פרשת דרכים דרוש יג
דף זה הוסב אוטומטית מטקסט מוקלד. יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.
<< · פרשת דרכים · דרוש יג · >>
דרך הרבים דרוש שלשה עשר
במדרש אתה החלות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה,, את גדלך זה המן.
חביבין ישראל חיבה יתירה נודעת להם הן אל כביר לא ימאס ובכמה מקומות זאת מצאנו שבח צבור גדול כבודו בכל מכל כל. וגרסינן בפ׳׳ק דר״ה דף יח. רב שמואל בר אונייא משמיה דרב מנץ לגזר תן של צבור דאע״ג שנחתם נקרע שנאמר כה׳ אלהינו בכל קראנו אליו והכתיב 3 דרשו ה׳ בהמצאו, התם ביחיד הכא בצבור. דש לדקדק דאם כן ר״י דאמר יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין מה יענה בפסוק זה דכתיב דרשו ה׳ בהמצאו דמוכח מינה דיש זמן שאינו עונה והיינו ודאי לאחר גזר דין.
וראיתי להרמב״ם ז״ל פ״ב מהלכות תשובה דין ו שכתב וז״ל אע״פ שהתשובה והצעקה יפה לעולם בעשרה ימים שבין ר״ה ויום הכפורים היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד שנאמר דרשו ה׳ בהמצאו, במה דברים אמורים ביחיד אבל בצבור כל זמן שעושים תשובה וצועקין בלב שלם הם נענים שנאמר כה׳ אלהינו בכל קראנו אליו, ע״כ. והנה תחלת דברי הר״ם שכתב אע״פ שהתשובה וכו׳ הם דברי ר׳ יצחק דאית ליה דאפילו גזר דין דיחיד נקרע ואפ״ה כתב שיש חילוק בין יחיד לצבור. ולפי פשטן של דברים לא מצעו חילוק בין יחיד לצבור אלא למ״ד דגזד דין דיחיד אינו נקרע אבל למ״ד דאף גזר דין דיחיד נקרע לא מצעו חילוק בין יחיד לצבור.
והנראה אצלי בדעת הר״ם הוא דס״ל דלמ״ד דגזר דין דיחיד אינו נקרע לדידיה ודאי אינו מועיל שום דבר לאחר גז״דוכדאמרינן כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי כר׳ יוסי, ואמרינן תו התם דף מ: השב בעתים מוחלין לו, לא שב בעתים אפילו הביא כל אילי גביות שבעולם אין מוחלין לו, אלמא דליכא שום תקנתא לאחר גזר דין. ומיהו בעשרת ימי תשובה אפי׳ לאחר גזר דץ נקרע והיינו דאמרינן ויחיד אימת כלומר דיש זמן דיחיד יש לו דין צבור ומדלא אמרו דדרשו ה׳ בהמצאו מיידי קודם גזר דץ משמע דס״ל דפשטיה דקרא מיידי דבזמן שהוא נמצא לעולם עונה.
וליכא למימר דליכא גז״ד כי אם ביום הכפורים שהרי כתב הרמב״ם פ״ג מהלכות תשובה דץ ג דאיכא גזר דין בר״ה לרשעים גמורים, אלא ודאי דבימים הללו אף דאיכא גזר דין נקרע והיינו דאמרינן השב בעתים מוחלין לו והיא מילתא פסיקתא בין דאיכא גזר דין בין דליכא. ולמ״ד דאף גזר דין דיחיד נקרע לעולם מ״מ מודה שיש חילוק בין יחיד לצבור וג״כ יש חילוק בין עשרת ימי תשובה לשאר הימים, והיינו דכיישרת ימי תשובה אף דאיכא גז״ד והוא יחד התשובה היא יפה ביותר ומתקבלת מיד אבל בשאר הימים אינה כ״כ יפה, והצבור יש להם כל הימים דין עשרת ימי תשובה. ומה שהכריחו לומר זה הוא מהכרח הפסוקים הם המדברים דרשו ה׳ בהמצאו וכתיב בכל קראנו אליו.
ופריך בגמ׳י אהא דאמרינן דגז״ד דצבור מיקרע ת״ש יורדי הים וגו׳ לומר לך צעקו קודם גז״ד נענין כו׳ ומשני הני נמי כיחידים דמו. והנראה דהמקשן עלה בדעתו דכיון רכל יורדי הים הן מתפללים חשיבי כצבור ודחי ליה לא כי אלא כיחידים דמו. אבל קשה ממ״ש התום׳ וז״ל וההיא דשבת דר׳ יהודה" יש ליישב כה״ג דדמי לרבים דהוא מצלי בהדיא על כל חולים, ע״כ. וא״כ כל יורדי הים נמי אמאי לא חשיבי כצבור. וי״ל דשאני ההיא דאחד היה מתפלל על כל החולים מש״ה חשיבי כצבור וה״ה אם אחד מתפלל על כל יורדי הים השיבי כצבור, אך החולים או יורדי הים שכל אחד מתפלל על עצמו כיחידים דמו ודוק.
וראייתי" בתום׳ פ״ק דשבת דף יב: אהא דאמרינן רבי יהודה אומר המקום ירחם עליך ועל חולי ישראל שהקשו בשם ר״ת מה מועלת תפלה לר׳ מאיר ור׳ יהודה כר, וכתבו בסוף דבריהם ולפי מאי דמשני התם 4' אבע״א כדר׳ יצחק דא״ר יצחק יפה צעקה לאדם בין קידם גז״ד בין לאחר גז״ד אתי הכא שפיר, ע״כ. ולא ידעתי כוונתם דמי לא ידע בכל אלה דלפי האיבעית אימא ליכא קושיא כלל והקושיא אינה אלא לרב יוסף דאמר כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי כר׳ יוסי, דמשמע דלר״מ ור׳ יהודה לא מהניא צלותא והכא מצינו דר״מ ור״י היו מתפללים על החולים. ודבריהם צריכים אצלי תלמוד ודוק.
ויש להסתפק בהא דאמרינן דגזר דין דצבור נקרע וכן למ״ד אף גזר דין דיחיד נקרע אם הוא דוקא מרעה לטובה אבל מטובה לרעה לעולם אינו נקרע או דלמא דכי היכי תקרע מרעה לטובה ה״נ מטובה לרעה. וראיתי בפ׳׳ק דראש השנה דף מ: מיתיבי עיני ה׳ אלהיך בה עתים לטובה עתים לרעה כוי לטובה מיהא ליקרעיה לגזר דינייהו ולוסיף להו ומשני שאני התם דאפשר בהכי. ומדלא פריך אלא לטובה מיהא ליקרעיה משמע דמהחלוקה האחרת דהיינו לרעה לא קשיא ליה משום דלעולם מטובה לרעה אינו נקרע. ומיהו יש לדחות דלעולם המקשה לא הוה מצי להקשות בכח כי אם מהחלוקה לטובה דאלו מהחלוקה האחרת היינו יכולים לדחות דמטובה לרעה לעולם אינו נקרע. אבל כפי התירוץ שתירצו שאני התם דאפשר בהכי ליכא למשמע מידי דלעולם אף מטובה לרעה נקרע. ומאי דקאמר לפחות מהם אי אפשר שכבר נגזרה גזרה הוא משום דאפשר בהכי שמורידן שלא בזמנן על שאינה צריכה אבל לעולם היכי דאי p הא אפשר בהכי אף מטובה לרעה נקרע. ואפשר נמי דלפי המסקנא מטובה לרעה לעולם אינו נקרע ומה שמורידן שלא בזמנן הוא משום דאינו משנה הגזרה מכל וכל שהרי גשמים מרובים מוריד אלא שמורידן שלא בזמנן, דודאי מילתא דפשיטא היא דכי היכי דלצבור כל היכא דאפשר שלא לשנות הגזרה מכל וכל אינה משתנית ה״נ ביחיד למ״ד דאף גז״ד דיחיד נקרע כל היכא דאפשר שלא לשנות הגזרה מכל וכל הגזרה במקומה עומדת, וכעת לא מצאתי בירור לזה.
עוד נראה שיש להכריח דאף למ״ד דגזר דין דיחיד אינו נקרע היינו דוקא לשנות הגזרה מכל וכל אבל כל היכא דהגזרה במקומה עומדת אלא שמשתנית ממקום למקום מועיל תפלה ליחיד אף שהדין הוא שגזר דין שלו אינו נקרע, ממ״ש התוספות דף טז. ד״ה כמאן שהקשו לרבנן מי לא מצלינן ברכת השנה ותירצו ומה שמתפללין ברכת השנים היינו כדלקמן בפרקין שאם פסקו גשמים מועטים שיורידם המקום בזמנם, ע״כ. והתום׳ קיימי למ״ד דגז״ד אינו נקרע ואפי׳ הכי כתבו דתפלה מועלת להוריד הגשמים בזמנם וזה פשוט ודוק. ולפי זה אין חילוק בין יחיד לצבור אלא היכא דצריך לשנות הגזרה מכל וכל דבצבור נקרע וביחיד אינו נקרע אבל היכא דאינו צריך לשנות הגזרה אץ חילוק בין יחיד לציבור.
ודע דבפי״ד דשבת איתא א״ר יהודה אמר רב י״ב שעות הוי היום כו׳ שנייה יושב ודן את כל העולם, דש לדקדק דבפ״ק דר״ה אמרינן כמאן מצלינן האיתא אקצירי ואמריעי כמאן כרבי יוסי, ע״כ. ואם כן סברת רב הלזו דבשנייה יושב ודן היא דוקא אליבא דר׳ יוסי וזה דוחק. ואולי רב סבר כר׳ יצחק דאמר יפה צעקה לארם בין קודם גז״ד בין לאחר גז״ד ומה שיושב ודן הוא במי שעושה תשובה לקרוע גזר דינו. אי נמי דאפשר שאינו דן בשנייה את היחיד אלא לרבים דגז״ד דרבים אליבא דכ״ע נקרע כמבואר בסוגיא דר״ה הנזכר.
שוב ראיתי לרש״י פ״ק דע״זי" שכתב ת״ל שנייה יושב ודן כר׳ יוסי דאמר במסכת ר״ה אדם נדון בכל יום דכתיב 9' דבר יום ביומו, ע״כ. וקשה דאמאי לא אוקמה כר׳ יצחק וככ״ע כדכתיבנא. 20 ונראה דהדין עמו משו? דבפ״ק דר״ה דף טז. אמרינן א״ר יוסף כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי כמאן כר׳ יוסי ואבע״א לעולם כרבנן וכדר׳ יצחק דא״ר יצחק יפה צעקה כר. הרי מבואר דאפילו רבנן דאמרי דאדם נדון בר״ה מצו סברי כר׳ יצחק דאמר יפה צעקה אפילו לאחר גז״ד ואפ״ה לא קאמרי דאדם נדון בכל יום משום דלעולם הדין הוא בר״ה וגזר דין הוא ביום הכפורים אלא שאם עשה תשובה גמורה מועיל לו אפילו אחר גז״ד, ואם כן ההוא דפ״ק דע״ז דקאמר דבכל יום ויום דן בשנייה לא מצינן לא וקמה אלא כר׳ יוסי דאמר אדם נידון בכל יום דלרבנן אף דנימא דסברי דיפה צעקה אפילו לאחר גז״ד מ״מ לא שייך למימר אליבייהו דאדם נידון בכל יום.
ונראה דהא דאיפליגו בפ״ק דר״ה דר״א אומר דגזר דין דיחיד אינו נקרע ור׳ יצחק ס״ל תקרע אינו תלוי במחלוקת זה דרבנן ור׳ יוסי דרבנן אית להו דאדם נידון בר״ה ור׳ יוסי אית ליה דאדם נידון בכל יום. דרבנן מצו סבת כר׳ אלעזר וכסברת רב יוסף דאמר כמאן מצלינן האידנא אקצית ואמריעי כת יוסי רלא אשבח לה פתת אלא כר׳ יוסי ומצו סבת כר׳ יצחק וכתירוצא דאי בעית אימא לעולם רבנן וכר׳ יצחק. ור׳ יוסי נמי מצי סבר כר׳ אלעזר שאם גזרו עליו בשנייה שום דבר אינו נקרע ומצי סבר כר׳ יצחק דאפילו גזרו עליו אמה דבר בשנייה נקרע.
וראית״ להר״ב מהר״ש יפה בפ״ק דר״ה סי׳ ו אהא דאמרינן התם ר׳ יצחק רבה בשם רבי מלך וצבור נדונין בבל יום, שכתב מ״ל מלך וצבור ס״ל דאדם אינו נדון אלא בר״ה ומ״מ מלך וצבור לחשיבותם נדונים בכל יום ונפק״מ דאי זכו בכל יום תתהפך גזרתם מה שאץ כן ביחידים שנגזר דינם בר״ה ואחר שנחתם אין להשיב ומאי רמצלינן השתא אקצירי ואמריעי הא אמתנן דהוי דוקא כר׳ יוסי ואע״גי דאמרינן ואי בעית אימא לעולם כרבנן וכרבי יצחק אפשר דרבי לא ס״ל הכי, עכ״ל. משמע דס״ל דרבי לא מצי סבר כר׳ יצחק דאי ס״ל כרבי יצחק מאי איתא מלך וצבור אפילו יחיד נמי אלא ודאי דלא ס״ל כרבי יצחק. ולא ידעתי איך יתכן לומר דבר זה דלר׳ יצחק אדם נידץ בכל יום והא בהתא אמתנן לעולם כרבנן וכר׳ יצחק והביאו הרב ז״ל הרי דאף רבנן דס״ל דאדם נידץ בר״ה מצי סבת כר׳ יצחק ראית ליה יפה צעקה, ולכן רבת הרב ז״ל צתכץ לי תלמוד.
ודע שלפי מה דאמתנן בירושלמי דמלך וצבור נדונים בכל יום והכי איתא נמי בגמרא תדן פ״ב ד ס נ ה ד ^ 1 דמשמע דאף דיחיד נדץ בר״ה מלך וצבור שאני שנשתנו לעילוייא שנידונים בכל יום. ולפ״ז קשיא לי על דברי רש״י בפ״ק דע״ז הנזכר דאוקי דברי רב דאמר בשנייה יושב ודן כר׳ יוסי ואמאי לא אוקמה במלך וצבור דלכ״ע נדונים בכל יום.
עוד מצינו מעלת הצבור כי רבה היא העולה למעלה. והענץ הוא דאמרינן בפ״ז דיומא אין נשאלין באורים וחומים להדיוט אלא למלך ולב׳׳ד ולמי שצורך הצבור בו. ואמרינן בגס׳ מנא הני מילי א״ר אבהו אמר קרא ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו וגו׳ הוא זה מלך וכל בני ישראל אתו זה משוח מלחמה. ע״ב. וליכא למימר דדוקא משוח מלחמה הוא דישאל באורים ותומים אבל מי שאץ משוח מלחמה אף שצורך הצבור בו אינו נשאל באורים וחומים. דהא במתניתץ תגן למלך ולב״ד ולמי שצורך הצבור בו. ואף שבברייתא לא נקט אלא משוח מלחמה מ״מ נראה דלאו דוקא שהרי במתניתין נקט בהדיא ולמי שצורך הצבור בו דהוא כולל כל מי שצורך הצבור בו.
וליכא למימר דברייתא מפרשה למתניתץ דקתני ולמי שצורך הצבור בו דהיינו משוח מלחמה ולומר דדוקא משוח מלחמה אבל מי שאינו משוח מלחמה אף שצורך הצבור בו אץ נשאלץ, שהרי כתב הרמב״ם ז״ל סוף הלכות כלי מקדש ח״ל וכל בני ישראל אתו זה משוח מלחמה או מי שצורך הצבור בו, ע״כ. הרי דס״ל דלאו דוקא משוח מלחמה אלא כל מי שצורך הצבור בו נשאלץ לו ומקרא דוכל בני ישראל אתו נפקי כולהו, ובהדיא אמרינן באגדת שמואל הביאו הרב כלי יקר ח״ל לא נטרד דואג מן העולם עד שהמרה בסנהדרין בשעה שאמר דואג ושאל לו באלהים שעשאו מלך לפי שאץ נשאלין אלא למלך, אמרו אבנר ועמשא תנן כשם שנשאלין למלך כך נשאלין למי שצורך הצבור בו, א״ל דואג אץ נשאלין אלא למלך, א״ל שאול לכו לסנהדרין, אמרו לו הסנהדרין כשם שנשאלין למלך כך נשאלץ למי שצורך הצבור בו ואמרו לו לשאול כך אמרו הסנהדרין, באותה שעה המרה דואג בסנהדרין ואמר אץ נשאלין אלא למלך, מיד א״ל שאול צא ופגע בכהני ה׳,' 3 ע״כ.
ואפשר דהרמב״ם הוציא רץ זה מאגדה זו זאת אומרת דהסנהדרין אמרו דכדץ עשה אחימלך במה שנשאל לדוד באורים וחומים לפי שהיה צורך הצבור בו. חהו שהשיב אחימלך לשאול היום החילותי לשאול לו באלהים, ופרש״י בתמיהא זה ימים רבים שצורך הצבור בו שמינוהו מוציא ומביא את ישראל ומאז אני שואל לו באלהים. ולא ידעתי מה תשובה היא זו של אחימלך שאם שאול האשימו בשביל ששמע שפעם אחת שאל לו באורים וחומים, מה השיב לו אחימלך שזה ימים רבים ששואל לו. אך עם האמור אתיא שפיר שכוונת אחימלך היא לומר לשאול שאץ לו דין מורד במלכות במה ששאל לו באורים ותומים לפי שהוא לא שאל לו מדץ מלך אלא מה ששאלתי לו הוא מזמן רב שראיתי שצורך הצבור בו ומינוהו עליהם להיות מוציא ומביא את ישראל והדין הוא שמי שצורך הצבור בו נשאל באורים ותומים.
ובזה נבין כוונת אביגיל באומרה 33 והיה כי יעשה ה׳ לאדוני ככל אשר דבר וגר, וכבר כתבנו יישוב להמשך הפסוקים של ויכוח אביגיל עם דוד לעיל בדרך המלך בדרוש ב 3 4 יע״ש. אך על פי דרכנו נאמר כוונה אחרת בפסוק זה, ונחקור חקירה אחת באותה אגדה דלעיל שנחלק דואג עם הסנהדרין למען דעת במאי פליגי שהרי דואג מן הסנהדרין היה ואביר הרועים קראו הכתוב."
ונראה דמחלוקת דואג עם הסנהדרין היה באותה שכתבנו לעיל דאמרינן בגמ׳ מה״מ אמר ר׳ אבהו דאמר קרא ולפני אלעזר הכהן יעמוד וכו׳ הוא זה מלך וכל בני ישראל אתו זה משוח מלחמה וכל העדה זו סנהדרין. והקשו החידושין דלמלך למה לי קרא תיפוק ליה דבהדיא כתיב" קח את יהושע בן נון וגו׳ ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים לפני ה׳ הרי בהדיא דנשאלין למלך וא״כ למה לי רבויי דהוא לאתוייא מלך, והמגדיל התימה הוא רש״י ז״ל שכתב 37 הוא זה מלך דהא ביהושע משתעי קרא. והדבר קשה דכיון דלא למדנו דהוא זה יהושע אלא משום דמשתעי קרא ביהושע א״כ כיון דביהושע כתיב בהדיא ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו תו למה לי קרא דהוא. ותיח דמיהושע ליכא למיגמר לסתם מלך דהו״א שאני התם דאיצטריך לשאול באורים ותומים משום חלוקת האח שהיתה על פי אורים וחומים וכמבואר בגט׳, וכן נמי כיבושה של א״י היתה ע״י אורים ותומים ומש״ה נשאל יהושע באורים ותומים, אבל בשאר מלך אימא דאינו נשאל קמ״ל יתורא דהוא לרבות סתם מלך שיהא נשאל באורים. ומ״ש רש״י הוא זה מלך דהא ביהושע משתעי קרא ה״ק דמנ״ל דהוא זה מלך דבשלמא וכל בני ישראל אתו דאמרינן זה משוח מלחמה היינו משום דאמרינן דפירוש הכתוב הוא מי שכל בני ישראל אתו לצאת למלחמה אחריו, וכן וכל העדה זו סנהדרין היינו כדאמרינן ואם כל עדת בני ישראל ישגו זו סנהדרץ, אבל במלת הוא אץ בה שום רמז לומר דבמלך משתעי קרא. לזה בא רש״י ז״ל ותיקן הענץ ואמר דהא ביהושע משתעי קרא ועל כרחך הוא קאי ליהושע, ואם אינו ענין ליהושע דהא בפירוש כתיב ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו באורים תנהו ענץ לסתם מלך דומיא דיהושע דביה משתעי קרא.
והנה כל מה שלמדנו דנשאלין למי שצורך הצבור בו הוא משום דדרשינן יתורא דהוא לרבות סתם מלך ואייתר לן תרי רבויי חד דוכל בני ישראל אתו וחד דוכל העדה ושדינן חד רבוייא למי שצורך הצבור בו ואידך לב״ד. אבל אם לא דרשינן הוא ואית לן תרי דיברי לבד לא מרבינן מי שצורך הצבור בו ודרשינן וכל ישראל אתו לרבות סתם מלך, דלא גמרינן ליה ממאי דכתיב קרא גבי יהושע ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו, משום דאיכא למימר דשאני יהושע תשאל משום כבישתה של א ח ישראל וחלוקתה אבל שאר מלכים אימא לא, מש״ה איצטריך קרא דוכל בני ישראל אתו לרבות סתם מלך דהיינו כפשוטו מי שכל ישראל אתו. וכל העדה דרשינן ליה לסנהדרין וכמו שדרשו ואם כל עדת ישראל ישגו אלו סנהדרין, אבל מי שצורך הצבור בו לא נתרבה מן הכתוב ואם כן מנ״ל דנשאלים למי שצורך הצבור בו.
והנה איכא תנא דלא דריש בעלמא יתורא דהוא ודואג הכי הוה ס״ל דלא דרשינן יתורא דהוא לרבות וא״כ אייתר לן תרי ריברי וכל בני ישראל אתו וכל העדה ושתנן חד לרבות סתם מלך ואידך לרבות סנהדח, אבל אבן קי״ל אליבא דהלכתא דדרשינן הוא וא״כ מריבריא דהוא «° כדאיתא בכמה דוכתי מרבינן סתם מלך ואייתר לן תרי דברי ושדינן חד למי שצורך הצבור בו וחד שדינן ליה ל ס נ ה ד ^ הכלל העולה שדואג לא הוה דריש יתורא דהוא ומש״ה הוה ס״ל דאץ נשאלץ למי שצורך הצבור בו, ודוד והסנהדח דרשי יתורא דהוא ומשום הכי ס״ל דנשאלין למי שצורך הצבור בו.
ובזה יובן מאי דאמרינן בפרק חלק א״ר יצחק מאי דכתיב מה תתהלל ברעה הגבור חסד אל כל היום אמר ליה הקב״ה לדואג לא גבור בתורה אתה מה תתהלל ברעה לא חסד אל נטוי עליך כל היום, ע״כ. ופרש״י ז״ל והלא גבור אתה בתורה למה תתהלל לספר לשק רעה על דוד לא חסד תורה עליך לא חכם בתורה אתה דכתיב ותורת חסד על לשונה, ע״כ. ויש לדקדק דלמאי איצטריך להקב״ה לשבוחי לדואג שהיה גבור בתורה ושהיה חכם בתורה למה שרוצה להאשימו במה שסיפר לשון הרע על דוד אף שדואג היה עם ה א ח ראוי להאשימו על עבירה הלזו דלשון הרע שהיא מן המצות המושכלות. ועוד יש לדקדק באומרו מה תתהלל ברעה מה היה זה ההלול של דואג. ועוד יש לדקדק במלת רעה מה היא הכוונה ורש״י פירש שהוא לשק רעה על דוד, אך עם מה שכתבנו נראה דיובן הכל.
והנה התחלת הפסוק כך הוא בבוא דואג האדומי ויגד לשאול מאמר לו בא דוד אל בית אחימלך מה תתהלל ברעה הגבור וגו׳ ודבר ידוע הוא דדואג היה שונא של דוד. והנה כבר נתבאר שדואג כל מגמתו שאמר לשאול בא דוד אל בית אחימלך הוא לומר שהוא מורד במלכות משום דאית ליה דאין נשאלין אלא למלך ולא למי שצורך הצבור בו וכמו שכתבנו לעיל מדברי ח״ל ועיקר התכלית היה שיהיה אחימלך נענש ע״י דוד משום דכל מי שחברו נענש על ד ו איקרי רע ואץ מכניסין אותו במחיצתו של הקב״ה וכמו שנתבאר כל זה לעיל בדרך המלך באורך.
תהו הכוונה בבוא דואג דגד לשאול בא דוד אל בית אחימלך מה תתהלל ברעה כלומר שאתה מתהלל שהשגת כל מבוקשך להסב תאר זה דרעה על דוד לומר מאחר דאין נשאלין למי שצורך הצבור בו נמצא דאחימלך נענש ע״י דוד ונמצא רדוד נקרא רע, לא גבור בתורה אתה ולא חכם בתורה אתה כלומר אם היית כאחד האדם הייתי אומר דלמא סברת דלא דרשינן יתורא דהוא וא״כ אייתר לן תרי רבויי דהיינו וכל בני ישראל אתו וכל העדה ושדינן חד לרבות סתם מלך ואידך לרבות סנהדרין אבל •מי שצורך הצבור בו לית לן קרא דנשאלין לו, אבל מאחר שגבור בתורה אתה וידעת דדרשינן יתורא דהוא א״כ מיתורא דהוא מרבינן סתם מלך ואייתר לן תרי רבויי ועל כרחך שדינן חד למי שצורך הצבור בו ואידך לסנהדרין, וא״כ מה תתהלל ברעה דאדרבה דוד כדין עשה שהרי נשאלין למי שצורך הצבור בו ואם כן לא נענש אחימלך ע״י דוד לפי שדוד כדץ עשה במה שנשאל באורים, ואדרבה דואג הוא שנקרא רע שנענש אחימלך על ידו במה שהורה שלא כדין שאץ נשאלין למי שצורך הצבור בו.
והיינו דאמרינן התם בפרק חלק א״ר אמי אין תורתו של דואג אלא משפה ולחוץ שנאמר ותשא בריתי עלי פיך, ע״כ. ופרש״י עלי פיך ולא בלב, שזה שהיה דורש שאץ נשאלץ למי שצורך הצבור בו לא היה כי אם משפה לחח אבל בלבו היה יודע האמת דנשאלין למי שצורך הצבור בו שהרי גבור בתורה היה וידע דדרשינן הוא לרבות סתם מלך ואייתר לן תרי רבויי חד לרבות דנשאלין למי שצורך הצבור בו ואידך דנשאלץ לסנהדח. הכלל העולה דדואג היה אומר דלא דרשינן יתורא דהוא ודוד והסנהדרין ס״ל דדרשינן יתורא דהוא.
ובזה יתיישב מאי דאמרינן שנאמרים במדרש שמואל: אשכחיה לאחימלך מצא את אחימלך שהיה עושה לחם הפנים בשבת. אמר ליה לו דוד: "ביום השבת יערכנו" - עריכתו בשבת ואין מעשהו בשבתאמר לו אחימלך: כך למדנו דואג האדומי דמעשהו שמעשהו דוחה את השבת. אמר לו דוד: כך מקובלני - עריכתו בשבת ואין מעשהו בשבת, עד כאן עד כאן דברי מדרש שמואל.
ויש לדקדק במאמר זה טובא הרבה שהרי באותה שעה שבא דוד אצל אחימלך מסוכן היה שאחזו בולמוס דוד ואנשיו היו רעבים מאוד שהרי אכל לחם הפנים האסור לזרים וכדכתיב בקרא להדיא והכי איתא בפי״א דמנחות עלה צו. ואם כן בשעת טירוף הדעת כזו שאחזו בולמוס מה לו לדוד בהוראות את העם את המעשה אשר יעשון.
ועל דרך הפשט אפשר היה לומר שדוד עיקר כוונתו היתה לשאול באורים ותומים לידע את הדרך אשר ילך בה וחשש מאחימלך אולי יהיה סבור כסברת דואג שאין נשאלין 'אין נשאלין למי שצורך הצבור [בו]' - רק עניינים חשובים היו שואלים את האורים והתומים אלא למלך ולא למי שצורך הציבור בו שהרי ראינו שאחימלך מתורתו של דואג היה יונק שכך אמר כך "למדנו דואג דמעשהו שמעשהו דוחה את השבת", ואם בשעת מעשה היה אומר דוד לאחימלך שהדין הוא דנשאלין למי שצורך הצבור בו דברים שנשאלים בשל עניין ציבורי לא ישמע אליו אחימלך דקיימא לן שקיים לנו שמורה הלכה ובא תלמיד חכם היה מוסר הלכה אם קודם מעשה אמרה שומעין לו ואם לאו אין שומעין לו וכדאיתא וכשישנה בפרק הערל עלה עז.
וכל זה הוא דוקא במילתא בעניין שנוגע בדבר וכמו שכתבו שם התוס' ואם כן דוד לא היו שומעין לו בשעת מעשה במה שאומר דנשאלין למי שצורך הצבור בו, לכן רצה לומר אצל דין זה דנשאלין למי שצורך הצבור הוראה אחרת לכן דוד שאל עניין אחר דעריכתו בשבת ואין מעשהו דוחה את השבת, דאמר מילתא אחריתי בהדיה הך מילתא עניין אחר עם ענין זה שנוגע בדבר מהימן דוד ערבב עניין אחד במשנהו וכך לא נגע בעניין בריחתו משאול בכל, וכדאמרינן בפרק נושאין על האנוסה עלה צח. על גר אחד שנשא אשת אחיו מאמו ואמרו לו מי הרשך ואמר על ספסל זה ישב ר' עקיבא ואמר שני דברים גר נושא אשת אחיו מאמו ואמר "ויהי דבר ה' אל יונה שנית כו' " והקשו ומי מהימן והא אמר רב כל תלמיד חכם שמורה הלכה ובא, אם קודם מעשה אמרה שומין לו ואם לאו אין שומעין לו, ותירצו שאני הכא דקאמר מעשה אחרינה בהדה, ע"כ. ופירש רש"י שאני הכא דקאמר מילתא דיונה בן אמתי בהדה ומגו דמהימן אהא מהימן נמי אהא, דניכרים דברי אמת דביחד קבלן, ע"כ. ואך לפי דרכנו נאמר באופן אחר ונחקור עוד במחלוקת זו דדוד ודואג שנחלקו במעשה דלחם הפנים שדוד סבור שאין מעשה לחם הפנים דוחה את השבת ודואג סבור שמעשה לחם הפנים דוחה את השבת במה היתה עיקר מחלקותם?
ונראה דזה יובן עם מאי דתנן בפרק שתי הלחם אחת שתי הלחם ואחת לחם הפנים לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים ואינן דוחות את השבת. ר' יהודה אומר כל מעשיהם בפנים, ע"כ. והנה בדברי הרמב"ם בדינים אלו יש לנו אריכות דברים והדברים עתיקים. אך בירורן של דברים כך הוא דאי עשיית לחם הפנים היתה בכלי שרת ונתקדש הלחם אליבא דכ"ע דוחה את השבת משום דאי עביד להו מערב שבת איפסיל בלינה מאחר שנתקדש בכלי וכמו שהקשו בגמרא דאי תנור מקדש על כרחין דוחה את השבת, דאי לא, אפסיל בלינה, וכל זה הוא פשוט. וכבר הסכימו האחרונים ז"ל הרב בעל לחם משנה והרב בעל ברכת הזבח ז"ל דהרמב"ם ס"ל דתנור של קודש חול היה ולא היה מקדש ובפ"ט דזבחים עלה פח. תנן דבלי שרת אינם מקדשים אלא בקדש,ע״ב. ופרש״י בקדש בעזרה, ע״כ.
והנה אליבא דת״ק דאית ליה דלישתן ועריכתן בחוץ נמצא דלא נתקדשו בכלי כיץ שכל מעשיהם בחוץ ומש״ה אינם דוחים את השבת משום דאינם נפסלים בלינה דכיון דמעשיהם בחוץ לא נתקדשו, ואי משום האפיה שהיתה בפנים הא אמרינן דתנור של קדש חול היה ואינו מקדש, ור׳ יהודה אית ליה דכל מעשיהם בפנים ומש״ה אית ליה שדוחה את השבת דאף דנימא דתנור אינו מקדש מ״מ כבר נתקדש בכלי מאחר שמעשיהם בפנים וכיון שכן אי עביד ליה מאתמול אפסיל בלינה ומש״ה דוחה את השבת. ובתורת כהנים בפרשת אמור גבי לחם הפנים אמרינן והיתה לאהק ולבניו ואכלוהו במקום קדוש" מלמד שאכילתה במקום קדוש, מנין אפייתה במקום קדוש ת״ל והיתה, יכול אף לישתה ועריכתה במקום קדוש ת״ל הוא, רבי יהודה אומר כל מעשיהם בפנים, ע״כ.
נמצינו למדין דת״ק דרש הוא וממעט לישה ועריכה שאינה בפנים אלא בחוץ וכיץ שהלישה והעריכה היתה בחוץ על כרחץ שמרדת העשרון נמי היתה בחוץ שאם המדידה היתה בפנים הרי נתקדש הלחם בעשרץ שהרי פסק הרמב״ם בפ״א מהלכות כלי המקדש" שכל מדות היבש נתקדשו וא״כ איך מוציאים אותם לחוץ דמגנייא מילתא וכמו שכתבו התום׳ או משום פיסול יוצא וכמו שפרש״יי 5 אלא ודאי שהמדידה היתה בחח ואץ העשרק מקדש דאץ כלי שרת מקדשים אלא בפנים תוך העזרה, וכן כל מעשיהם היו בחח דהיינו לישה ועריכה ומש״ה אינם דוחים את השבת שאינם נפסלים בלינה, ורבי יהודה לא דרש הוא וס״ל דכל מעשיהם בפנים וא״כ גם המדידה היתה בפנים ונתקדש בכלי דהיינו העשרון, ועוד שגם הכלי שהיו לשים בו היה מכלי שרת ומקדש וכמו שהכריח זה מרן בפרק יג מהל׳ מעשה הקרבנות דין ה יע״ש. וכיון שנתקדש בפנים פשיטא שדוחה את השבת דאי לא אפסיל בלינה וכמו שכתבנו. הכלל העולה דמאן דאית ליה דאין מעשה לחם הפנים דוחה את השבת דרש הוא, ומאן דאית ליה דמעשה דלתם הפנים דוחה את השבת לא דריש הוא.
ובזה נבא לכוונת המאמר •דדוד המלך כל מגמתו לא היתה כי אם לשאול באורים ותומים לידע את הדרך אשר ילך בה לפי שהיה נרדף מפני שאול ודוד חשש אולי אחימלך לא ישאל לו באורים דאפשר דאזיל בשיטת דואג דלא דריש הוא וא״כ לית לן קרא לרבות מי שצורך הצבור בו שיהיה נשאל באורים, ואף אם יאמר דוד בשעת מעשה שכך הוא הדין דדרשינן הוא וא״כ נשאלין למי שצורך הצבור בו אפשר שלא ישמע אליו אחימלך ויאמר דלא דרשינן הוא שהרי דוד המלך נוגע בדבר היה בהך מילתא לומר דדרשינן הוא ומרבינן למי שצורך הצבור בו לשאלת אורים ותומים וקי״ל דכל ת״ח שנוגע בדבר ואמר הלכה אם בשעת מעשה אמרה אין שומעץ לו וכמו שכתבנו לעיל, ולפיכך כשראה דוד את אחימלך שהיה עושה לחם הפנים בשבת לפי שהיה סבור דמעשה דלחם הפנים דוחה את השבת ועל כרחין טעמו הוא דס״ל דכל מעשה לחם הפנים אף לישתו ועריכתו היה בפנים דלא דרש הוא וכסברת ר׳ יהודה ומש״ה הוה ס״ל שדוחה את השבת דמאחר שנתקדש בכלי שרת אי עביד להו מערב שבת אפסיל בלינה, אמר לו דוד עריכתו בשבת ואץ מעשהו בשבת והטעם משום דדרשינן הוא ואמרינן דלישתן ועריכתן היה בחח ולא נתקדש העשרון משום שאץ כלי שרת מקדשים אלא בעזרה ומש״ה אינו דוחה את השבת, וכשאמר לו אחימלך כך למדנו דואג דמעשה דלחם הפנים דוחה את השבת ודואג אזיל לשיטתיה דלא דדיש הוא וכמו שכתבנו למעלה וכיון דלא דריש הוא נמצא דכל מעשה דלחם הפנים היה בפנים ומשום הכי אית ליה שדוחה את השבת דאי לא אפסיל בלינה, אז אמר לו דוד כך מקובלני שאין מעשה דלחם הפנים דוחה את השבת והטעם משום דדרשינן הוא וכל מעשה דלחם הפנים היה בחק וא״כ כשבא אח״כ לשאול באורים הוכרח אחימלך לשאול לו לפי שכבר הורה דוד הלכה למעשה במילתא שאינו נוגע בדבר דדרשינן הוא וא״כ כיון דדרשינן הוא על כרחין מרבינן דנשאלין למי שצורך הצבור בו וכמו שכתבנו. באופן שכל מגמתו של דוד בויכוח זה לא היה כי אם לתכלית זה להשאל באורים ותומים.
ועם זה יובן מאמר הכתוב" ויאמר אליו שאול למה קשרתם עלי אתה ובן ישי בתתך לו לחם וחרב ושאול לו באלהים, ע״כ. ויש לדקדק דבשלמא קושית ושאול לו באלהים ניחא דהיינו עשית אותו מלך דהוא ס״ל דאין נשאלין כי אם למלך, וגם קושית נתינת החרב ניחא דאפשר שקושיתו היתה לפי שהיתה חרב גלית שהיתה באהל מועד כדכתיב" הנה היא לוטה בשמלה אחרי האפוד וכתבו המפרשים שהניחו אותה באהל לזכרון הנס, ואפשר שהאשימו למה נתן אותה לדוד מאחר שהוא היה רוצה שתהיה שם לעולם לזכרון הנם, ואפשר ג״ב שחשש שאול שדוד רצה לקחת זאת החרב להתפאר בה כלומר שעשה התשועה הגדולה בישראל שהרג את גלית ובשביל זה לו תאות המלוכה. אך במה שהאשימו במה שנתן לו לחם לא ידעתי מאי קשיא ליה וכי משום רדוד היה מורד במלכות והיה מסוכן שאחזו בולמוס וכדאיתא בגמרא יניחוהו למות ברעב זו לא שמענו דאף דרשות למלך להרוג למי שמרד בו פשיטא שאין רשות לאחר להרגו מאחר דקי״ל שאם רצה המלך שלא להרגו הרשות בידו וכדכתב הרמב״ם ז״ל בהלכות מלכים.
ומעולם תמהנו על מאמרם ז״ל בסוף פרק נגמר הדין דאתייה ליואב ודייניה כו׳ אמר ליה ניזיל אבנר, אמאי קטלתיה לעמשא אמר ליה עמשא מורד במלכות הוה דכתיב 68 דאמר לעמשא הזעק לי את איש יהודה שלשה ימים וגו׳ וכתיב וילך עמשא להזעיק את יהודה ויוחר מן המועד וגוי, דמה - טענה היא זו דהן לו יהי דעמשא היה מורד במלכות מ״מ מי התיר לו ליואב להרגו שהרי שלא ברשות דוד הרגו וכדכתיב וגם אתה ידעת את אשר עשה לי יואב בן צרויה אשר עשה לשני שרי צבאות ישראל לאבנר בן נד ולעמשא בן יתר וגר הרי שהריגת עמשא היתה שלא כרשות דוד וא״כ מה התנצל יואב בהריגת עמשא באומרו שהיה מורד במלכות. ולא די לנו זה הצער אלא דבגמרא אמרינן שהשיבו ליואב דעמשא לא היה מורד במלכות משום דאכץ ורקין דרש כו׳ דמה להם בטענה זו דהן לו יהי דעמשא טעה בדין והיה מורד במלכות מי התיר לו ליואב להתעבר על ריב לא לו ולהרוג את עמשא ויש בזה אריכות דברים. אך הדין דין אמת שאף מי שהוא מורד במלכות לא הותר לשום אדם להורגו. וא״כ חזרנו למה שדקדקנו דמה היה זה האשם שהאשימו שאול לאחימלך במה שנתן לחם לדוד מאחר שהיה דוד מסוכן שאחזו בולמוס.
אך נראה דזה יובן עם מאי דתנן בפ״ב דמעילה לחם הפנים מועלין בו משהוקדש קרם בתנור הוכשר ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים ולהסדירו ע״ג השלחן. וגבי שאר מנחות תנן המנחות מועלין בהם משהוקדשו קדשו בכלי הוכשרו ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים, ע״כ. והטעם שיש חילוק בין מנחות ללחם הפנים דגבי מנחות משקדשו בכלי הוכשרו ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים ואלו לחם הפנים לא הוכשר ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים אלא מקרימת הפנים ואילך, הוא הדבר אשר דברנו דלחם הפנים תעשה בחוץ אינו מתקדש בכלי לפי שאין כלי שרת מקדשין כי אם בעזרה אבל המנחות שכל מעשיהם הם בפנים וכמו שפסק הרמב״ם ז״ל כיון שקדשו בכלי נתקדשו. וכבר נתבאר למעלה שהטעם דמעשה לחם הפנים בחוץ היינו משום דדרשינן הוא. עוד נקדים מה שכתבו התוס׳ בתש פ״ב דמעילה עלה דמתני׳ דשתי הלחם כשקרמו פניו בתנור ששוחטין עליו הכבשים דהטעם שאין שוחטין הזבח קודם קדימת הפנים הוא משום דגבי שחיטת הזבח כתיב לחם ואין קרוי לחם אלא א ״כ קרמו פניו. למדנו מדבריהם דלחם אינו נקרא קודם קרימת הפנים. והנה דבר ידוע שזה שנתן אחימלך לדוד מלחם הפנים הוא לפי שהיה מסוכן שאחזו בולמוס וכדאיתא בגמרא והלכה רווחת היא דאף מי שהוא מסוכן דמאכילין אותו כל איסורים שבתורה מ״מ מאכילין אותו הקל הקל תחלה וכדאיתא באחרון דיומא, ומטעם זה כתב רד״ק' דמה שלא נתן אחימלך לדוד תרומה הוא לפי שאיסור תרומה חמיר מאיסור לחם הפנים דתרומה היא במיתה בידי שמים ולחם הפנים הוא בלאו וכבר הארכנו בזה בדרך החיים.
וכזה נבא לכוונת הכתוב, והנה כפי אגדת שמואל שכתבנו לעיל מוכח דדוד אשכחיה לאחימלך בשעת עשיית לחם הפנים וכבר בגמ׳ צדדו זה דאמרו דלר״י בשבת אשכחיה בשעת אפיה ולר״ש בחול אשכחיה בשעת אפיה, ואף שבגמרא דחו זה ואמרו ומי מצית אמרת דבשעת אפיה אשכחינהו והכתיב 79 ויתן לו הכהן קדש כי לא היה שם לחם כי אם לחם הפנים המוסרים בו׳ מ״מ אגדת שמואל פליג אתלמודא דידן וס״ל דבשבת אשכחיה בשעת אפיה, ולקושית הגמרא י״ל דלעולם בשעת אפיה אשכחיה והמתין מעט עד שנאפה וסדרוהו על השלחן וסלקו הלחם שהיה שם ונתן לדוד מלחם הפנים המוסרים, ואפשר שעיקר קושית הגמרא אינה אלא אליבא דמ״ד דבחול אשכחיה דוד בשעת אפיה דלזה הקשו דאיך יתכן זה והכתיב כי אם לחם הפנים המוסרים כו׳ חה לא יתכן בחול וכמבואר, אך למ״ד דבשבת אשכחיה בשעת אפיה יש ליישב כמ׳׳ש.
והנה מדתנן דמשקרמו פניו בתנור הוכשר ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים מוכח דיותר קדושה יש משקרמו פניו מקודם שקרמו פניו שהרי קודם שקרמו פניו אץ לו דין קדשי מקדש שיהיה הרביעי פוסל אותו וכמ׳׳ש הר״ם פי״א מהל׳ אבות הטומאה דץ יג, אך קודם שקרמו פניו אין לו דין קדשי מקדש כ״א דין קדשי בדק הבית וכמבואר.
וכזה יובן הפסוק למה קשרתם עלי בתתך לו לחם וכבר למדונו רבותינו בעלי התוס׳ דסתם לחם הוא שקרמו פניו בתנור, ולזה הקשה שאול לאחימלך דנהי רדוד היה מסוכן מ״מ הא קי״ל דלמסוכן מאכילין אותו הקל הקל תחלה וא״כ דבשעת אפיה אשכחיה דוד לאחימלך היה לאחימלך ליתן לדוד מהלחם שלא קרמו פניו בתנור שאין בו כל כך קדושה שהדי אינו נפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים.
והנה לזה היה אפשר לו לאחימלך לתרץ דלרידיה אץ חילוק בין קודם שקרמו פניו בתנור בין לאחד שקרמו פניו בתנור משום דאית ליה דכל מעשה דלחם הפנים היה בפנים וא״כ כבר נתקדש בכלי שרת והו״ל כשאר המנחות דקי״ל דמשנתקדש בכלי הוכשרו ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים וא״כ על כרחץ ס״ל לאחימלך דלא דרשינן הוא, דאי דרשינן הוא אמרינן דדוקא אפייתה הוא במקום קדוש אך לישתה ועריכתה הויא בחוץ וכלי שרת אינם מקדשים ב ח ק כי אם בפנים בעזרה וכיק דלא דריש הוא א״כ תיקשי דאמאי שאל לו באלהים דעל כרחץ מה ששאל לו באלהים הוא משום דאית ליה דדוד חשיב מלך כיץ שכבר נמשח ע״י שמואל אף ששאול עדיין קיים, דליכא למימר דלעולם דס״ל דוד מלך ומה ששאל לו באלהים הוא p אין לו משום דס״ל דנשאלץ למי שצורך הצבור בו דהא מנא ליה דכיץ דאחימלך לא דריש הוא אמרינן דוכל ישראל אתו אתא לרבות סתם מלך וכמו שכתבנו לעיל.
כללן של דברים דמכח לא ימנע בא שאול בטענתו עם אחימלך ועיקר טענתו היא במה ששאל לו באלהים שעשאו מלך וכמו שדרשו רבותינו ז״ל אלא שאפשר לו לאחימלך לטעון שהוא לא עשאו מלך ומה ששאל לו באלהים הוא משום דס״ל דנשאלין למי שצורך הצבור בו, לזה הקדים לו לומר למה נתת לו לחם דהיינו שקרמו פניו בתנור על כרחך לומר דלא דרשת הוא ואין בין קודם שקרמו פניו בתנור לאחר שקרמו פניו בתנור וא״ב על כרחך לומר דמה ששאלת לו באלהים הוא משום דסבירא לך דיש לו דין מלך וא״כ הוא חייב מיתה משום מורד במלכות.
הכלל העולה הוא דדואג לא הוה דריש הוא ומשום הכי הוה ס״ל דאין נשאלין למי שצורך הצבור בו ונמשך לו ג״כ מזה דמעשה דלחם הפנים דוחה את השבת, אך אבנר ועמשא והסנהדרין סבירא להו דדרשינן הוא ומשום הכי סבירי להו דנשאלין למי שצורך הצבור בו וכמו שכתבנו.
והנה בפ״ב דקדושין עלה מג. אמרינן דבכל התורה כולה אין שליח לדבר עבירה משום דגלי קרא במעילה וטביחה ומכירה דיש כתובים » שליח לדבר עבירה וא״כ הוו שנ הבאים כאחד דקי״ל דאין מלמדים, והקשובגמרא למ״ד שני כתובים הבאים כאחד מלמדים גילף ממעילה וטביחה ומכירה לכל התורה כולה דיש שליח לדבר עבירה, ותירצו גלי רחמנא בשחוטי חוץ דם יחשב לאיש ההוא דם שפך הוא ולא שולחיו, והקשו אשכחן גבי שחוטי חוץ דאץ שליח לדבר עבירה בכל התורה כולה מנא לן וכי תימא דיליף משחוטי חוץ אדיליף משחוטי חוץ גילף ממעילה וטביחה ומכירה, ותירצו הדר כתב רחמנא ונכרת האיש ההוא אם אינו ענץ לגופו תנהו ענץ לכל התורה כולה דהוא ולא שולחיו דאין שליח לדבר עבירה.
ואמרינן תו התם האומר לחבירו צא והרוג את הנפש הוא חייב ושולחו פטור, שמאי הזקן אומר משום חגי הנביא שולחו חייב שנאמר 83 ואותו הרגת בחרב בני עמון, ע״כ. ואמרינן דטעמיה דשמאי הוא משום דלא דריש הוא ואית ליה דשני כתובים הבאים כאחד דמלמדין וגמרינן ממעילה וטביחה ומכירה לכל התורה כולה דיש של.יח לדבר עבירה. נמצא דמאן דדריש הוא על כרחין אית ליה דבכל התורה כולה אין שליח לדבר עבירה דלהכי הדר כתב רחמנא ונכרת האיש ההוא למעט המשלח ואם אינו ענין לגופו תנהו ענין לכל התורה כולה דאין שליח לדבר עבירה וא״כ האומר לחברו צא והרוג את הנפש הוא חייב ושולחו פטור.
ובזה יובן מאי דכתיב גבי מיתת שאול עמד נא עלי ומותתני כי אחזני השבץ 85 ודרשו ח״ ל 8 6 אחזני השבץ עון נוב עיר הכהנים הלובשים כתנת תשבץ, ע״כ. והנה חוץ מדרכנו יש לדקדק בדברי ח״ל הללו דאמאי כנה שאול לעון נוב עיר הכהנים בכתנת ולא בשאר בגדי כהונה. ונראה חה יובן עם מאי דאמרינן בפ״ג דערכין עלה טז. א״ר ענני בר ששון למה נסמכה פרשת בגדי כהונה לפרשת קרבנות לומר לך מה קרבנות מכפרים אף בגדי כהונה מכפרים, כתנת מכפר על שפיכות דמים דכתיב ויטבלו את הכתנת בדם, ע״כ. והכי איתא בירושלמי פ״ז דיומא 88 יע״ש. וכבר נתבאר בגמרא שם דהא דכתנת מכפר על שפיכות דמים היינו מזיר ולא אתרו ביה, וכתבו התוס׳ דבגדי כהונה מכפרץ על המיתה. וכתבו המפרשים ז״ל דהטעם שההורג כהן גדול דאין לו כפרה לעולם ואינו יוצא מעיר מקלט לעולם הוא משום דחטא במכפר ומש״ה אין לו כפרה במיתת כהן גדול דומה למה שאמרו' אין קטיגור נעשה סניגור. וזהו כוונת שאול באומרו עמד נא עלי ומותתני לפי שיש בידי עון דשפיכות דמים. וכי תימא כיון דלא אתרו ביה אף שהיה מזיד הכתנת מכפר, לזה אמר כי אחזני השבץ כלומר אני חטאתי במכפר דהיינו בכתנת שהרגתי הכהנים ומש״ה אין לי כפרה בבגדי כהונה דומיא דהורג כהן גדול דאין לו כפרה לעולם וכדכתיבנא.
אך כפי דרכנו נראה ליישב והוא דיש לדקדק דמאי איכפת ליה לשאול לומר לנער הטעם שבשבילו נגזר עליו שימות לא היה לו לומר אלא עמד עלי ומותתני. ונראה שכוונת שאול היתה לרמת לנער הטעם שרוצה ליהרג ע״י אחר ולא רצה הוא להרוג את עצמו, והוא שהדבר ידוע שההורג את עצמו חייב מיתה לשמים וכדכתיב אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, ודרשו ת״ ל שהוא אזהרה להורג את עצמו. והנה אין ספק דכשם דבדיני אדם קיימא לן דאין שליח לדבר עבירה ה״נ בדיני שמים יש הפרש כץ הורג את עצמו בידיו לאומר לאחרים שיהרגוהו, דאף דבדיני שמים אמרינן בקדושין שיש עונש על המשלח לדבר עבירה מ״מ הא אמרינן התם בקדושץ דינא רבה ודינא זוטא איכא בינייהו ופי׳ רש״י דלרבנן אף דבדיני שמים מענישים את המשלח לדבר עבירה מ ״מ אין מענישים אותו כולי האי כאלו עשה הוא העבירה בעצמו, וא״כ גם ההורג את עצמו אף שמענישים אותו מן השמים מ״מ כשאומר לאחרים שיהרגוהו אין מענישים אותו כולי האי. והנה שאול אף שהוכרח להרוג את עצמו כדי שלא יתעללו בו פלשתים מ״מ כל הבא מידו להקל מעליו מהעונש עשה ומש״ה לא נהרג ע״י עצמו כי אם ע״י אחרים.
