כל עוברי דרך עשאוני בני כעוברי על דת דכתיב ויגדל ע ץ בת עמי מחטאת סדום דאלו בסדום כתיב וה׳ המטיר על סדום הוא בעצמו אלמא בא עמהם במשפט חזק, ואלו בירושלים שהיו חטאים יותר מסדום נפרע מהם על ידי שליח כדכתיב ממרום שלח אש אלמא שלא בא עמהם במשפט חזק. ועל זה הקשו וכי משוא פנים יש בדבר שירושלים שהיו חטאים ביותר לא בא עמהם במשפט חזק וסדום בא עמהם במשפט חזק. ולזה השיב ר׳ יוחנן מדה יתירה היתה בירושלים כר כלומר דסדום לא היו עושים צדקה ובירושלים היו עושים צדקה כלומר דמדום אף שלא היו חטאים כאנשי ירושלים מכל מקום כיון שהיו רעים וחטאים כפי הדין הגמור בא עליהם במשפט חזק ונפרע מהם על ידי עצמו לפי שכך חייבה מדת הדין, אבל אנשי ירושלים אף שהיו חטאים יותר מסדום וכפי מדת הדין היה ראוי ליפרע מהם על ידי עצמו ולבא עמהם במשפט חזק, מכל מקום לא בא עמהם במשפט חזק ונפרע מהם על ידי שליח, לפי שהיה בהם מצות הצדקה שמהפכת מדת הדין למדת הרחמים.

והכי אמרינן במדרש איכה 38 ת״ל ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן ר׳ הונא בשם ר׳ יוסי אמר הקב״ה לא הניחו אותי לפשוט ידי בעולמי כיצד היתה לאשה אחת מהם ככר א׳ והיה בו כדי שיאכלוהו היא ובעלה יום אחד וכיון שמת בנה של שכנתה היתה נוטלת אותו הככר ומנחמת אותה בו והעלה עליהם הכתוב כאילו בשלו ילדיהן למצות, הה״ד ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן וכל כך למה בשביל שהיו לברות למו, ע״כ. ופירש מהר״ש יפה לא הניחו אותי לפשוט ידי בעולמי דראויים היו לבלתי השאיר מהם פליטה וע״י כן נמצא פושט ידו בעולמו שאבודן היה העולם אבד שהם המקיימים אותו, אלא ע״י הצדקה שעשו לא הניחו מקום למדת הדין לעשות כך, עכ״ד. והן הם הדברים שכתבנו שע״י מצות הצדקה הפכו מדת הדין למדת רחמים ולא התנהג ה׳ עמהם במדת הדין כי אם במדת הרחמים.

ובזה יובן מאי דאמרינן ברבה פרשת אמור פכ״ט סימן ב חה לשונו כי אעשה כלה בכל הגוים אשר הדחתיך שמה, עו״ג שהם מכלים שדותיהם אעשה כלה, אבל ישראל שאין מכלים שדותיהם כמה דאת אמר לא תכלה פאת שדך, לא אעשה כלה וכו׳ אימתי בחדש השביעי, ע״כ. והקשה מהר״ש יפה דמה טעם לכליון העו׳׳ג עם מה שהם מכלים שדותיהם.

ולפי דרכנו הדברים כפשוטן דמצות פאה שהיא מתנות עניים גורם שאינו בא עם ישראל במדת ה ח אלא במרת הרחמים ולפיכך אינו עושה עמהם כלה, אבל העו״ג שאין בהם צדקה ומכלים שדותיהם בא עמהם במרת הדין ועושה אותם כלה. ומה שסיים המדרש אימתי בחדש הזי, הכוונה היא כמ׳׳ש שם מהר״ש יפה שמה שקבע ה׳ יום הדץ בחדש הז׳ הוא לטובתם של ישראל, לפי שקודם לזה הוא זמן אסיפת הפירות ונותנים לעניים לקט שכחה ופאה וכשיושב לדון את כל העולם אינו דן את ישראל במדת הדין אלא במדת הרחמים, לפי שגדול כח של.מתנות עניים שמהפכת מדת הרוגז למדת רחמים וכדכתיבנא.

