פתיחת התפריט הראשי

פרשת דרכים דרוש יט

דף זה הוסב אוטומטית מטקסט מוקלד. יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.


דרך החיים דרוש תשעה עשר

במדרש, י אך עשי לי עגה קטנה אליהו כהן היה ואמר לה שתפריש חלה מן העיסה, ע״כ

באהבת ה׳ אותנו קדשנו במצותיו אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אמר רחמנא שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש. ובזה נבא לבאר ויכוח הצרפית עם אליהו והמשך הפסוקים הלא הם כתובים בספר מלכים א סי׳ יז וזה תארם, ותלך לקחת ויקרא אליה ויאמר לקחי נא לי פת לחם בידך, ותאמר חי ה׳ אלהיך אם יש לי מעוג כי אם מלא כף קמח בכד ומעט שמן בצפחת והנני מקוששת שנים עצים ובאתי ועשיתיהו לי ולבני ואכלנוהו ומתנו, ויאמר אליה אליהו אל תיראי באי עשי כדברך אך עשי לי משם עגה קטנה בראשונה והוצאת לי ולך ולבניך תעשי באחרונה כי כה אמר ה׳ אלהי ישראל כד הקמח לא תכלה וגר.

ויש לדקדק בפסוקים אלו טובא חרא במ״ש היא ואכלנוהו ומתנו, דלאיזה תכלית הזכירה יום המיתה לא היה לה לומר אלא שאין לה כי אם מלא כף קמח בכד ומעט שמן בצפחת והם נצרכים לזה לאכול ואם לא יאכלו ימותו, אבל המיתה של אחר האכילה אינו צודק לטענתה. עוד יש לדקדק במאמר אליהו אל תיראי באי עשי כדברך אך עשי לי משם עגה קטנה וגו׳, דהיכי קאמר עשי כדברך והלא זה אינו אלא כדבריו דלדידה לא היתה נותנת לאליהו ולא כלום. עוד יש לדקדק במה שכפל אליהו ואמר עשי לי עגה קטנה בראשונה והוצאת לי, דלמאי איצטריך לומר והוצאת לי באומרו עשי לי סגי. ותו במה שסיים דבריו ואמר כי כה אמר ה׳ וגר, דמאי נתינת טעם הוא למאי דקאמר איהו והול״ל וכה אמר ה׳.

וקודם כל דבר נקדים הא דגרסינן בפי בתרא דיומא ת״ר מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל הקל תחלה, טבל ונבלה מאכילין אותו נבלה, טבל ושביעית שביעית, טבל ותרומה תנאי היא דתניא מאכילין אותו טבל ואין מאכילין אותו תרומה בן תימא אומר תרומה ולא טבל. א״ר היכי דאפשר בחולין כ״ע לא פליגי דמתקנינן ליה ומספינן ליה, כי פליגי בדלא אפשר בחולין מר סבר טבל חמור ומר סבר תרומה חמורה, מר סבר טבל חמור אבל תרומה חזיא לכהן ומר סבר תרומה חמורה אבל טבל אפשר לתקוניה, ע״כ.

ופרש״י בדאפשר בחולין שיש די בחולין של טבל להאכילו לאחר שתנטל תרומתו דכ״ע לא פליגי דמתקנינן ליה ומספינן ליה חולין ואין מאכיל אותו טבל ולא תרומה, כי פליגי בדלא אפשר בחולין אא״כ אוכל את כולו וקאמר מאכילין אותו הטבל כמות שהוא ולא יפרשו ממנו תרומתו להאכילו תרומה לעצמה וחולין לעצמן ובן תימא אומר מוטב שיפרשו תרומותיו ויאכילוהו כל אחד לעצמו ולא יאכילוהו טבל כמות שהוא, מר סבר טבל חמור שאפילו לכהנים אינו ראוי ומ״ס תרומה חמורה שאין לה היתר אבל טבל אפשר דמתקן להו וחולין יהיו ראויין לכל אדם, ע״כ.

והנה רגע אדבר במאי דהוקשה לי בסוגיא זו מהא דכתב הר״ן בשם הדאכ׳׳ד בחולה שיש בו סכנה דשוחטין לו, דלמה לא נאכילהו נבלה שהיא איסור לאו ועדיף מלשחוט שהוא איסור סקילה. ותיח דנהי דאיסור נבלה הוא איסור לאו ושבת איסור סקילה מ״מ איכא חומרא אחרת בנבלה שהאוכלה עובר על כל זית וזית שבה, אבל לענין שבת לא עבר אלא בשעת שחיטה וחד איסור הוא דאיכא ומש״ה לאוין הרבה תבלה לא מיקרו איסור קל לגבי חד לאו דשבת אע״ג דהוי איסור סקילה, ע״ב.

ונוראות נפלאתי מה יענה הר״ן ביום שידובר בו סוגיא הלזו תחלקו רבנן ובן תימא אם מאכילין אותו טבל או תרומה, ולפי דבריו פשיטא דמתקנינן לטבל ומאכילין אותו התרומה בפני עצמה דליכא איסורא כי אם באותו זית דתרומה, אבל בטבל חייב על כל זית וזית שבה ואע״ג שאין באותו זית של טבל שיעור תרומה להתחייב עליו, מ״מ איסור הטבל אינו בשביל התרומה שיש בה אלא גזרת מלך היא שהאוכל טבל חייב מיתה, והת כהנים שאוכלים תתמה וחייבים מיתה על הטבל וכמבואר. והשתא הדברים ק״ו ומה התם בשבת איסור סקילה אמתנן דמוטב שיעבור איסור דסקילה ממה שיעבור ת ת איסורי דלאו תבלה, הכא דתרוייהו איסור מיתה בידי שמים לא כל שכן שנאמר דמוטב שיעבור חד איסור דתרומה ממה שיעבור תרי איסורי דטבל, ואע״ג דאיסור תרומה חמיר מאיסור טבל משום דטבל אפשר לתקוניה מ״מ פשיטא דטפי חמיר איסור סקילה מאיסור לאו ממאי דחמיר איסור תרומה מאיסור טבל, וכי תימא דהר״ן לא אמרה למילתיה אליבא דת״ק כי אם אליבא דבן תימא דסבר דמאכילין אותו תרומה, זה אינו חדא דאנן קי״ל דהלכתא כת״ק וכמו שפסק הרמב״ם בהלכות מאכלות אסורות דטבל ותרומה מאכילין אותו טבל, ועוד ראף דנימא דהלכתא כבן תימא עדיין הקושיא במקומה עומדת, שהרי בגמרא כשבאו לתת טעם לבן תימא דאמאי מאכילין אותו תרומה אמרו דטעמיה הוא משום דסבר דטבל חמור משום דלא חזיא לכהן אבל תרומה חזיא לכהן, ולפי דברי הר״ן לא איצטריך להאי טעמא, דאף דנימא דתרומה חמירא מאיסור טבל, מאכילין אותו תרומה משום דבתרומה לא עביד כי אם חד איסורא ובטבל עביד תת איסורי, באופן שדברי הר״ן הללו לכאורה הם מתמיהים.

והנראה אצלי דהר״ן ז״ל רוח אחרת אתו בפירוש הסוגיא, דמאי דאמרינן היכא דאפשר בחולין דכ״ע לא פליגי דמתקנינן ליה ומספינן ליה, אין הכוונה כמו שפי׳ רש״י דהיינו שיש די בחולין שבו ומאי דאמרינן כי פליגי בדלא אפשר בחולין היינו שאין די בחולין, ולדידיה אין כאן כי אם קב אחד של טבל ונחלקו אם מתקנים אותו אם לאו, ולפי פירוש זה לא הוי דומיא דרישא דקתני טבל ונבלה מאכילץ אותו נבלה. טבל ושביעית מאכילין אותו שביעית שהם שני איסורים מדברים נפרדים, אך להר״ן הך דטבל ותרומה הוי דומיא דתשא דטבל ונבלה וטבל ושביעית ומיידי דיש כאן שני קבים אחד של טבל ואחד של תרומה, וקאמר רבה היכא דאפשר בחולין דהיינו דבידינו לתקן הטבל כולי עלמא לא פליגי דמתקנינן ליה ומספינן ליה, ומיידי בין שיש די בחולין של טבל זה להאכילו לאחר שתנטל תרומתו וכין שאין די בחולין של טבל זה להאכילו לאחר שתנטל תרומתו, דבין הכי ובין הכי מתקנינן ליה ומספינן ליה, דאפילו אם אץ די בחולין שבו לאחר שתנטל תרומתו מתקנינן ליה ומאכילין אותו החולץ והתרומה כי היכי דלא ליעבד איסורים הרבה, דהיינו שאם יאכל הטבל כמות שהוא יעבור על כל זית וזית אך לאחר שיתקנו אותו אינו עובר אלא על כזית דתרומה, כי פליגי בדלא אפשר בחולין כלומר שאין אנו יכולין לתקן הטבל וכגון שאין הבעלים כאן.

דומה לאותה שהקשו הראשונים ז״ל' עלה ההיא דאמרינן בפרק בתרא דמסכת ע״ז°' דטבל אוסר במשהו משום דכהיתרו כך איסורו, דלמה לי הך טעמא תיפוק ליה דטבל הוי דבר שיש לו מתירין, ותירצו דמיירי בשאץ הבעלים כאן ואץ מי שיכול להפריש התרומות, הכי נמי מחלוקת זה דת״ק ובן תימא מיירי בדלא אפשר בחולין, כלומר שאין הבעלים כאן כדי שיתקן את הטבל. והשתא איכא שני איסורים נפרדים אחד של טבל ואחד של תרומה, ונחלקו ת״ק ובן תימא איזה מהם איסורו חמור דעל כולם חייב על כל זית תית.

ופימנץ מצאתי לפירוש זה בהרמב״ם בפי״ד מהלכות מאכלות אסורות" שכתב טבל ותרומה אם אי אפשר לתקן את הטבל מאכילין אותו טבל. והנה כל הישר הולך יראה שפשט דברי הרמב״ם מורים כאשר כתבנו לדעת הר״ן, דהיינו שאי אפשר לתקן הטבל עצמו ומיירי שיש כאן שני קבים אחד של , טבל ואחד של תרומה.

ולפי פירוש זה שכתבנו לדעת הר״ן ניחא לי קושיא אחרת שנתקשיתי בסוגיא זו, דבמה נחלקו אבות העולם אם מאכילין אותו טבל או תרומה דמר סבר טבל חמור ומר סבר תרומה חמירא, ולמה לא נעשה תיקון אחר וינצל מאיסור טבל ומאיסור תרומה והוא שיתקן הטבל ויפריש התרומה ויחזור ויערב אותה עם החולין דהשתא ליכא איסור תורה כלל, דהא מן התורה חד בתרי בטיל כדכתיבנ , אחרי רבים להטות ומה גם במץ , במינו וכמבואר.

וכי תימא משום דאין מבטלץ איסור לכתחלה זה אינו מעלה ארוכה כלל, ולא מיבעיא לסברת להקת הראשונים והאחרונים דאית להו דאיסור זה דאץ מבטלץ איסור לכתחלה הוא מדרבנן דוקא, דפשיטא דמוטב שיעבור איסור דרבנן ולא יעבור על איסור תורה, אלא אף למ״ד דהא דאין מבטלין איסור לכתחלה הוא מדאורייתא ויליף לה מזרוע בשלה, מ״מ פשיטא דאינו אלא איסורא בעלמא ואפילו לאו ליכא וכמבואר, וא״כ מוטב שנעבור איסור זה דאין מבטלין איסור שאינו אלא איסורא בעלמא ממה שיעבור החולה באיסור שהוא במיתה בידי שמים. וכי תימא ראיסור הטבל או התרומה עובר עליה החולה אך איסור דאין מבטלין איסור אנו עושין אותו ולא ניתנו האיסורים לדחות אצלנו, זה לא ניתן להאמר כלל שהרי אנו שוחטין לחולה בשבת כדי שלא יאכל החולה נבלה, הרי שאין הפרש בין אם נעשה האיסור ע״י החולה או ע״י אחרים כל שהוא לצורך החולה חשיב כגוף אחד.

והנה בשלמא להר״ן דאית ליה דהכא מיירי בשאין הבעלים כאן לא קשיא כלל, אך לרש״י דאית ליה דהכא מיירי שאנו יכולין לתקן הטבל אלא שאין די בחולין לבדם לאחר שניטלה תרומתן, אמאי לא תיקנו שיתקן ויחזור ויערב ונמצא דאין כאן למרבה כי אם איסורא , בעלמא.

רראה דס״ל לרש״י רכל איסור שנעשה שהוא לצורך החולה וכגון טבל ותרומה דאכילת הטבל או התרומה הוא צורך החולה, וכן לשחוט לחולה או להאכילו נבלה דעל כרחין לצורך החולה צריכין אנו להתיר איסור דנטילת נשמה או איסור דאכילת נבלה, בזה הוא שאנו משערים האיסורים איזהו קל ואיזהו חמור ומאכילין אותו הקל הקל תחלה, אבל הכא באיסור זה שאנו מבטלין איסור אין בו צורך לחולה כלל דמאי איכפת ליה אם אנו מבטלין האיסור אם לאו, ואף שאנו מצילים אותו מאיסור חמור מ״מ כיון שאין בו צורך לחולה לא ניתן איסור זה לדחות אף שהוא איסור קל, ומוטב שיעבור החולה על איסור חמור כיון שהוא צורך החולה ממה שנעבור על איסור קל כיון שאיסור זה אין בו צורך לחולה

ופימנין מצאתי לחילוק זה ברלב״ג בפירושו על מה שאמר אחימלך לדוד אין לחם חול אל תחת ידי כי אם לחם קדש יש אם נשמרו הנערים אך מאשה, ה״ל והתיר הכתוב אכילתה לזרים ולא אכילתה בטומאה כי הזרות יתכן שיותר מפני פקוח נפש כי האכילה היא בעצמותה מסירה הסכנה שתהיה מהרעב, ואולם הטומאה אין ראוי שתדחה מפני זה אחר שאינה בעצמותה סיבה להסיר הסכנה, ע״כ. והנה הפריז על המדה במה שכתב שהטומאה אין ראוי שתדחה מפני הסכנה, ודבר זה ישתקע ולא יאמר שלא מצינו שום איסור שאינו נדחה מפני פקוח נפש כי אם ע״ז וג״ע ושפיכות דמים, אבל שאר כל האיסורים בכללם נדחים מפני פקוח נפש ואלו הם דברים פשוטים.

ודע דבפרק הכונס אמרינן ויתאוה דוד ויאמר מי ישקני מים מבור מבית לחם אשר בשער ויבקעו שלשת הגבורים במחנה פלשתים וישאבו מים מבור בית לחם אשר בשער, מאי קא מיבעיא ליה אמר רבא אמר ר״ן טמון באש קא מיבעיא ליה אי כר״י אי כרבנן. ופרש״י טמון באש קא מיבעיא ליה, מעשה בא לפניו במחנה ששרפו אנשיו גדיש של ישראל ונצרך לשאול הלכה אם חייבים לשלם כלים הטמונים בתוכה כר״י או פטורים כרבנן, רב הונא אמר גדישים דשעורים דישראל הוו דהוו מיטמרי פלשתים בהו, וקא מיבעיא ליה מהו להציל עצמו בממון חברו, שלחו ליה אסור להציל עצמו בממון חברו כר. וכתבו התום׳ מהו להציל עצמו בממון חברו, איבעיא ליה אם חייב לשלם כשהציל עצמו מפני פקוח נפש, ע״כ. כוונת דבריהם דודאי לא נסתפק דוד אם מותר להציל עצמו בממון חברו במקום סכנה דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש ואיך יתכן שהשיבו לו הסנהדרין דאסור להציל עצמו בממון חברו, אלא דמה שנסתפק דוד הוא תהי דמותר להציל עצמו מ״מ חייב לשלם או דלמא פטור כיון דברשות קא עביד, והשיבו לו דחייב לשלם וכ״כ הרא״ש יע״ש. ולפ״ז מאי דאמרינן בגמ׳ בשלמא למ״ד למיקלי היינו־דכתיב ויתיצב בתוך החלקה ויצילה כר, הכוונה היא שחייב אותם לשלם דמי העדשים והשעורים. אך רש״י ז״ל כתב ויצילה שלא ישרפוה הואיל ואסור להציל עצמו בממון חברו, ע״כ. משמע דס״ל דמה שנסתפק דוד הוא אם מותר להציל עצמו בממון חברו, והדבר הוא תימה בעיני דאיך יתכן דבמקום פקוח נפש אסור להציל עצמו בממון חברו.

גם מה שכתב הרלב״ג בסוף דבריו ולזאת הסיבה בעינא יותר לכבות את הנר ולא יותר לטלטל את הנר כמו שביארנו במקומו, ע״כ. דבר זה לא נתבאר ולא יתבאר, ואם כיון על אותה ששנינו בפ״ב דשבת המכבה את הנר מפני שהוא מתיירא מפני עכו״ם מפני לסטים מפני רוח רעה מפני החולה שיישן פטור, אוקמוה בגמרא בחולה שיש בו סכנה ובדין הוא דליתני מותר אלא משום דבעי למיתני סיפא חייב תנא רישא פטור, ועל זה הוקשה לו דאמאי התירו לכבות יטלטל הנר ייוציאנה מהחדר ומכח קושיא זו חילק בין טלטול לכבוי. הא לא קשיא כלל דלא אתא מתני׳ להורות כי אם שהותרה מלאכה גמורה דמכבה מפני עכו״ם ומפני החולה היכא דאי אפשר בענין אחר כי אם במכבה, וכגון שיש לחוש שעד שיוציאנה חוץ לחדר יבואו עכו״ם או יכבד עליו חוליו ויסתכן, אבל פשיטא דאם אנו יכולים להסיר הסכנה על ידי טלטול הנר פשיטא שלא נעשה מלאכה גמורה, ואטו אם יכול לכפות הנר באיזה דבר שלא יראה האור החוצה לא יעשה, אלא ודאי דהתם במתני׳ לא איירי אלא היכא דליכא שום תיקון להסיר הסכנה אלא ע ״י שיכבה הנר ואשמועינן דמותר.

הן אמת דקושית הרב בדברי אחימלך שאמר לדוד אם נשמרו הנערים אך מאשה, היא קושיא עצומה, דלא ימנע אם ידע אחימלך בסכנת דוד שאחזו בולמוס כדברי רז״ל א״כ אפי׳ לטמאים היה מהראוי שיאכיל, ואם לא ידע שאחזו בולמוס א״כ מי התיר לו לתת לו לחם קדש שהוא אסור לזר.

וראייתי להרב בעל יפה מראה בפ״ז דיומא מאמר ב עלה ההיא דאמרינן רב הונא אמר עשרים וארבעה עשרונות שאכל דוד ברעבון אכלם, וכתב שם הרב שאכלם כולם דוד מחמת רעבון שאחזו בולמוס והוצרך לאכול כולם, אף על גב דבלאו הכי היו מותרות לזרים מכיון דהוסרו מעל השלחן לאחר הקטרת הבזיכין, והביא הרב אותה סוגיא דפרק שתי הלחם" דקאמר והוא דרך חול ואף כי היום יקדש בכלי דהכי קאמר להו דוד לא מיבעיא האי דכיון תפיק ליה ממעילה דרך חול הוא, אלא אפילו האיך נמי דהיום יקדש בכלי הבו לי דליכול דמסוכן הוא. ומכאן הכריח הרב דלחם הפנים שהוסר מהשלחן אחר הקטרת הבזיכין שהם מותרים לזרים. וכן שנה עוד בדבר הזה והקשה מנא לן שאכל דוד העשרים וארבעה עשרונים מחמת רעבון דלמא רובו ניתן לו לצידה לדרך כיון דמותר היה אפי׳ בלא סכנה כר, ע״כ.

ואחרי בקשת המחילה דבר זה ישתקע ולא יאמר, דמלתא דפשיטא היא דלחם הפנים אף שהוסר מעל השלחן אחר הקטרת הבזיכין אפ״ה אסור לזרים, לפי שהוא קדשי קדשים ואינו נאכל אלא ליום ולילה, ולא אהני הקטרת הבזיכין אלא להוציאו ממעילה דקי״ל דכל דבר שיש בו היתר לכהנים אין בו משום מעילה, אבל לעולם דאסור לזרים כדין כל קדשי קדשים וזה פשוט.

וא״כ הדרא קושיא לדוכתא דמה היתה כוונת אחימלך באומרו אם נשמרו הנערים אך מאשה. וראיתי לרש״י שכתב אם נשמרו אך מאשה, בקושי אני מאכילן לזרים אך זה אי אפשר שאאכילהו בטומאה וכ״כ רבינו ישעיה. ולא ירדתי לסוף דעתם דלמה יקל בעיני אחימלך אכילת הזר קדשי קדשים מכבד בעיניו אכילתם לטמאים, והלא אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש.

וכדי ליישב כל זה נביא המשך הפסוקים שאמר דוד לאחימלך ועתה מה יש תחת ידך חמשה לחם תנה בית או הנמצא ויען הכהן את דוד דאמר אץ לחם חול אל תחת ד י כי אם לחם קדש יש אם נשמת הגעתם אך מאשה ויען דוד את הכהן דאמר לו כי אם אשה עצורה לנו כתמול שלשום כו׳ והוא דרך חול ואף כי היום יקדש בכלי דתן לו הכהן קדש כי לא היה שם לחם כי אם לחם הפנים המוסרים מלפני ה׳ לשום לחם חום ביום הלקחו, ע״כ.

והנה הדקדוקים באלו הפסוקים רבו כמו רבו, חדא במ״ש דוד מה יש תחת ידך היא מלה מיותרת דפשיטא דממה שיש תחת ידו יתן לו ולא ממה שאינו תחת ידו. ועוד יש לדקדק במ״ש חמשה לחם, מה היתה כוונת דוד במספר זה ואינו מדרך המוסר למי ששואל אתה דבר מחברו שישאל ממנו במדה במנין ובמשורה ולא היל״ל אלא שיתן לו לחם כדי שלא ימות ברעב. וכן יש לדקדק במה שסיים דוד דבריו ואמר או הנמצא, הם דברים מיותרים דאם כוונתו היא שאם לא היה ביד אחימלך לחם שיתן לו מה שנמצא בידו, הא מילתא דפשיטא היא, ואם כוונתו היא שאם לא יש לו חמשה לחם שיתן לו מה שנמצא דהיינו שלשה או ארבעה לחם, גם זה לא יתכן דאיך יתכן שאם לא היה נמצא ביד אחימלך מה ששאל דוד שלא יתן לו מה שנמצא בידו.

וכן יש לדקדק במה שאמר אחימלך אם נשמרו הנערים אך מאשה, יקשה מה שהקשינו דאמאי לא התיר אכילתם בטומאה מאחר שהיו מסוכנים. וכן יש לדקדק במאי דקאמר דוד והוא דרך חול ואף כי היום יקדש בכלי, כמעט דברים הללו אין להם מובן לפי פשטן. ובפי שתי הלחם" אמרינן מאי דרך חול דקאמר להו הכי קאמר ליה ליכא לחם כי אם לחם הפנים המוסרים מלפני ה׳, אמר להו לא מיבעיא האי דכיץ תפיק ממעילה דרך חול הוא אלא אפילו האיך נמי דהיום יקדש בכלי הבו לי דליכול דמסוכן הוא דאחזו בולמוס. ופרש״י דנפיק ממעילה דכיון דסלקו מותר לכהנים וכל שיש לו שעת היתר לכהנים אין בו מעילה ולא מיבעי הך שכבר נסתלק אלא אף אם הם מסודרים על השלחן הבו לי דמסוכן הוא, ע״כ. וכבר הביא רש״י סוגיא זו בפירושו."

ויש לתמוה טובא דמאי קאמר לא מיבעיא הך דכיון תפיק ממעילה הותר לזרים, והלא קדשי קדשים ה ם " וכי תימא משום דהיה מסוכן א״כ מה חידש לו דוד אפי׳ הנהו דהיום יקדש בכלי הבו לי, פשיטא דכיון דהותר לו לאכול קדשי קדשים אף שהיה זר משום דהיה מסוכן פשיטא דהותרו לו כל האיסורים," נעוד מנ״ל לדוד שאחימלך היה טועה בדין זה לחלק גבי מסוכן בין דבר דנפיק מידי מעילה לדבר דלא נפיק מידי מעילה, עד שהוצרך דוד לומר לו דאפילו דבר שלא יצא מידי מעילה הותר לו.

ועוד קשה לי דכיון דהמציאות היה שהיה שם לחם הפנים תפיק מידי מעילה, טורח זה של דוד שבא ללמד לאחימלך שאפילו קדש דלא נפיק מידי מעילה דהותר למסוכן למה, מאחר שלא נזכר בדברי אחימלך הפך מזה שהרי אחימלך לא אמר אלא שהוא נותן לו לחם קדש בתנאי אם נשמרו הנערים וכר, ולא חילק בץ לחם תפיק מידי מעילה ללחם דלא נפיק מית מעילה. עוד יש להקשות דבשעת הנתינה דכתיב ויתן לו הכהן קדש, ביאר הכתוב דנתן לו מלחם הפנים המוסרים מלפני הי, ולמה זה בתחלת הדברים שאמר שהיה לו לחם קדש למה לא ביאר שזה הלחם היה מלחם הפנים המוסרים מלפני ה׳.

וכדי ליישב כל זה נקדים הקדמה אחת ונחקור באיזה זמן היה ויכוח זה של אחימלך עם דור. ובאגדת שמואל אמרינן דוד אשכחיה לאחימלך שהיה עושה לחם הפנים בשבת, א״ל ביום השבת יעדכנו כתיב עריכתו בשבת ואין מעשהו בשבת, א״ל כך למדנו דואג דמעשהו רוחה את השבת, א״ל דוד כך מקובלני עריכתו בשבת ואין מעשהו דוחה את השבת, ע״כ. וכבר בגמרא צדדו צר זה בפרק שתי הלחם ונחלקו ר״י ור״ש באפיית לחם הפנים דר״י סבר דדוחה את השבת ור״ש סבר ראינו דוחה את השבת, ואמרינן בגמרא אמר ר׳ אכהו בר כהנא ושניהם מקרא אחד דרשו והוא דרך חול אף כי היום יקדש בכלי, ר״י דאית ליה דדוחה את השבת סבר דבחול אשכחיינהו יקא אפו ליה קא תמה ואמר דרך חול קא אפיתו ליה אף כי היום יקדש בכלי ואפסיל ליה בלינה, ור״ש דאית ליה דאינו דוחה את השבת סבר דבשבת אשכחינהו דקא אפו ליה ואמר להם דרך חול בעיתו למעבדיה מידי תנור מקדש שלחן הוא דמקדש, ע״כ. ואע״ג דבגמרא דחו צד זה ואמרו ומי מצית אמדת דבשעת אפייה אשכחינהו והכתיב ויתן לו הכהן קדש כי לא היה שם לחם כי אס לחם הפנים המוסרים מלפני ה׳, והשיאו כוונתהכתוב שאמר והוא דרך חול לכוונה אחרת. מ״מ אגדת שמואל חולקת אש״ס רילן וס״ל דבשעת אפייה אשכחיה, ולקושית הגס׳ י״ל ילעולם בשעת אפייה אשכחיה והמתין דוד מעט עד שנאפה וסדרו אותו על השלחן וסלקו הלחם שהיה שם מעל השלחן ונתן לדוד מלחם הפנים המוסרים מלפני הי.

י א פשר שעיקר קושית הגמרא אינה אלא אליבא דמ״ד דבחול אשכחיה דוד בשעת אפייה, ולזה הקשו ת ה לא יתכן דאי אמרת דבחול אשכחיה על כרחך היה ביום הששי שהוא שעת אפייה ואיך כתיב שנתנו לו מלחם הפנים המוסרים מלפני ה׳ וביום ששי מאי שיאטיה דלחם זק הרי לא היה נאכל אלא ליום ולילה, אך למ״ד דבשבת אשכחיה דוד לאחימלך אפשר דבשעת אפייה אשכחיה וכמו שכתבנו. נמצינו למדין דבאותה שעה שבא דוד אל אחימלך היו שם שני מיני לחם, האחד הוא מה שהיה מסודר על השולחן והאחר הוא מה שסלקו מעל גבי השלחן וחלקו אותו לכהנים.

והנד, רד״ק ז״ל הקשה דאף דבבית אחימלך לא היה לחם חול וכי לא היה בכל העיר לחם חול שישאל דוד מאחד מבני העיר עד שהוצרך אחימלך לתת לו לחם קדש, וא״ת לא רצה דוד לגלות עצמו בעיר ובסתר בא אל אחימלך, היה לו לאחימלך לבקש לחם חול מאחד מבני העיר להאכיל לישראל וכי היו חוקרים לאחימלך בעבור מי מבקש אותו. והתשובה כי נוב עיר הכהנים היתה כולה כהניס לפיכך נקדאת עיר הכהנים וכיון שהיתה כולה כהנים ולא היה ישראל שוכן ביניהם היו כל העיר אוכלי תרומה, והתרומה היא לזרים כעון מיתה והמסוכן מחמת רעב מאכילין אותו דבר האיסור אם אין לנו היתר, ומשני דברים האסורים מאכילין אותו הקל ולפיכך נתן אחימלך לחם הפנים המוסרים מלפני ה׳ שאין בהם מעילה אחר הקטרת בזיכי לבונה, ע״כ.

והנה מ״ש דאיסור התרומה חמיר מאיסור קדש דבריו נאמנו מאד אך בתנאי שיהיה האוכל טהור, אך אם היה טמא הדבר הוא בהפך שאיסור הקדש חמיר מאיסור תרומה, לפי שטמא האוכל את הקדש הוא בכרת וכדכתיב והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה׳ וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה, ואפילו זר כשהוא טמא שאוכל קדשי קדשים חייב כרת ואע״ג רבלא טומאה נמי היה אסור בקדשי קדשים מ״מ איסור דטומאה חייל עליה וחייב כרת, ואע״ג ת ר טמא שעבד עבודה אינו חייב משום טומאה כי אם משום זרות וכדמוכח הסוגיא דפרק ד׳ אחין, כבר כתבו התוספות שם דטעמא הוא משום דאטומאה דעבודת מקדש לא הוזהרו זרים כי אם כהנים דכתיב דבר אל אהרן ואל בניו ויגזרו מקדשי וגר, אבל בטומאה דאכילת קדשים כתיב סתמא והנפש אשר תאכל בשר, שכולל כהנים חדים.

וזהו שכתב הרמב״ם בפרק ח״י מהלכות פסולי המוקדשק כל אדם שנטמא כר ואכל כזית מן הקדשים כר חייב כרת, וטעמא דחייל איסור טומאה על איסור זרות באכילת קדשי קדשים הוא מטעם איסור כולל, דהיינו מעיקרא היה הזד מותר בקדשים קלים ואסור בקדשי קדשים, נטמא מגו דנאסר בקדשים קלים ג״כ נאסר בקדשי קדשים וכל זה הוא מבואר באותה סוגיא דפ״ד אחק.

א ך גבי תרומה ליכא כי אם מיתה בידי שמים לזרים משום זרות ולכהנים משום טומאה תר טמא שאכל תרומה אינו חייב כי אם משום זרות, דכי אזהיר רחמנא אטומאה לא אזהיר אלא לכהנים כדכתיב איש איש מזרע אהרן והוא צרוע ופסוק זה הוא אזהרה לכהן טמא שאכל תרומה.

וזהו שהרמב״ם בפ״ו מהלכות תרומות כתב זר שאכל תרומה בזדק בק שהיה טמא בץ שהיה טהור חייב מיתה ב ד י שמים, הרי מבואר ח ד שאכל תרומה בזדק אק חילוק בו בק טמא לטהור. נמצא לפי זה דאף דבאדם טהור קדש קיל מתרומה, מ״מ באדם טמא חמיר קדש מתרומה לפי שקדש הוא בכרת ותרומה במיתה ב ד י שמים וידוע דכרת ח מ ד ממיתה בידי שמים.

ויש לנו עוד לדעת דטמא שאכל קדש שהוא בכרת הוא דוקא לאחר שקרבו מחיריו, וכדתנן בפ״ב דמעילה זה הכלל כל שיש לו מתירין אין חייבק עליו משום פיגול נותר וטמא עד שיקרבו מחיריו. והנה המתירים הם במנחות הקטרת הקומץ והלבונה, ובשתי הלחם הקרבת ב׳ כבשי עצרת, ובלחם הפנים הקטרת הבזיכין, וכל הדברים הללו הם הלכות פסוקות.

ונמצא לפי זה דהיכא דיש לפנינו שלשה איסורים דהיינו לחם הפנים אחר הקטרת הבזיכין ולחם הפנים קודם הקטרת הבזיכין ותרומה, הקל שבכולם הוא לחם הפנים אחר הקטרת הבזיכין שאין בו כי אם לאו דזרות, וחמור ממנו הוא לחם הפנים קודם הקטרת הבזיכין דאיכא לאו דמעילה, וחמור שבכולם הוא תרומה שהיא במיתה ב ד י שמים, וכל זה באדם טהור אך באדם טמא הקל שבכולם הוא לחם הפנים קודם הקטרת בזיכק דליכא מיתה משום דלא קרבו מחיריו, וחמור ממנו תרומה שהוא במיתה בידי שמים, וחמור שבכולם הוא לחם הפנים אחר הקטרת בזיכק שהוא בכרת.

וכבר כתבנו למעלה דבשבת אשכחיה דוד לאחימלך, ועוד כתבנו למעלה דח״ל פירשו הכתוב דוהוא דרך חול, הוא לחם הפנים אחר הקטרת הבזיכק שהוא קרוב להיות חול מאחר שאק בו מעילה, ופי׳ אף כי היום יקדש בכלי הוא לחם הפנים קודם הקטרת הבזיכין שמתקדש בשלחן שקדושתו חמורה שיש בו מעילה. וגרסינן בפ״ק דיומא כיצד כהן גדול נוטל חלק בראש נוטל חלה משתי חלות ד׳ או ה׳ ממעשה לחם הפנים, רבי אומר לעולם חמש שנאמר" והיתה לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו. וכבר נתבאר שם בגמרא למה היה נוטל ה׳ ולא שש יע״ש. והנה דבר ידוע הוא שאחימלך היה כ״ג וכדכתיב" ושאל לו באלהים.

וכזה נבא לביאור הכתובים בויכוח זה דאחימלך עם דוד, והנה אדוננו דוד אף בחליו שאחזו בולמוס זקן ויושב בישיבה היה וכלכל דבריו במשפט וכבר ידע דבנוב היו כולם אוכלי תרומה ולא היה שם חולין כלל, ולזה אמר לו ועתה מה יש תחת ידך ה׳ לחם תנה בידי, כלומר חלקך שהוא ה׳ לחם כדין כל כהן גדול שנוטל ה׳ לחם תנה בידי, או אם אין לך לפי שאפשר שכבר נאכלו, או הנמצא תנה בידי, כלומר מהלחם שהוא מצוי תמיד דהיינו הלחם שבשלחן שהוא מצוי תמיד כדכתיב לחם הפנים לפני תמיד, ואפילו כשהיו מסלקים הלחם לא היו מסלקים עד שהיו משימים אחר למאמרו ית׳ לפני תמיד, והקדים ה׳ לחם ללחם הנמצא על פי שורת הדין שמי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל הקל תחלה, והה׳ לחם שהם תחת ידו קיל איסורייהו לפי שאין בהם מעילה, אך הלחם הנמצא חמיר איסוריה לפי שיש בו דין מעילה.

והנה אחימלך הבין דברי דוד שלא רצה תרומה משום דחמיר איסוריה שהוא כמיתה בידי שמים, והשיב לו האמת כדבריך שאץ לי לחם חול כי אם קודש יש, אך איני ניתן לך לחם קודש אלא אם נשמרו הנערים אך מ אשה , לפי שכשהם טהורים התרומה חמיר איסוריה מהקודש, אך אם לא נשמרו מאשה שהם טמאים אדרבא איסור אכילת קדשים בטומאה חמיר איסוריה מאיסור אכילת תרומה בטומאה וכמו שכתבנו, וא״כ אין אני נותן לך לחם קודש כי אם תרומה.

והנה אחימלך צדק בדבריו אך לא חילק בין קדש לקדש, אלא סתם הדברים ואמר שלא היה נותן לו שום לחם קדש בין הה׳לחם בין לחם הנמצא אלא אם נשמרו הנערים אך מאשה, ועל זה השיב לו דוד שזה אינו, ואמר ויען דוד אל הכהן ויאמר לו האמת הוא כי אם אשה עצורה לנו כתמול שלשום וגו׳, כלומר דכולנו טהורים, וזה שאני אומר לך שכולנו טהורים הוא והוא לחם חול, דהיינו ללחם שהוא דרך חול דהיינו שקרבו הבזיכין שיש באכילתו בטומאה כרת, וכ״ש שיש לחם קדש שהיום יקדש בכלי שלא קרבו הבזיכץ, וכיון שכן אף אם היינו טמאים היית צריך לתת לנו לחם קדש ממה שיקדש בכלי, דכיון שלא קרבו המתירין אין בו משום טומאה, וא״כ קיל מתרומה דתרומה יש בו מיתה בידי שמים משא ״כ באוכל בטומאה מהלחם שלא קרבו מתיריו. נמצא שלא צדק אחימלך במה שסגר את הדלת שלא היה נותן לחם קדש אלא אם היו טהורים, אבל אם היו טמאים לא היה נותן להם לחם קדש כי אם תרומה, שזה אינו לפי שיש הפרש בין קדש לקדש כמו שביארנו.

ולמי שיטת רז״ל שאמרו דה״ק להו דוד לא מיבעיא הך דכיון דנפיק ליה ממעילה דרך חול הוא, האיך נמי דהיום יקדש בכלי הבו לי. ותמהנו בתחלת דברינו דמהיכא תיתי לחלק גבי מסוכן בין קודם הקטרת הבזיכין לאחר הקטרת הבזיכין, יש ליישב ג״כ לפי דרכנו דדוד בחר בלחם הפנים מהתרומה משום דאיסור תרומה חמור מאיסור לחם הפנים, מ״מ היה עולה על הדעת דהיינו דוקא לגבי לחם שכבר הוקטרו בזיכין דלית ביה איסור מעילה כי אם איסור לאו דזרות ופשיטא דקיל מתרומה שהוא במיתה, אבל קודם הקטרת הבזיכין איכא תרתי איסור אכילת קדשים קודם הקטרת המתיר ואיכא איסודא דמעילה, והיה עולה על הדעת דמוטב שיאכל תרומה אף שאיסורו חמור שהוא במיתה כיון שאין בו אלא איסור אחד ולא יאכל קדש קודם הקטרת המתיר לפי שיש בו שני איסורין, ותבלין יש לזה מדברי הר״ן ז״ל שכתבנו בתחלת דברינו דמוטב שיחלל שבת אף שהוא איסור חמור ממה שיאכל נבלה אף שהוא איסור קל לפי שעושה איסור בכל זית וזית.

לוה בא דוד ואמר דליתנהו להנך מילי, דלא מיבעיא האי דכיון תפיק ממעילה דרך חול הוא ופשיטא שאף שיש בו איסור לזרים מ״מ קיל מתרומה שאיסורה במיתה, אלא אפילו האיך נמי דהיום יקדש בכלי דאיכא ב׳ איסורים מ״מ קיל מתרומה שאיסורה במיתה אף שאין בה כי אם איסור אחד, והחילוק שיש בין הך לההיא דהר״ן הוא מבואר" ודוק.

וחזר הכתוב ואמר ויתן הכהן קדש כי לא היה שם לחם חול כי אם לחם הפנים המוסרים מלפני הי, שזה הלחם הוא קרוב להיות חול מאחר שקרבו בזיכין ואין בו מעילה, וכיון שהיו טהורים נתן לו מזה הלחם המוסרים מלפני ה׳ שהוא דרך חול ולא נתן לו מהלחם האחר לפי שהוא קדוש יותר וחמיר איסוריה.

העולה מכל זה דלעולם אף אכילת קדשים בטומאה הותר למסוכן, ומה שאמר אחימלך אם נשמרו הנערים אך מאשה, רוח אחרת אתו בדברים הללו ובהלכתא רבוואתא היה עסוק עם דוד לראות איזה איסור קיל מחברו.

באופן דליתנהו לדברי הרלב״ג שכתב דאכילת קדשים בטומאה לא הותר למסוכן. ומכל מקום אף שסתרנו סברת רלב״ג, מכל מקום עיקר החילוק שכתבנו לדעת רש״י דלא הותר לבטל האיסור בידים כיון שאין במעשה זה תועלת לחולה ניתן להאמר ובמקומו עומד.

א ך מה שקשה בעיני לחילוק זה הוא דאיתא התם בגמרא על מאי דקאמר רבה היכא דאפשר בחולין דכ״ע לא פליגי דמתקנינן ליה ומספינן ליה, והקשו פשיטא ותירצו לא צריכא בשבת, וחורו והקשו בשבת נמי פשיטא טלטול מדרבנן הוא כר. ולפי מה שחלקנו נהי דהפרשת תרומה בשבת אין בו כי אם איסור דטלטול בעלמא, מכל מקום כיון דאין בו צורך לחולה לא ניתן איסור זה לידחות, דומיא דאיסור דאץ מבטלין איסור דאף על גב דאיסורו קיל כיון דאין בו צורך לחולה לא ניתן לידחות אף שבאיסור זה הקל ניצול החולה מאיסור חמור.

וכל זה הוא לשיטת רש״י, אך לפי מה שכתבנו דהרמב״ם והר״ן מפרשים פירוש אחר בסוגיא זו דהיינו שיש כאן שני שיעורים אחד של טבל ואחד של תרומה ואי אפשר לתקן הטבל לפי שאין הבעלים כאן, לא קשיא כלל מה שהקשינו שיפריש דחזור ויערכו כמבואר. אך כפי פרש״י קשיא טובא וצ״ע.

ויש לי בזה עוד אריכות דברים, ובפרט בדברי הרמב״ם שכתב טבל ותרומה אם א״א לתקן את הטבל מאכילק אותו טבל שאינו קדוש כתרומה. ולא ידעתי למה השמיט החלוקה האחרת ראם אפשר לתקן הטבל אף שהוא שבת ואף שטבל דה הוא מעציץ שאינו נקוב שאין איסורו כי אם מדרבנן, מכל מקום מוטב שידחה איסור טלטול ויעשר ולא יאכל טבל דרבנן משום דלמא אתי למישרי טבל דאורייתא, וכל זה הוא דוקא בדבר שמצר עצמו הוא מן התורה כגון דגן וכיוצא בו אז הוא דאפילו שהוא בעציץ שאינו נקוב שאין חיובו כי אס מדרבנן מכל מקום חיישינן דלמא אתי למישרי בטבל דאורייתא, אבל היכא דלעולם אין חיובו כ״א מדרבנן לא חיישינן דלמא אתי למישרי טבל דאורייתא ומש״ה לא יעשר בשבת אלא יאכל הטבל כמו שהוא, וכל זה הוא מבואר באותה סוגיא, ולא ידעתי למה השמיט הרמב״ם כל זה. הכלל העולה דכל איסורים שבעולם הותרו לחולה, אלא דבטבל ותרומה נחלקו אם יאכל הטבל כמו שהוא או יתקן אותו ויאכל החולין לבד והתרומה לבד.

יעל פי האמור בענין הנה מקום אתי לבאר מאמר הנצב בפתח השער ואגבן המשך הפסוקים של ויכוח אליהו עם הצרפית, ליישב כל הדקדוקים שעמדנו עליהם לעיל. ויש לדקדק במאמר זה טובא, חדא דלמאי אצטריך אליהו לצווחה על זה שתפריש חלה וכי נחשדה הצרפית שתאכל מהעיסה קודם הפרשת חלה שהוא במיתה בידי שמים, והלא אשה חשובה היתה ואז״ל" שהיתה אמו של יונה. ועוד מדקאמר ליה ה׳ הנה צויתי שם אשה אלמנה לכלכלך, מסתמא צדקת היתה דדחוק הוא דע״י רשעים יתפרנס אליהו, ועוד דלא עביד ניסא לשקרי.

ועור קשה ראם אשה זו היתה חשודה בעיני אליהו שתאכל טבל איך אכל אליהו החלה, ודלמא נטמאת העיסה דבגדי ע ״ה מדרס לפרושים וכהן טהור שאוכל תרומה טמאה עובר בלאו הבא מכלל עשה. וכ״ת דהצרפית היתה אשת חבר וקי״ל דאשת חבר אע״פ שמת החבר ונשאת לע״ה הרי היא בחזקתה וכ״ש וו שלא נשאת לע״ה והרי היא באמונתה. הא ליתא רכיון שהיא חשודה לאכול טבל שהוא במיתה בידי שמים, אם כן אבדה האמונה והרי היא חשודה להאכיל תרומה טמאה שהוא באיסור לאו הבא מכלל עשה, דהחשוד לדבר החמור חשוד לדבר הקל.

והנראה בזה הוא כי הגה מודעת ואח שהיתה שנת רעבון ולהחיות 'נפשה ונפש בנה היתה צריכה לאכול אותו כד הקמח וכרכתיב ואכלנוהו ומתנו, ופי׳ רד״ק לאחר שנאכלהו נמות כי אין לנו מה נאכל עוד. ואם היה באפשרות שבפחות מכד הקמח היתה יכולה להחיות את עצמה ונפש בנה, איך היתה רוצה לאכול כל כד הקמח ולמות אחר האכילה הזאת, היה לה לשייר מעט מאותו כד הקמח ולאוכלו אחר אותה האכילה כדי שלא תמות, אלא וראי ששיערה בעצמה שכדי להחיות נפשה ונפש בנה היתה צריכה לאכול כל מה שבכד, ולפיכך היתה מותרת לאכול העיסה בלתי הפרשת חלה, לפי שאץ לך דבר שעומד בפגי פקוח נפש.

וכזה נבא לבאר הפסוקים דהצרפית עם אליהו היו חלוקים במחלוקת ת״ק ובן תימא, דהצרפית היתה סבורה בת״ק ואליהו כבן תימא. והנה דבר ידוע הוא שבכ״ד מתנות שזיכה ה׳ לזרעו של אהרן יש הפרש במנינם אצל מוני המצות, שהמתנות שאינן טובלים כגון ראשית הגז וזרוע ולחיים ודכוותם אינן נמנים אלא מצוה אחת, כלומר שנצטוינו ליתן ראשית הגז לכהן וכן נצטוינו ליתן זרוע ולחיים לכהן, אך בדברים הטובלים כגון תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני ועני נמנה ההפרשה מצוה אחת, לפי שנאסר עלינו האכילה עד שנפריש תרומה, ואח״כ נמנה הנתינה לכהן מצוה אחרת. חו היא אחת מהשגות שהשיגו הרמב״ן להרמב״ם ז״ל שמנה 70 מצות חלה ההפרשה והנתינה לכהן מצוה אחת, והרמב׳׳ן השיגו וכתב שהם שתי מצות האחת היא ההפרשה לפי שכל העיסה אסורה לנו עד שנפריש החלה, חאת שנית בנתינתה לכהן.

והנה אליהו שאל ממנה ואמר לה לקחי נא לי פת לחם בידך, ועל זה השיבה לו שאין לו שום תוחלת ממנה ותאמר לו חי ה׳ אלהיך אם יש לי מעוג כי אם מלא כף קמח וגר, ואפילו חלה איני מפרשת משום דאגי עושה אותו לי ולבני ואכלנוהו ומתנו, שלא היה לה כי אם שיעור להחיות נפשה ונפש בנה ומש״ה היתה אוכלת אותו כמות שהוא בטבלו ואיננה מפרשת חלה

ועל זה השיב לה אליהו שאין הדין כן אלא כבן תימא, ואמר לה בואי עשי כדברך שתאכל הכל לפי שאת מסוכנת וצריכה את לאכול הכל להחיות נפשך ונפש בנך, אך עשי לי עגה קטנה דהיינו שתפריש חלה ואח״כ תאכל הכל העיסה המתוקנת והחלה, לפי שאיסור הטבל הוא איסור חמור וכסברת בן תימא, וחזר ואמר לה והוצאת לי כלומר כל מה שאמרתי לך הוא להתלמד במקום אחר, אך עכשיו אני אומר לך והוצאת לי כלומר שתקיים ג״כ מצות הנתינה, משום דאעיקרא דמלתא אין כאן סכנה כלל כי כה אמר ה׳ אלהי ישראל כד הקמח לא תכלה וגו׳.

א ו נאמר באופן אחר על פי ההקדמה הלזו, משום דלדרך זה קשה לי דאנן קי״ל דהלכתא כרמן דמאכילין אותו טבל ואיך נייחס לאליהו סברת בן תימא, תמצא דעתן של נשים קלה סלקא להו שמעתתא אליבא דהלכתא ואדוננו אליהו לא עמדו רגליו במישור.

הן אמת דלפי סברת ה ר ץ שכתבנו דאית ליה דכל שאנו ממעטים באיסור כגץ שבת ונבלה, דאם נאכיל אותו נבלה עובר על כל זית חית אבל אם נחלל שבת אץ אנו עושים כי אם איסור אחד, דמוטב שנעבור על איסור שבת אף שאיסורו חמור ממה שנאכיל אותו נבלה כיון שעובר על כל זית תית, נמצאו דבת אליהו אליבא רהלכתא במה שאמר לה שת פ ד יש חלה ותאכל ג״ב החלה, לפי שאם היתה אוכלת העיסה בטבלה היתה עוברת על כל זית וזית וכמו שבארנו. אך אליבא דרש״י דפי רש ראליבא דת״ק מאכילין אותו הטבל כמות שהוא ואין מפרישין ממנו תרומה, קשה ד נמצ א ו דברי אליהו דלא כהלכתא. עוד נדקדק במה שאמר אליהו אך עשי לי עגה קטנה, דלמאי איצטריך לומר קטנה ילא ימנע מ ה ח ל ו ק ה אם הצרפית מאמנת לדברי אליהו במה שאמר כ ד ה ק מ ח לא ת כ ל ה ו צ פ ח ת השמן לא תחסר. אפילו שהיה אומר שתתן לו עגה גדולה היתה נותנת לו, ואם אינה מאמנת ביברי אליהו לא היתה נותנת לו לא דנקא ילא פלגא דדנקא, לפי שהיתה צריכה לאותו כד קמח להחיות את נפשה ונפש בנה.

אמנם יראה דזה יובן במחלוקת זה דבן תימא ות״ק, אך נחקור חקירה אחת דבמה נחלקו אבות העולם אם מאכילין אותו טבל או תרומה והלא הלכה רווחת היא דחטה אחת פוטרת כל הכרי, ומה שאמרו עין טובה אחד מארבעים ועין בינונית אחד מחמשים היא תקנה מדרבנן אבל מן התורה אין שיעור לתרומה ואפילו חטה א׳ פוטרת כל הכרי וזו היא הלכה פסוקה, וא״כ נפריש מהטבל חטה אחת לשם תרומה ואף שנאמר שיש צורך לחולה באותה חטה מ״מ נאכיל אותו אותה חטה שאין בה שיעור, ולא מיבעי למ״ד דחצי שיעור לא אסור כי אם מדרבנן דהרוחנו דליכא איסור תורה, אלא אף למ״ד דחצי שיעור אסור מן התורה מ״מ הדבר ברור דאיסורו קיל טובא ואין בו לאו כלל. ויש מגדולי המורים שכתבו דשבועה חלה על חצי שיעור לפי שלא הושבענו בסיני על חצי שיעור. הנה מבואר דקיל טובא איסורו וא״ב היכי סלקא דעתיה דת״ק דמאכילין אותו טבל.

אך חקירה הלזו יקל תירוצה, משום דנאמר דטבל זה דנחלקו בו ת״ק ובן תימא מיירי בטבל הטבול לתרומת מעשר דשיעורו קצוב מן התורה, אבל בדבר שאין לו שיעור קצוב מן התורה לכ״ע אין מאכילין אותו טבל, ולפי זה אם היה טבל זה מעיסה שלא הורמה חלתה לכ״ע אין מאכילין אותו טבל לפי שהדבר ידוע שחלה אין לה שיעור מן התורה, ומה שנתנו שיעור לנחתום ולבעל הבית הוא מדרבנן דוקא וכמבואר.

והנה הצרפית ואליהו כולהו ס״ל דהלכה כת״ק רמאכילין אותו טבל, אלא שהצרפית לקחה הדברים כפשטן ולא חילקה כץ דבר שיש לו שיעור קצוב מן התורה לדבר שאץ לו שיעור קצוב מן התורה, ולפי זה אמרה דהיתה רוצה לאכול העיסה כמות שהיא כטבלה לפי שהיתה מסוכנת וכמו שאמרה ואכלנוהו ומתנו. ולוה השיב לה אליהו תהי דבעלמא קי״ל דמאכילץ אותו טבל היינו בדבר שיש לו שיעור מן התורה, אבל הכא גבי חלה שאץ לו שיעור קצוב מן התורה לכ״ע אין מאכילין אותו טבל, חהו אומרו בואי עשי כדברך שאת רוצה לאכול הכל להחיות נפשך ונפש בנך, מ״מ עשי לי עגה קטנה, כלומר מאחר שאץ שיעור לחלה תוכלי לעשות עגה קטנה, כלומד פחות מכשיעור ובזה נמצא דליכא שיעור להתחייב.

נמצא דלפי זה באו ר בת אליהו על גכץ וכיץ את ההלכה לתלמיה, וסיום הפסוק הוא כמו שאמרנו שחזר ואמר לה כל זה שאמרתי ליך הוא להלכה להתלמד במקום אחר, אבל הכא והוצאת לי ותקיימי ג״כ מצות הנתינה לפי שאץ כאן סכנת נפשות, כי כה אמר ה׳ אלהי ישראל כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר עד יום תת ה׳ גשם על פני האדמה, וכתיב כד הקמח לא כלתה וצפחת השמן לא חסר כדבר ה׳ אשר דבר ביד אליהו.