וחילוק זה שיש בץ עושה העבירה בעצמו לעושה על ידי שליח הוא משום דדרשינן הוא גבי שחוטי חוץ ודרשינן הוא ולא שולחיו ומינה ילפינן לכל התורה כולה דאץ שליח לדבר עבירה באם אינו ענץ וכמו שכתבנו, וכבר כתבנו לעיל דדואג לא הוה דריש הוא ומש״ה אמר לו שאחימלך היה חייב מיתה מדץ מורד במלכות במה ששאל לדוד באורים וחומים משום דסבירא ליה דאץ נשאלץ למי שצורך הצבור בו, וכפי סברת דואג דלא דרשינן הוא יש שליח לדבר עבירה דגמרינן ממעילה וטביחה ומכירה וחשיב כאלו אותה הפעולה נעשית ע״י המשלח. וכבר ידוע מה שאמרו רז׳׳ל הביא דבריהם רד׳׳ק" שזה הנער שהרג את שאול היה דואג.
ובזה יובן כוונת הכתוב עמד נא עלי ומותתני וכי תימא למה אץ אני נהרג ע״י עצמי אלא אני רוצה שתעשה הפעולה הזאת ע״י שליח, משום דאחזני ה ש ח דהיינו עץ דנוב עיר הכהנים שנמצא שטעיתי בדין במה שהרגתי אותם לפי שלא היו חייבים מיתה לפי שלא היו מורדים במלכות לפי ש ה ח הוא דכשם שנשאלץ למלך כך נשאלים למי שצורך הצבור בו וא״כ על כרחץ דרשינן הוא לרבות סתם מלך ואייתו־ לן קרא דוכל ישראל אתו לרבות מי שצורך הצבור בו, וכיץ דדרשינן הוא א״ב שמעינן דאץ שליח לדבר עבירה משום דדרשינן דם שפך האיש ההוא הוא ולא שולחיו, ומש׳׳ה עמד נא עלי ומותתני שאני רוצה שתעשה הפעולה הלזו ע״י שליח ולא ע׳׳י עצמי כדי להקל מהעתש וכדכתיבנא.
הכלל העולה דמדרשא דהוא גמרינן דאץ שליח לדבר עבירה והאומר לחברו צא והרוג את הנפש שולחו פטור משום דאץ שליח לדבר עבירה. ובגמרא הקשו לסברא שלשה עשר ד ר כ י • « הלזו דאית ליה דהאומר צא והרוג את הנפש דשולחו פטור מקרא דכתיב 101 ואותו הרגת בחרב בני עמץ דמשמע דחשיב כאלו דוד בעצמו הרגו לאוריה, אף שהריגת אוריה היתה ע׳׳י שליח מ״מ חשיב כאלו דוד הרגו ומשמע דיש שליח לדבר עבירה. ומהכתוב הזה הכריח שמאי הזקן משום חגי דאומר לחברו צא והרוג את הנפש דשולחו חייב, ותירצו דכוונת הכתוב היא הרי לך כחרב בני ע&ץ מה חרב בני עמץ אי אתה נענש עליו אף אוריה החתי אי אתה נענש עליו מאי טעמא מורד במלכות הוה דקאמר ליה אדוני יואב וכל עבדי אדוני חונים על פני השדה, ע״כ.
והנה זה שאנו דוחקים את עצמנו לומר דכוונת הכתוב באומרו ואותו הרגת בחרב בני עמץ שהכוונה היא הרי היא לך כחרב בני עמץ שאץ בו עונש על מיתת אוריה אף דפשטיה דקרא אינו מורה כן דהך קרא גבי תלונת נתן הנביא בדוד כתיב דאיך עשה אותו המעשה וכדכתיב 101 מדוע בזית את דבר ה׳ וגר, היינו משום דדרשינן הוא דגבי שחוטי חוץ שבא ללמד דבכל התורה כולה אץ שליח לדבר עבירה וקשיא לן קרא דואותו הרגת דמשמע דחשוב כאלו הוא הרגו וכדמייתי מינה ראיה שמאי הזקן דיש שליח לדבר עבירה, משום הכי אנו דוחקים את עצמנו לומר דכונת הכתוב היא הרי הוא לך כחרב בני עמק משום דאוריה מורד במלכות הוה ושפיר אמר קרא ואותו הרגת דחשיב כאלו הוא הרגו דכיץ דאץ כאן איסור בהריגת אודיה משום שהיה מורד במלכות יש שליח לדבר זה ומשום הכי אמד קרא ואותו הרגת. אך אי לא הוה דרשינן הוא דגבי שחוטי חוץ ואנו למדין ממעילה וטביחה ומכירה לכל התורה כולה דיש שליח לדבר עבירה אז הכתוב הוא כפשוטו ובגנותו דדוד משתעי קרא ואמר ואותו הרגת בחרב בגי עמון דחשיב כאלו דוד הרגו והכתוב מאשימו על זה דיש שליח לדבר עבירה. ו מ ה נבא לכונת הכתוב והיה כי עשה יעשה ה׳ לאדוני ככל אשר דבר את הטובה עליך וצוך לנגיד על ישראל ולא תהיה זאת לך לפוקה ולמכשול לב לאדוני לשפוך דם חנם שכבר כתבנו שכל כוונת אביגיל במאמרה הוא לומר שדוד אין לו דין מלך ומשום הכי לא נתחייב נבל מיתה משום מורד במלכות, אלא דלפ״ז היה לכאורה נמשך נזק גדול לדוד דא״כ דאין לו דין מלך אם כן שלא כדין היה מה ששאל באורים על ידי אחימלך ונענש אחימלך על ידו, ולזה השיבה לו דאף דאין לך דץ מלך מכל מקום כדין עשית במה שנשאלת באורים ותומים משוס דהדין הוא דנשאלין למי שצורך הצבור בו. ודין זה נפקא לן מיתורא דהוא דשדינן ליה לסתם מלך ואייתר לן וכל ישראל אתו לרבות מי שהצבור צורך בו כמו שנתבאר לעיל, אך אי לא דרשינן הוא לית לן קרא לרבות דנשאלין למי שצורך הצבור בו.
והבה אמרה אביגיל לדוד פן יעלה על לבבך לאמר מי הכניסני בתגר זה לומר שאין לי דין מלך ולסמוך על מה ששאלתי באורים ותומים על דרשת הוא דלמא לא דרשינן הוא ואם כן. אץ נשאלין למי שצורך הצבור בו ואם אץ לי דץ מלך נמצא דשלא כדץ עשיתי במה ששאלתי באורים, אל יעלה בדעתך לומר כן דאם אץ אתה דורש הוא והיה כי יעשה ה׳ לאדוני ככל אשר דבר את הטובה עליך ולא תהיה זאת לך לפוקה לשפוך דם חנם, כלומר דאם אץ אתה דורש הוא נמצא דמ׳׳ש לך הנביא ואותו הרגת בחרב בני עמץ הוא כפשוטו ששפכת דם חנם בעצמך דהא בכל התורה כולה יש שליח לדבר עבירה, ודקדקה לומר זאת לך לפוקה לומר זאת מכלל דאיכא אחריתי והיינו רבת שבע כלומר דייך מה שעומד לנגדך באותו מעשה דהיינו עון דבת שבע לא תוסיף עליך עון דש״ד ומכאן למדו ת״ ל שהיתה נביאה שנתנבאה כל מה שיארע לדוד באחתת הימים.
ובזה נבא ליישב מאמר ת״ ל בילקוט תהלים 06 ' ת״ל שוחר טוב יבקש רצון ודורש רעה תבואנו שוחר טוב זה דוד שהיה שוחר טובתן של ישראל ונלחם מלחמותיהם יבקש רצץ שבקש שתשרה עליו שכינה ושרתה עליו ובירך את ישראל ודורש רעה תבואנו זה דואג, ע״כ. ויש לדקדק בו דאיך תלי דבשביל שהיה שוחר טובתם של ישראל ונלחם מלחמותיהם שיבקש שתשרה עליו שכינה. ועוד יש לדקדק במה שסיים ודורש רעה תבואנו זה דואג דמה ענץ דואג לכאן.
אמבם על פי האמור בענץ יבא על נכץ דהנה מתוך דברינו לעיל צלה ביתני דאף שנאמר שדוד לא היה לו דין מלך כל זמן שהיה שאול קיים אף שנמשח על ד י שמואל מכל מקום כדץ עשה במה שנשאל באותם ותומים, משום דקי״ל כשם דנשאלץ למלך כך נשאלין למי שצורך הצבור בו ואץ לך מי שצורך הצבור בו כאדוננו דוד שכל ימיו הוא היה המוציא והמביא את ישראל ונלחם מלחמותיהם, ואם כן לא נענש אחימלך על ידו לפי שהוא עשה כתן ולא שייך ברוד כל שחברו נענש על ד ו תקרא רע ואץ מכגיסץ אותו במחיצתו של הקב״ה, ואדרבה דואג הוא p ^ ^ שנענש אחימלך צל ד ו לפי שהמרה ואמר שאץ נשאלץ אלא למלך בלבד ולא למי שצווך הצבור בו ונמצא שנענש אחימלך על ד י דואג שלא כתן ונקרא רע ואץ מכניסץ אותו במחיצתו של הקב״ה.
והבה דוד כ ת לקיים סברתו רבתן עשה ולא נענש אחימלך על ד ו משום הכי בקש שתשרה עליו שכינה דפשיטא דמי שאץ מכניסץ אותו במחיצתו של הקב״ה משום דאיקרי רע וכתיב לא עורך רע אין שכינה שורה עליו. תהו כוונת המאמר, שוחר טוב זה דוד שהיה שוחר טובתם של ישראל ונלחם מלחמותיהם ואם כן כדץ עשה במה ששאל באורים ותומים וכדי לקיים סברתו זאת יבקש רצון כלומר שתשרה שכינה עליו כדי לבטל סברת דואג וכן היה ששרתה עליו שכינה ובזה בטלה סברת דואג.
ובפ״ה דשבת א״ר שמואל בר נחמני א״ר יונתן כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה שנאמר 0" ויהי דוד בכל דרכיו משכיל וה׳ עמו אפשר חטא בא על ידו ושכינה עמו. ואני תמיה דהאי קרא דוה׳ עמו הוא מוקדם הרבה למעשה דבת שבע ואם כן אפשר דבתחלה היתה שכינה עמו ולאחר שחטא נסתלקה שכינה ממנו, ואולי ס״ל דמי שזכה שתשרה עליו שכינה שוב אין חטא בא על ד ו שאם היה בא לידי חטא מעיקרא לא היתה שכינה שורה עליו, ו ע ח בפ״ק דסוטה" דאמרינן א״ר חסדא בתחלה קודם שחטאו ישראל היתה שכינה שרויה עט כל אחד ואחד שנאמר כי ה׳ אלהיך מתהלך בקרב מחניך וכיון שחטאו היתה שכינה מסתלקת מהם שנאמר ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך ודוק היטב.
עו ד יש לדקדק דהכא משמע דפי׳ וה׳ עמו הוא דשכינה עמו, ובפרק חל ק עלה דקרא דויען אחד מן הנערים ויאמר הנה ראיתי לישי וגר והי עמו , שהלכה כמותו בכל p מקום. ואמאי במסכת שבת דרשו קרא דוה׳ עמו על שהיתה שכינה עמו ובפרק חלק דרשו אותו על שהלכה כמותו בכל מקום, ואפשר לומר דכלא חרא מילתא היא דודאי פשטיה דקרא דוה׳ עמו הוא דהשכינה עמו אלא דמי שזוכה לזה הלכה כמותו בכל מקום דסלקא 'ליה שמעתתא אליבא דהלכתא. ומה שדרשו קרא דדואג שאמר וה׳ עמו על שהלכה כמותו בכל מקום שהוא הדבר הנמשך ממה שהשכינה עמו, היינו משום שהם דרשו כל הפסוק הזה של דואג על לשון הרע וכל עצמו של דואג הוא על מה שהלכה כמותו, בכל מקום שהוא תואר של מל ך אבל לעולם דעיקר הפירוש של וה׳ עמו היינו לומר ששכינה עמו.
ואפשר עוד שגם בעל המימרא דפ״ה דשבת דדריש והי עמו על שהשכינה עמו הכוונה היא על מאי דסלקא ליה שמעתתא אליבא דהלכתא, והענין הוא עם מאי דאמרינן בפ״ג דסוטה הגיע לפרשת דרכים נצול מכולם ואמרינן מאי פרשת דרכים, מר זוטרא אמר זה ת״ח דסלקא ליה שמעתתא אליבא דהלכתא נמצא דמי שזכה שהלכה כמותו שוב אינו חוטא. ועל זה אמר ר׳ יונתן כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה שנאמר וה׳ עמו אפשר חטא בא על ידו ושכינה עמו דהא תרוייהו לא יכונו דכיץ דשכינה עמו א״כ סלקא ליה שמעתתא אליבא דהלכתא וא״כ הרי הגיע לפרשת דרכים דשוב אינו חוטא.
ודורש רעה תבואנו זה דואג כלומר שהיה דורש רעה לדוד שכפי סברתו שאץ נשאלץ אלא למלך נמצא שדוד עשה שלא כדץ ושאול המית את אחימלך כדין ואם כן נענש אחימלך ע״י דוד דע״י זה נקרא דוד רע נמצא שהיה דורש רעה לדוד. ואמרינן בפרק חלק " שלשה מלאכים נזדמנו לדואג אחד ששכח תלמודו, ואחד ששרף נשמתו, ואחד שפיזר עפרו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, נמצא שלא זכה ליכנס במחיצתו של הקב״ה כי כל דרכיו משפט לתת לאיש כדרכיו ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב.
ע ו ד מצינו חילוק בין יחיד לרבים, בפ״ז דסוטהי" אהא דתנן ותפלה נאמרת בכל לשון, פריך בגמרא והא״ר יוחנן כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו לפי שאין מלאכי השרת מכירים בלשון ארמי, ומשני לא קשיא הא ביחיד הא בצבור, ופרש״י ח״ל יחיד צריך שיסייעוהו מלאכי השרת, צבור לא צריכי להו שנאמר הן אל כביר לא ימאס אינו מואס בתפלתם של רבים.
וקשיא לי מדאמרינן בפ״ק דשבת אמר רבה בר בר חנה כי הוה אזלינן בתריה דר׳׳א לשיולי בתפיחא, זמנין אמר ליה המקום יפקדך לשלום המנץ אמר ליה רחמנא ידכרינך לשלם, והיכי עכיד הכי והא א״ר יוחנן כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו, שאני חולה דשכינה עמו דא״ר ענן אמר רב מנץ שהשכינה סועד את החולה שנאמר ה׳ יסעדנו על ערש דוי. ופרש״י שאני חולה דשכינה עמו, ואין המתפלל צריך שיזדקקו לו להכניס תפלתו לפגים מן הפרגוד. ולפי זה אמאי הוצרך רש״י בההיא דסוטה לאתויי קרא דהן אל כביר לא ימאס לומר שאין הקב״ה מואס תפלתם של רבים ומש״ה הותר להתפלל בלשון ארמי, תיפוק ליה מטעמא דחולה גופיה, דהא בפ״ק דברכות"' אמרינן מנין לעשרה שמתפללץ ששכינה עמהם שנאמר אלהים נצב בעדת אל, ואם כן כשם דלגבי חולה הותר להתפלל בלשץ ארמי משום דשכינה עמו ואין המתפלל צריך שיזדקקו לו מלאכי השרת להכניס תפלתו לפנים מן הפרגוד, הכי נמי צבור הואיל ושכינה עמהם הותר להם להתפלל בלשץ ארמי 'ודוק.
ואיך שיהיה עלה בדינו כמה גדלה מעלת הצבור, ואמרינן בפ״ק דברכות מאי דכתיב ואני תפלתי לך ה׳ עת רצון אימתי עת רצון בשעה שהצבור מתפללין. ובפ״ק דר״ה א״ר יוחנן גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם שנאמר השמן לב העם הזה, והקשו מדתניא השב בינתיים מוחלין לו לא שב בינתיים אפילו הביא כל אילי נביות שבעולם אין מוחלין לו, ותירצו לא קשיא הא ביחד הא בצבור, הרי דגבי צבור אפילו לאחר גזר דין מועלת תפלתם.
ו מ ה יובן מאמר הפונה קדים, ויש לדקדק דמה שייכות יש למן עם תפלתו של משה שהיה מתפלל ליכנם ל א ח ישראל. וליישב הענץ נקדים עוד מאי דאמרינן כפ״ק דתענית א״ר יוחנן מטר בשביל יחיד דכתיב יפתח ה׳ לך את אוצרו הטוב פרנסה בשביל רבים שנאמר הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, והקשו מדתניא ג׳ פרנסים טובים עמדו להם לישראל משה אהק ומרים.ושלש מתנות טובות ניתנו על ד ם ואלו הם באר וענן והמן, באר בזכות מרים, ענן בזכות אהק, מן בזכות משה, אלמא אשכחן פרנסה בשביל יחיד, ותירצו שאני משה כיץ דנפיש זכותיה כרבים דמי, ע״כ.
ואמרינן במדרש ואתחנן אל ה׳ כמנץ ואתחנן הרבה להתפלל משה לפני ה׳. ועל זה היה תמיה משה מה זאת עשה אלהים שלא קבל תפלתו. וכי תימא כך היא לא מהניא תפלתו p המדה דביחיד לאחר גזר וגזר דינו אינו נקרע, לזה אמר אתה החילות להראות את עבדך את גדלך זה המן, וקשה דפרנסה אינה באה בשביל יחד ואם כן על דרבים כיץ p כרחך לומר דמשה יש לו דנפיש זכותיה, וא״כ לענץ גזר דץ נמי ד י ה מועלת p דרבים דאפי׳ לאחר גזר p לי התפלה דנחם ה׳ על הרעה כדבר האמור.