וראיתי בב״ר פכ״ח סי׳ ה א״ר ברכיה נעשה בשבט יהודה ובנימץ מה שלא נעשה בסדום, בסדום כתיב וחטאתם כי כבדה מאד, ובשבט יהודה ובנימין כתיב עק בת ישראל ויהודה גדול במאד מאד, א״ר תנחומא אית לן קרא אחרי דגדל עץ בת עמי מחטאת סדום, ואותם לא נשתייר מהם פליטה ואלו נשתייר מהם פליטה, אלא אותה ההפוכה כמו רגע, לא פשטו ידיהם במצות, לא חלו בה ידים, א״ר תנחומא לא חלת יד ליד, אלו פשטו ידיהם במצות, ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן, כל כך למה היו לברות למו, ע״כ.

והנה מהר״ש יפה הבין באומרם לא פשטו ידיהם במצות סתם מצות, וכן מה שאמר ר׳ תנחומא לא חלת יד ליד דהיינו שלא חלתה במצות, ועל זה הקשה ממה שאמרו בסוטה דעבירה מכבה מצוה ואמרינן נמי ולא יקח שחד שאינו נוטל שחד של מצות והאריך בזה יע״ש. ולא ידעתי איך נרמז באומרו ולא חלו בה ידים שלא פשטו ידיהם במצות. ועוד מה חידש ר׳ תנחומא באומרו לא חלת יד ליד.

אשר על כן נראה דאגדה זו ואגדה דפרק חלק הם שפה אחת ודברים אחדים בעיקר הקושיא ובתירוצה, דמ״ש בב״ר דבסדום לא נשתייר מהם פליטה היינו מאי דאמרינן בפרק חלק דבסדום נפרע מהם ע״י עצמו וכיון תפרע מהם ע׳׳י עצמו בא עמהס במשפט חזק ולא נשתייר מהם פליטה, ואלו בירושלים נפרע מהם ע״י שליח ומש״ה לא בא עמהם במשפט חזק ונשתייר מהם פליטה. ועל זה תמהו דאמאי מאחר דכתיב ויגדל עץ בת עמי מחטאת סדום. ותירצו לא חלו בה ידים לא פשטו ידיהם במצות ואמר ר׳ תנחומא לא חלת יד ליד, כלומר דבסדום לא ל ד T היו עושים צדקה ופירוש ד ים היינו שהיא הצדקה שנקראת יד ליד וכמו שנתבאר בדרך ענדם במאח״ל כל מי שיש בו גסות הרוח אפילו עושה צדקה בסתר לא ינקה מתנה של גיהנם שנאמר ד ל ד לא ינקה רע יע״ש. ולפי שלא היו עושים צדקה בא עמהם ברץ גמור, אבל ירושלים פשטו ד ד ם במצות דהיינו שהיו עושים צדקה והפכו מדת ה ח למדת רחמים ומש״ה לא בא עליהם במשפט חזק, והוא התירוץ עצמו שאמר ר׳ יוחנן באגדה רפרק חלק.

כאומן שכל האגדות האלו הם דברים אחדים אין בהם הפרש כי אם בפירוש ולא חלו בה ידים, דלפי אגדה דפרק חלק מאי דכתיב ולא חלו בה ידים הוא מעיקר הקושיא דויגדל עון בת עמי מחטאת סדום ועם כל זה בסדום לא חלו בה ידים כלומר שלא נפרע מהם ע״י שליח, ואילו בירושלים חלו בה ידים כלומר שנפרע מהם ע״י שליח ומש׳׳ה לא בא עליהם במשפט חזק, ובא התירוץ לזה ידי נשים רחמניות כלומר דבירושלים היו עושים צדקה. אך כפי האגדה דב״ר מאי רכתיב ולא חלו בה ידים הוא תי רק הקושיא שהקשה הכתוב ויגדל עדן בת עמי מחטאת סדום ואלו לא נשתייר מהם פליטה ואלו נשתייר מהם פליטה, לזה ת י ח הכתוב דבסדום לא חלו בה ידים כלומר שלא עשו צדקה וא״כ נשארה מדת הדין במקומה וחייבה מדת הדין שלא ישתייר מהם פליטה, אבל ירושלים שהיה בהם מצות הצדקה הפכו מדת הדין למדת הרחמים ונשתייר מהם פליטה.

