פתיחת התפריט הראשי

פרשת דרכים דרוש יב

דף זה הוסב אוטומטית מטקסט מוקלד. יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.


דרוש שנים עשר

פרק חלק. "דרש רבא, מאי דכתיב ובצלעי שמחו ונאספו וגו׳ אמר דוד לפני הקב״ה: רבש״ע גלוי וידוע לפניך שאם היו קורעין את בשרי לא היה דמי שותת, ולא עוד אלא בשעה שהם עוסקין בנגעים ואהלות פוסקין ממשנתן ואומרים לי: דוד הבא על אשת איש מיתתו במה, אמרתי להם הבא על אשת איש מיתתו בחנק ויש לו חלק לעוה״ב אבל המלבין פני חבירו ברבים - אין לו חלק לעולם הבא."

מ ו ד ע ת זאת לפני כל יודעי דת מעלתו של מלך ואמרינן בירושלמי פ״ג דבכורים ת״ל חכם חתן ונשיא מוחלין להם כל עונותיהם וכו׳ נשיא מנ״ל דכתיב בן שנה שאול במלכו וכי בן שנה היה אלא שנמחלו לו כל עונותיו כתינוק בן שנה, ע״כ. ובזה נבין מאמר אביגיל לדוד והיה כי יעשה ה׳ לאדוני וגו׳ ולא תהיה ואת לך לפוקה, ובבר הארכנו לעיל ליישב המשך פסוקים אלו של ויכוח אביגיל עם דוד כמו שיע״ש. אך ע״פ הקדמתנו נאמר כוונה אחרת בפסוק הנזכר, והנה כבר כתבנו לעיל שדוד היה סבור דכיון תמשח מאותה שעה יש לו דין מלך והוה ס״ל דמשוח דמלוכה הוא במשוח דכהונה שבמשיחה הדבר תלוי וכדתנן' כהן משיח שעבר מכהונתו מביא פר הבא צל כל המצות משום דמשעלה לא ירד, ואף הוא נמשח על פי נביא ויש לו דין מלך מאותה שעה. אך הדין הוא דגכי מלך בעינן שאין על גביו אלא ה׳ אלהיו ומטעם זה נשיא שעבר מנשיאותו הרי הוא כהדיוט דגבי מלך לאו במשיחה תליא מילתא אלא במלכות תליא מילתא וכבר האריך מוהרימ״ט בדרשותיו פרשת חיי שרה' וכתב שאביגיל ודוד היו חלוקים כזה שדוד היה סבור שאף שאינו מלך דינו כמלך מכיון שנמשח כמשוח דכהונה, ואביגיל היתה סבורה דגבי מלך אין הדבר תלוי במשיחה כי אם במלכות.

והנה ממחלוקת זה נמשך עוד מחלוקת אחר והיינו בזמן שנטו ישראל אחת אבשלום אם יש לדוד ת ן מלך או לא דלסברת דוד שהכל תלוי במשיחה דומיא דכהונה א״כ אף בזמן שהיה בורח מפני אבשלום יש לו דין מלך וכדתנן כהן משיח שעכר מביא פר הבא על כל המצות. אך לסברת אביגיל אץ לדוד דין מלך באותו ומן משום דמלך כיון שעבר מנשיאותו ה ת הוא בהתוט. ותו איבא בינייהו דלסברת אביגיל דאית לה דמלך אינו תלד במשיחה אלא במלכות ואם כן בזמן שהיה נרדף מפני אבשלום נסתלק ממלכותו, וכשנהרג אבשלום וחזרו כל ישראל והמליכו אותו געשה מלך מחדש וא״כ נמחלו לו כל עונותיו כדץ מי שמולך שמוחלין לו כל עונותיו וא״ב נמחל לדוד עץ דבת שבע. אך כפי סברת דוד שהכל תלוי במשיחה אפילו בזמן שאינו מולך דינו כמלך נמצא שאף בזמן שברח מפני אבשלום לא נסתלק ממלכותו וא״כ אף לאחר שנהרג אבשלום אין כאן דבר חדש לומר שמותלץ צל כל עונותיו שהת מעיקרא נמי מלך הוה.


וכזה נבא לכוונת הפסוק שכתבנו והיה כי יעשה ה׳ לאדוני ככל אשר דבר את הטובה עליך וצוך לעיד על ישראל ולא תהיה זאת לך לפוקה ולמכשול לב אדוני, ודרשו ת״ל זאת מכלל דאיבא אחתתי ומאי ניהו עץ דבת שבע. והן הן הדבתם שכתבנו שבתחלה אמרה לדוד שאץ לו דין מלך ואל יעלה בדעתך דכפי זה שאני אומרת לך שאץ לך דץ מלך ימשך אליך רעה מצד מה ששאלת באותם ותומים, דכיץ שאין לו דץ מלך נמצא דשלא כדין שאל באותם ונענש אחימלך על ידי דוד וכל שחבירו נענש על ידו נקרא רע, לוה אמרה דכיון דמלחמת ה׳ אדוני נלחם רעה הוא דבשם p לא תמצא בך מימיך לפי ש ה דנשאלץ למלך כך נשאלץ למי שצורך הצבור בו נ י ואץ לך מי שהצבור צורך בו כאדוננו דוד וכמו שהארכנו בזה לעיל.

והנה כל טענותיה של אביגיל לא היו אלא לומר לדוד שלא יימשך לדוד שום נזקמלך, p מסברתה הלזו שאמרה שאץ לדוד אבל צ ת ץ לא מצאה מקום להכתח סברתה ואפשר שיאמר דוד שאץ הדין כאביגיל אלא דאף דשאול קיים מ״מ יש לו לדוד דין מלך כיון שנמשח ע״י שמואל ומשוח דמלכות דינו במשוח דכהונה. ולזה באה ואמרה דמלבד דכפי סברתי לא ימשך לך שום נזק עוד אני אומרת לך שאם אתה מחזיק בסברתך שיש לך דין מלך ימשך לך מזה פוקה ומכשול כשיעשה ה׳ לאדוני ככל אשר דבר וצוך לנגיד על ישראל ולא תהיה זאת לך לפוקה ולמכשול זאת מכלל דאיכא אחריתי ומאי ניהו עון רבת שבע, דכפי סברתך שאתה מחזיק עצמך כמלך עכשיו אף שעדיין שאול קיים א״כ כ״ש וק״ו שבזמן הבריחה מפני אבשלום שיש לך דין מלך שהרי כבר מלכת ולפי זה נמצא שמעולם לא נסתלק דוד מהמלכות וא״כ אף כשיעשה ה׳ לאדוני ככל אשר דבר וצוך לנגיד אין כאן דבר חדש ממלכות לומר שנמחל לך עוץ דבת שבע כמו מי שמולך שמוחלין לו כל עונותיו ואם כן תהיה לך לפוקה ולמכשול אותו עון דבת שבע, אך כפי סברתי שאני אומרת דמשוח דמלכות לא דמי למשוח דכהונה ולפי זה כיון ששאול קיים אין לך דין מלך אף שנמשחת ע״י שמואל אם כן בברחך נמי מפני אבשלום אץ לך דין מלך אלא כהדיוט ואם כן כשתחזור למלכותך וצוך לנגיד אתה נעשית מלך מחדש ונמחל לך אותו עץ דבת שבע. נמצא שהוצרכה אביגיל בויכוחה לרמת לדוד אותו ענין דבת שבע וכדכתיבנא ושפיר למדו ח״ ל 4 ' מכאן שהיתה נביאה שראתה כל העתיד לבא דהיינו עץ דבת שבע ובריחתו מפני אבשלום ומה שחזר למלכותו את הכל ראתה בנבואה.

ובזה יובן סיום הפסוק שאמרה וזכרת את אמתך ודרשו רבותינו ז״ל בפ״ק דמגילה" וזכרת את אמתך אמר רב נחמן היינו דאמרי אינשי איתתא בהדי שותא פלכה, ע״כ. ופרש״י בעוד שהאשה מדברת היא טוה כלומר שהיתה מדברת עמו על בעלה הזכירה לו על עצמה שאם ימות נבל ישאנה, ע״כ. והדבר קשה מאד מאביגיל שהיתה אשת חיל ונביאה איך הוציאה דברים כאלו מפיה כדבר אחת הנבלות שבעוד שהיתה מתחננת לדוד שלא יהרוג את בעלה שתאמר שאם ימות נבל שישאנה דוד, והתימה מאדוננו דוד איך לא דחפה באמת הבנץ בשומעו דבריה הללו.

ונראה רזה יובן עם מה דאמרינן בירושלמי דסנהדרין פ״ב , נתהיינה צרורות עד יום מותן אלמנות חיות 6' ר׳ יודא בן פזי בשם ר׳ יוחנן אמר מלמד שהיה דוד מקלעתן ומקשטתן ומכניסן לפניו בכל יום ואומר ליצרו הרע תאבתה דבר האסור לך חייך שאני מתאיבך דבר המותר לך, רבנץ דקסרי אמרץ אסורות ממש היו ומה כלי הדיוט שנשתמש בהם הדיוט אסור למלך כלי המלך שנשתמש בהם הדיוט אינו דין שיהא המלך אסור להשתמש בהם, ע״כ.

ומכאן קשה לי על מה שכתבו התוס׳ פ״ק דגיטין" עלה ההיא דאמרינן ותזנה עליו פלגשו 8' חד אמר זבוב מצא וחד אמר נימא מצא, שהקשו דמנא לן שלא היה זנות ממש, ותירצו בשם רבינו תם מדרצה להחזירה כדמוכחי קראי שאפילו פילגשים לא היה דרכם להחזירם לאחר זנותם כדכתיב 9' בא אל פילגשי אביך וכתיב ותהיינה צרורות עד יום מותן אלמנות חיות, ע״כ. ותמהני דאף דנימא דהיה מנהגם שלא להחזיר אפי׳ הפילגשים שזינו אכתי קשה גבי דוד למה לא החזירם שהרי אנוסות היו מאבשלום ואפי׳ אשת איש שזינתה באונס מותרת לבעלה ואיך יתכן שהחמיר דוד על עצמו אפי׳ בפילגשים אנוסות. עוד אני תמיה מרבותינו בעלי התום׳ דאיך אשתמיט מינייהו דברי הירושלמי הללו שכתבנו דלדעת ר׳ יוחנן מה שלא החזירם דוד הוא כדי לכוף יצרו הא לאו הכי מותרות היו ליוד, ולדעת דבנין דקסרין אסורות היו לדוד מן הדין משום דכלי תשתמש בהם הדיוט אסור למלך, סוף דבר דברי התוספות הללו צריכים אצלי תלמוד.

והנה בעיקר ד בת הירושלמי שאמרו ומה כלי הדיוט שנשתמש בהם הדיוט אסור למלך כלי המלך שנשתמש בהם הדיוט אינו דין שיהא המלך אסור בהם, אני תמיה בק״ו זה דאם כן כלי הקדש שנשתמש בהם הדיוט יהיו אסורים לגבוה שהרי כלי הדיוט שנשתמש כהם התוט אסורים לגבוה. וגדולה מזה נראה מדבת הר״ם דלא מיבעיא שאם נשתמש בהם הדיוט דאסותם לגבוה אלא אפילו משעה שנעשו להדיוט נאסרו לגבוה שהדי כתב סוף פ״א מהלכות בית הבחירה' ת״ל אין עושים כל הכלים מתחלתם אלא לשם הקדש ואם נעשו מתחלתם להדיוט אין עושים אותם לגבוה. ה ת דמוכח מדבתו דמשעה שנעשו להדיוט אין עושים אותם לגבוה, וכן מוכח מסוף דבתו שכתב אבנים וקורות שחצבם מתחלה לביהכ״נ אק בונים להר הבית, ע״כ. מוכח מדבתו דבהזמנה להדיוט נאסרו לגבוה.

הן אמת שמעולם תמהתי בדברי הר״מ הללו דמאחר דקי״ל דהזמנה לאו מילתא היא למה יאסר לגבוה בהזמנתו להדיוט. ועוד קשה מההיא דתניא פרק הקומץ רבה דף כב. ומייתי לה בפי פרת חטאת על העצים אשר על המזבח ר׳ אלעזר בן שמוע אומר מה מזבח שלא נשתמש בו הדיוט אף עצים שלא נשתמש בהם הדיוט, והקשו לזה והכתיב ויאמר ארונה אל דוד יקח ויעל אדוני המלך הטוב בעיניו ראה הבקר לעולה והמותגים וכלי הבקר לעצים, ותירצו בחדתי, ע״כ. משמע מהכא דאין נאסתם לגבוה אלא בשמוש התוט אבל בהומנה להדיוט לא דאי לא תימה הכי מאי משני בחדתי הא ארונה הזמינם להדיוט ועשאם מותגים וכלי הבקר, וליכא למימר דשאני עצים דלא מתסת אלא בשמוש ולא בהזמנה דהא מהיקש דמזבח נפקא לן איסור גבי עצים ואץ לחלק ביניהם דאץ היקש למחצה. וצוד מדבת ד׳ אלעזר בן שמוע שאמר מה מזבח שלא נשתמש בו התוט מוכח דלא מתסר גבי מזבח כי אם בשמוש להדיוט דוקא ולא בהזמנה וצ״ע.

הכלל העולה דלכולי עלמא כלים שנשתמש בהם הדיוט אסורים לגבוה ולפי הק״ו שעושה הירושלמי היה לנו לאסור גבי גבוה כלי הקדש שנשתמש בהם הדיוט ולומר ומה כלי הדיוט שנשתמש בהם הדיוט אסורים לגבוה כלי גבוה שנשתמש בהם הדיוט אינו דין שיהיו אסורים לגבוה ודין זה לא שמענו מעולם שכלי גבוה יהיו נאסרים בשביל שמוש הדיוט, ומדברי הר״ם שכתב וכלי גבוה עד שלא נשתמש בהם גבוה רשאי להשתמש בהם הדיוט ומשנשתמש בהם גבוה אסורים להדיוט, משמע דליכא איסורא לאחר שנשתמש בהם הדיוט לגבוה ודוקא גבי עבודה זרה 28 אמרינן דכלי גבוה שנשתמשו בהם לעבודה זרה דאסורים לגבוה וכדכתיכי וכל הכלים אשר וגו׳ המלך אחז וגו׳, אבל בשמוש הדיוט לא מצינו תאסרו כלי גבוה ולפי הירושלמי היה מן הדין שיאסרו כלי גבוה שנשתמש בהם הדיוט מק״ו וכמ״ש, והדבר צריך אצלי תלמוד.

ודע דבעיקר דברי הירושלמי הללו תחלקו p i ר׳ יוחנן ורבנן דקסרי רלד׳ יוחנן אותם הפילגשים היו מותרות לדוד מן הדין, ולרבנן דקסרין היו אסורות לדוד מק״ו אני מסתפק בסברת ר׳ יוחנן אי פליג נמי כעיקר הדין שאמרו רבנן דקסרין דכלי הדיוט שנשתמש בהם הדיוט אסור למלך, או דלמא בדין זה מודה ר׳ יוחנן דכלי הדיוט שנשתמש בהם הדיוט דאסור למל ך " אך במה שהולידו רבנן דקסרין מק״ו דכלי המלך שנשתמש בהם הדיוט דאסורים למלך בזה חולק עליהם ר׳ יוחנן וס״ל דמלכותא תתאה הוי כמלכותא עילאה וכי היכי דלגבוה כלי שרת שנשתמש בהם הדיוט לא נאסרו לגבוה אף שהרץ הוא בכלי הדיוט שנשתמש בהם הדיוט דאסורים לגבוה הכי נמי מלכות תתאה בלי המלך שנשתמש בהם הדיוט מותרים למלך אף שכלי הדיוט שנשתמש בהם הדיוט אסורים למלך.

ופדבו״י רבנן דקסרין שאמרו ומה כלי הדיוט שנשתמש בהם הדיוט אסורים למלך משמע שדין זה הוא מוסכם מהכל ואין עליו חולק ולא באו לחדש אלא התולדה שהולידו דהיינו דכלי המלך שנשתמש בהם הדיוט דאסורים למלך. הן אמת שכעת לא מצאתי דין זה בשום מקום שיהיה המלך אסור להשתמש בכלי הדיוט שנשתמש בהם הדיוט והדבר צתך אצלי תלמוד."

וראיתי למוהר״ש יפה ז״ל שהקשה דאיך לקח דוד לרצפה בת איה אליבא דר׳ יהודה" והת בא עליה אבנר אחת מות שאול ואיך הותרה לדוד דהא אמתנן דכלי שנשתמש בו הדיוט אסור למלך, ותיח דלא ידע כדבר, ע״כ. והנה לעיקר קושית הרב מרצפה בת איה אפשר לומר דאיש בשת חשדו לאבנר אבל מעולם לא בא עליה אבנר וכן הוא דעת רד״ק. תהו שאמר אבנר ותפקוד עלי עון האשה היום." אך מה שאני תמיד, הוא דאיך לקח דוד את בת שבע שידע שהיתר, אשת אותה ונשואה היתה וכמו שמותם הכתובים. הן אמת שראיתי במדרש" שאוריה לא בא על בת שבע ומפקי להך דרשא מדכתיב ותהי לו כבת כבת ממש שלא נגע בה, וכבר הובאה אגדה זו בספר אבק סופרים" עלה פח ע״ב, וכיון שכן מותרת היא לדוד שלא נשתמש בה הדיוט. וכי תימא אכתי קשה דדוד מנא ידע להאי מילתא שאוריה לא נגע בה, יש לומר על פי נביא נודע לו שלא נגע בה אוריה."

וגדולה מזו כתב הרשב״א בתשובה סי׳ י׳ שהקשה דאיך נשא דוד את מיכל בת שאול מאחר שנשאת לפלטי בן ליש שידע p w , והרי היא אסורה לבעל ולבועל על פי נביא שלא בא עליה פלטי בן ליש יע׳׳ש. באופן דמבת שבע נמי ליכא קושיא לדברי הירושלמי, אך קשה מאביגיל שהיתה אשת נבל איך לקחה דוד, והנה אי אמרינן דבאותה שעה לא היה לו לדוד דין מלך משום דשאול היה קיים ניחא ואף שאח״כ נעשה מלך וקיימה הא לא קשיא כלל כיון דבשעה שנשאה נשאה בהיתר אף שאחר כך נעשה מלך מותרת היא לו, וגדולה מזו מצינו בכהן שנשא אלמנה ואח״כ נעשה כהן גדול דמותר לקיימה, באופן דאביגיל לא הותרה לדוד אלא מפני שלא היה לו באותו זמן דץ מלך,

ובזה נבא לכוונת הכתוב שאמרה אביגיל חכרת את אמתך, כלומר כפי סברתי שאני אומרת לך שא נא פשע אמתך כי עשה יעשה ה׳ לאדוני בית נאמן אבל עכשיו עדיין לחלוחית שאול קיימת חכרת את אמתך שאם ימות נבל אני מותרת לך וכמ׳׳ש וכיוונה לומר דלא מיבעיא דאני סבורה שאץ לך דין מלך להחמיר שלא יהרג נבל לפי שאין לו דין מורד במלכות מאחר ששאול עדיין הוא קיים, אלא אפי׳ להקל אני סבורה שאץ לך דין מלך והוא שאם ימות נבל מותרת אני לך, וזהו מ״ש ח״ ל וזכרת את אמתך היינו דאמרי אינשי איתתא בהדי שותא פלכה, כלומר בעוד ויכוחה עם דוד בדין זה אם היה לו לדוד באותה שעה דין מלך או לא הכריחה הדבר ממה שהיא מותרת לו לאחר שימות נבל וכדכתיבנא.

והנה אף שבתחלה חלקו דוד ואביגיל בזה אי משוח מלחמה דומה למשוח דכהונה או לא מ״מ ראינו שחזר דוד והודה לדבריה שהרי כבר כתבנו לעיל שכל אותם ששה חדשים שהיה בורח מאבשלום היה מתכפר בשעירה כהדיוט לפי שהיה סבור שלא היה לו דין מלך ונכץ לבו בטוח בה׳ שיחזור למלכותו ובזה יהיה נמחל לו אותו עץ דבת שבע. אך אם לא היה מתכפר בשעירה כהדיוט אלא כשהיה סבור שאף באותו זמן שהיה בורח מפני אבשלום היה לו דין מלך א ״כ אף כשיחזור למלכותו אינו נמחל לו אותו עץ דבת שבע.

ונזה יובנו איזה פסוקים כשבא שמעי להתחנן לפני דוד שימחול לו על מה שבזהו כתיב ויען אבישי בן צרויה ויאמר התחת זאת לא יומת שמעי כי קלל את משיח ה׳ ויאמר דוד מה לי ולכם בני צרויה כי תהיו לי היום לשטן וגו׳ כי הלא ידעתי כי היום אני מלך על ישראל. וכבר כתבתי לעיל בדרוש הקודם ליישב כל מה שיש לדקדק בפסוקים אלו יע׳׳ש. אך עם האמור כאן יתיישבו אלו הדקדוקים באופן אחר והוא דאבישי היה סבור דמשוח דמלכות היינו כמשוח דכהונה ואף שנסתלק מן המלכות דינו כמלך דומיא דמשוח דכהונה דקי״ל דמשוח כהונה שעבר מכהונתו מביא פר הבא על כל המצות. חהו שאמר התחת זאת לא יומת שמעי כי קלל את משיח ה׳ כלומר מאחר שאתה משיח ה׳ א״כ אף בזמן שאין אתה מלך דינך כמלך דומיא דמשיח דכהונה, ואם כן שמעי חייב מיתה אף שבאותה שעה שקלל שמעי את דוד היה נרדף מפני אבשלום מ״מ אכתי דין מלך יש לו. ולזה כעס עליו דוד המלך ואמר מה לי ולכם בני צרויה כי תהיו לי היום לשטן כלומר שכפי סברתך שעדיין יש לי דין מלך ולא נסתלקתי מהמלכות. נמצא שלא נתחדש בי שום דבר לתלות בו שנתכפר לי עון דבת שבע ואין לך שטן גדול מזה. אך האמת הוא כי הלא ידעתי כי היום אני מלך על ישראל ולא מקודם דמקודם היה דיני כהדיוט, ואם כן עכשיו שמלכתי נמחלו לי כל עונותי.

ובזה יובן מאי דאמרינן ברות רבתי בפסוק ויאמר לה בועז לעת האוכל גשי הלום ת״ל ר׳ יוחנן פתר קרייא בדוד גשי הלום קרב למלכות ותשב מצד הקוצרים שנצודה ממנו המלכות, דא״ר הונא כל אותם ששה חדשים שהיה דוד בורח מאבשלום לא עלו לו מהמנין שהיה מתכפר לו בשעירה כהדיוט, דצבוט לה קלי שחזרה לו מלכותו שנאמר עתה דעתי כי הושיע ה׳ משיחו, ע״כ. ומהר״ש יפה ז״ל תמה בסיום המאמר דרצה ללמוד דחזרה לו מלכותו מדכתיב עתה ידעתי כר והלא מקרא מלא הוא בשמואל דלאחר שנהרג אבשלום מלך על כל ישראל והכינו ה׳ למלך וא״כ למאי איצטריך לאתתי קרא דעתה ידעתי והניחו בתימה.

א ך לפי דרכנו אתי שפיר דהוקשה לו לר׳ יוחנן דמנ״ל שנצודה ממנו מלכותו ואח״כ חזרה לו אימא דמעולם לא ניטלה ממנו מלכותו דאפילו באותם ששה חדשים שהיה בורח מפני אבשלום היה לו דין מלך ואם כן אין כאן חזרה דמי הוציאו דיחזור לו מלכותו. לזה בא ר״י ויליף לה מדכתיב עתה ידעתי כי הושיע ה׳ משיחו דהיינו כשמלך אמר דוד עתה ידעתי שידע שהושיעו מאותו עון דבת שבע והיינו משום דנמחלו לו כל עונותיו ומנ״ל לדוד שנמחל לו אותו עון, על כרחך לומר שאותם ששה חדשים שהיה בורח מאבשלום נצודה ממנו מלכותו והיה מתכפר בשעירה כהדיוט ומשום הכי כשחזר למלכותו אמר עתה ידעתי כי הושיע ה׳ משיחו כדין מי שמולך שנמחלין לו כל עונותיו. הכלל העולה שדוד לא היה לו דין מלך לא בזמן שאול ולא בזמן שהיה בורח מפני אבשלום דכיון שנטה לב כל ישראל אחרי אבשלום לא היה לו דין מלך ומשום הכי היה מתכפר בשעירה כהדיוט.

ובזה נבין כוונת הכתובועצת אחיתופל אשר יעץ בימים ההם כאשר ישאל איש בדבר האלהים גם לדוד גם לאבשלום. דש לדקדק במה שסיים לומר גם לדוד גם לאבשלום שהם דברים מיותרים דמהיכא תיתי שיש הפרש כץ דוד ואבשלום לשאר העולם, ובמ״ש ועצת אחיתופל אשר יעץ כאשר ישאל איש בדבר האלהים הרי כלל בזה כל העולם. תו לדקדק מלת גם שהיא מיותרת והיל״ל לדוד ואבשלום ועמ״ש בדרך החיים דרוש ב יע״ש.

א ך כפי דרכנו יובן נא דהכי פירושו דכיון מלך בזמן שהיה p שדוד לא היה לו נרדף מפני אבשלום וא״כ לא היה נשאל באורים ותומים דהא אץ נשאלץ כי אם למלך, מלך א״כ אבשלום לא p ואם דוד היה לו מלך דחשיב כלסטים בעלמא, p היה לו וכדאיתא בירושלמי פ״ג דהוריות, דמלך ישראל חשיב מלך לענץ הקרבן על שמתו וא״ר יוסי בר בץ ובלחוד עד יהוא בן נמשי מכאן ואילך כליסטים היו נוטלין אותה, ע״כ. כלומר שחשובים כלסטים שאין להם הוד מלכות מאחר שמלכותם לא היה על פי ה׳. באופן דלא משכחת לה שישיבו אורים ותומים לדוד ואבשלום, שאם דוד היה לו דין מלך אבשלום הוי כליסטים בעלמא שאין לו דין מלך, ואם דוד לא היה לו דין מלך אבשלום היה לו דין מלך.

וזהו כוונת הכתוב ועצת אחיתופל אשר יעץ בימים ההם כאשר ישאל איש בדבר האלהים דהיינו אורים ותומים, והוסיף הכתוב לומר דמדה אחרת יתירה היתה באחיתופל מה שלא היה באורים ותומים והוא דעצת אחיתופל היתה גם לדוד גם לאבשלום, ואילו באורים ותומים לא היו משיבין לאבשלום ולדוד שאם היו משיבין לדוד משום דהיה לו דין מלך לא היו משיבין לאבשלום דחשיב כליסטים בעלמא, ואם היו משיבין לאבשלום משום תטה לב כל ישראל אחריו לא היו משיבין לדוד שהת אין לו דין מלך שהרי מטעם זה היה מתכפר בשעירה כהדיוט וכמו שכתבנו.

ובזה יובן מאמר הכתוב' מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו ה׳ מה רבו צת רבים קמים עלי רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלהים סלה, ע״כ. ויש לדקדק דמאי קאמר מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו קינה מיבעי ליה, וכבר נתעוררו ת״ל בזה בפ״ק דברכות" יע״ש. אך לפי דרכנו יתיישב לפי שדוד כבר ידע שמלכותו אינה נטלת ממנו ועתיד הוא לחזור למלכותו לפי שנתן הנביא לא אמר לו אלא כה אמר ה׳ הנני מקים עליך רעה מביתך ולקחתי את נשיך ונתתי לרעך וגו׳ אך בענץ המלכות לא העניש אותו כלל והיה אפשר שבהיותו במלכותו שתתקיים גזרה הלזו דולקחתי את נשיך לעיניך וגו׳ ולא היה הכרח לקיים אותה גזרה ע״י שיברח מאבשלום ויסתלק ממנו מלכותו אותם ששה חדשים, אלא שאם לא היה בורח מאבשלום לא היה מסתלק ממלכותו וא״כ לא היה נמחל לו אותו עון דבת שבע.

ואמדינן במדרש שוחר טוב רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלהים סלה, ר׳ שמואל פתר קרא-בדואג ואחיתופל שהיו רבים בתורה אמרו אפשר אדם ששבה הכבשה והרג את הרועה יש לו תשועה אין ישועתה לו באלהים סלה, ע״כ. וזהו כוונת הכתוב מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו, והוקשה לו לדוד שמא תאמרו איך אני אומר מזמור קינה מיבעי ליה וכמו שהקשו בגמרא, לזה השיב רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלהים סלה דהיינו שאותו עון דבת שבע אין לו כפרה ואם לא הייתי בורח מפני אבשלום ולא היתה מלכותי מסתלקת ממני לא היה לי מענה להשיב להם, אך עכשיו שאני בורח מפני אבשלום וא״כ מלכותי נסתלקה ממני לשעה אני אומר מזמור לפי שאני יודע שאני חוזר למלכותי ויש לי מענה לומר לדואג ואחיתופל שיש לי ישועתה באלהים לפי שנמחלו לי כל עונותי כמו מי שמולך מחדש שנמחלין לו כל עונותיו וכדכתיב בן שנה שאול במלכו.

ועם זה יובן מאי דאמרינן במדרש הביאו מוהרימ״ט בדרשותיו בפרשת חיי שרה ה״ל למנצח על מחלת טובה היתה אביגיל לדוד מכל קרבנות שבעולם שאילו עשה דוד אותו מעשה שחשב לעשות לנבל אפילו היה מביא כל אילי נביות שבעולם לא היה מתכפר לו והיא באתה ומלטתו הוי למנצח על מחלת שמחלה לו כשם שהקרבנות מכפתם, ע״כ. ויש לדקדק דמאי קאמר שאילו עשה דוד אותו מעשה שחשב לעשות לנבל אפילו היה מקריב כל אילי נביות שבעולם לא היה מתכפר לו, דהיכן מציגו דעון דשפיכות דמים אין לו מחילה. ועוד רדוד מן הדין היה רוצה להרוג לנבל לפי שהיה מורד במלכות ואף דנימא דמן הדין לא היה נבל מחוייב מיתה לפי שלא היה עדיין לדוד דין מלך משום דעדיין היה שאול קיים מ ״מ שוגג היה ואם כן למה לא היה לו כפרה.

ונראה דזה יובן עם מאי דאמרינן׳ דאמר דוד לפני הקב״ה מחול לי על אותו עון, אמר לו בבר התנבא שלמה בנך ואמר כן הבא על אשת רעהו לא ינקה כל הנוגע בד וכר, וכבר כתבנו לעיל שדואג ואחיתופל היו אומרים אפשר אדט ששבה את הכבשה והרג את הרועה יש לו תשועה אין ישועתה לו באלהים סלה, נתבאר מכל זה שעון זה רבת שבע היה חמור עד מאד עד שלא ניתן למחילה. וכבר כתבנו לעיל שטעמו של דוד שהיה רוצה להרוג לנבל מדין מורד במלכות הוא משום דהוה ס״ל דביון תמשח ע״י שמואל מאותה שעה היה לו דין מלך דהיה סבור דמשוח דמלכות הרי דינו כדין משוח דכהונה שבמשיחתו הדבר תלוי ואע ״פ שעדיין לא מלך מ ״מ יש לו דין מלך וכמו שכתב מוהרימ״ט ז״ל, ואביגיל השיבה לו דזה אינו דגבי מלך אין הדבר תלד במשיחה כי אם במלכות וכיון שכן כיון שהיה שאול קיים אין לו דין מלך וא״כ נבל אינו חייב מיתה מדין מורד במלכות.

והנה כפי סברת דוד דמשוח דמלכות הוא במשוח דכהונה נמצא דאף בשעה שברח מפני אבשלום ואף שנצטרע אכתי יש לו דץ מלך ולא היה מתכפר בשעירה כהדיוט כי אם בשעיר כדין מלך, וכרתנן בהוריות כהן משיח שעבר ממשיחתו מביא פר כרץ כהן משיח ואפי׳ נצטרע נמי יש לו דין כהן משיח וכמו שכתבנו לעיל, וא״כ אף כשחזר למלכותו לא נתחדש לו שום דבר לומר שנמחל לו כל עונותיו. אך כפי סברת אביגיל שאמרה דלא דמי משוח דמלכות למשוח דכהונה ודוד לא היה לו דין מלך כיון שהיה שאול קיים נמצא דכשברח מפני אבשלום לא היה לו דין מלך וניטלה ממנו מלכותו ומשוס הבי היה מתכפר בשעירה כהדיוט, ואם כן כשחזר למלכותו נעשה מלך מחדש ומי שנעשה מלך מוחלין לו על כל עונותיו וכדילפינן לה מדכתיב בן שנה שאול במלכו.

וזהו כוונת המאמר טובה היתה אביגיל לדוד מכל קרבנות שבעולם שאילו עשה דוד אותו מעשה שחשב לעשות לנבל שהיה רוצה להרגו מפני מורד במלכות שהיה סבור שרץ משוח דמלכות הוא כדין משוח דכהונה ואם כן כל שכן דבזמן בורחו מפני אבשלום שהיה לו דין מלך ואם כן כשאירע לו אותו מעשה דבת שבע אפילו היה מביא כל אילי נביות לא היה מתכפר לו שכך אמר שלמה כן הבא אל אשת רעהו לא ינקה ולא היה לו שום דבר להתלות בו שיתכפר לו אותו עון רבת שבע, אך במה שהורתה לו אביגיל ואמרה שיש חילוק בין משוח דמלכות למשוח דכהונה ומש״ה נבל איננו חייב מיתה והודה דוד לדבריה וכשהיה בורח מפני אבשלום היה מתכפר בשעירה כהדיוט א״כ כשחזר למלכותו נמחל לו אותו עון דבת שבע כתן מי שמולך שמוחלין לו כל עונותיו.

ועל פי האמור בענין אשא עיני לבאר מאמר הפונה קדים, ויש לדקדק במ״ש דוד ולא עוד אלא בשעה שהם עוסקים בנגעים ואהלות פוסקים ממשנתם ואומרים לי דוד הבא על אשת איש מיתתו במה, דמאי חידושא וכי בשביל שהיו עוסקים בנגעים לא יהיו מלעיגים עליו. ואם הכוונה לומר דאפי׳ בשעה שעוסקים בחודה פוסקים ממשנתם ומלעיגים, הל״ל ולא עוד אלא אפי׳ בשעה שעוסקים בתורה ומאי אידיא נגעים דנקט. אמנם מכלל האמור לעיל יאמר נא דה״פ דאלו המלעיגים היו סבורים שדוד מעולם לא נסתלק ממלכות כיון שהוא משוח בשמן המשחה ודין משוח דמלכות שוה למשוח דכהונה וא״כ לא נתכפר לו עון דבת שבע, אך דוד היה סבור שנסתלק ממלכותו בשעה שברח מאבשלום ומש״ה היה מתכפר בשעירה כהדיוט, וכן נמי משום דנצטרע ששה חדשים על אותו עון כדאיתא בגמרא וקי״ל תשיא שנצטרע עבר מנשיאותו ומביא שעירה כהדיוט וכמ״ש הרמב״ם סוף הלכות שגגות יע״ש. וכיון שכן כשחזר לו למלכותו נתכפר לו אותו עון דבת שבע כדין מי שמולך שמתכפרין כל עונותיו. והנה חילוק זה דאיכא בין כהן משוח למלך, דכהן משוח אף שעבר מכהונתו עדיין יש לו דין כהן משוח ואילו מלך כיון שעבר מגדולתו אין לו דין מלך כי אם דין הדיוט ילפינן לה מדין נגעים. הלא זה הדבר דאמרינן בפ״ג דהוריות ת״ד אשר נשיא יחטא פרט לחולה והקשו משום דהו״ל חולה אידחי ליה מנשיאותיה, ותירצו אמר רב אבתמי בר חמא פרט לנשיא שנצטרע שנאמר וינגע ה׳ את המלך ויהי מצורע עד יום מותו וישב בבית החפשית, ופרש״י תעשה חפשי מן המלכות ובהדיוט דמי, ע״כ. ובדף יב: אמרינן התם בעי מיניה רבא מרב נחמן כהן משיח שנצטרע מהו באלמנה, א״ל הונא בתה דרב נחמן לר׳ פפא תנינא והוא אשה בבתוליה יקח, אין לי אלא שעבר מחמת קתו, עבר מחמת מומו מנין ת״ל והוא. ופרש״י וכי נצטרע הו״ל כמום ואפ״ה אסור באלמנה, ע״כ. למדנו מכאן דכהן משיח שעבר יש לו דין כהן ואילו מלך שעבר אין לו דין מלך.

וזהו כוונת דוד באומרו ולא עוד אלא אפילו בשעה שהם עוסקים בנגעים ורואים ההפרש שיש בין כהן משיח למלך, דמלך כיון שנצטרע עבר ממלכותו ויש לו דין הדיוט ומביא שעירה אפילו הכי הם אומרים לי דוד הבא על אשת איש מיתתו במה, ואין להם הבנה כלל דכיון שאני נסתלקתי ממלכותי׳ אם כן כשחזרתי למלוך כבר נתכפרו לי כל עונותי, כאמור כי אל רחום ה׳ נושא עון ופשע ועושה חסד לאלפים לאוהביו ולשומרי מצותיו