הכלל העולה דלכל האגדות בירושלים לא התנהג בהם במדת הדין כי אם במדת הרחמים. שוב ראיתי הדבר מפורש במדרש חז ית" בפי משכני אחריך נרוצה" וז״ל אמר ר׳ יהודה אמרה כנסת ישראל לפני הקב״ה רבש״ע על שנהגת עם שכנותי במדת הדץ ועמי במדת הרחמים אחריך נרוצה והביאו על זה את האגדה דב״ר שכתבנו.

וזהו כוונת ר׳ לוי דאמר שש שנים היו הגחלים עוממות בידו של גבריאל שמא יעשו תשובה כיון שלא עשו בקש לזרקן בתימה ולקעקע ביצתם, לפי שראה שכפי מדת הדין ראוי ח״ו לקעקע ביצתם, ואמר לו הקב״ה גבריאל גבריאל להונך להונך כלומר אל תזרקם בחימה אלא בנחת לפי שיש בהם בני אדם שעושים צדקה וכיון שכן הם מהפכים מדת הדין למדת רחמים ואיני יכול לבא עמהם במדת הדין כי אם במרת רחמים.

וזהו נמי כוונת המאמר שכתבנו בתחלת הדרוש, דלעתיד לבא כשיבא הקדוש ברוך הוא לכלות את העכו״ם מן העולם עומדים כל השרים של מעלה ואומדים כלום יש לפניך משוא פנים מה נשתנו אלו מאלו. שהכוונה היא עם מה שפרש״י בפסוק מי זה בא מאדום דלעתיד לבא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו נפרע משרו של עשו ואח״כ מעשו שנאמר כי רותה בשמים חרבי ואח״כ על אדום תרד, וכמו שנתבאר לעיל דאיתא בספרי דלעתיד לבא נפרע הקב״ה מן העכו״ם בעצמו ולא ע״י שליח שנאמר לי נקם ושלם, ועל זה עומדים כל השרים של מעלה ואומרים כלום יש לפניך משוא פנים מה נשתנו אלו מאלו והיא הקושיא בעצמה שהקשה בפרק חלק.

וזהו כוונת הכתוב שעומדים כל השרים ואומרים מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה זה הדור בלבושו צועה ברוב כחו, שרואין שבא הקב״ה בעצמו ליפרע מן העכו״ם וא״כ בא עמהם במשפט חזק צועה ברוב כחו כדי לכלותם לגמרי, ועל זה שואלים וכי משוא פנים יש לפניך והלא בירושלים שהיו חוטאים ביותר נפרעת מהם ע״י שליח כדי שלא לבא עמהם במשפט חזק ומה נשתנו אלו מאלו והיא הקושיא עצמה שהקשה בפרק חלק. ואומר הקב״ה למיכאל החזר להם תשובה ומיכאל משתתק לפי שלא מצא תשובה לקושית השרים, לפי שידע שישראל כפי מדת הדין היה ראוי לבא עליהם במשפט חזק ועם כל זה התנהג עמהם כמדת הרחמים. לזה השיב הקב״ה אני מדבר בצדקה והיא התשובה בעצמה שהשיב רבי יוחנן בפרק חלק דישראל ע׳׳י שהיו עושים צדקה אלו עם אלו התנהג עמהם במדת רחמים לפי שהצדקה מהפכת מדת הדין למדת רחמים, אבל העו״ג שאין עושים צדקה מתנהג אני עמהם במדת הדין ומש״ה אני בעצמי רותה בשמים חרבי ואח״כ על אדום תרד, באופן שלמדנו כמה גדול כחה של צדקה.

ואל זה סובב הולך מאמר רז״ל פ״ק דב״ב תניא ר׳ יהודה אומר גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה שנאמר" כה אמר ה׳ שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות וכתיב ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה.