פרשת דרכים דרוש טז

דף זה הוסב אוטומטית מטקסט מוקלד. יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

<< · פרשת דרכים · דרוש טז · >>

דרך כרמים׳ דרוש ששה עשר

סוטה, א״ר יוחנן משום רשב״י כל אדם שיש בו גסות רוח כעובד ע״ז כתיב הכא תועבת ה׳ כל גבה לב ובתיב התם ולא תביא תועבה אל ביתך

א ח ר שביארנו לעיל דרך ארוכה בשבח מעלת הענוה בא נבא להודיעך כמה מאוסה היא מדת הגאוה. בא וראה דברי חכמים כדרבונות הם אמרו בפ״ק דסוטה א״ר חסדא אמר מר עוקבא כל אדם שיש בו גסות הרוח אמר הקב״ה אין אני והוא יכולין לדור בעולם שנאמר גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל אל תקרי אותו אלא אתו.

ובזה יובן מארז״ל במדרש ת״ל עיר קטנה ואנשים בה מעט וגו׳ עיר קטנה זה בית הכנסת ואנשים בה מעט זה צבור ובא עליה מלך גדול זה ממ״ה הקב״ה שמשרה שכינתו בבתי כנסיות וסבב אותה ובנה עליה מצודים גדולים וכו׳ יע״ש. ויש לדקדק דבשלמא מה שאמר עיר קטנה זה בית הכנסת ניחא דקראה קטנה לבית הכנסת משום דלגבי בית המקדש נקרא בית הכנסת קטנה וכמ״ש ת ״ ל ' ואהי להם למקדש מעט אלו בתי כנסיות. אך מה שאמר ואנשים בה מעט זה צבור לאמה תכלית ייחס הכתוב לצבור בתואר זה דמעט.

ונראה ליישב עם מאי דאמרינן בפרק ו׳ דחולין" א״ר יוחנן משום ר״א כ״ר שמעון כל מקום שאתה מוצא דבריו של ר״א בנו של ר׳ יוסי הגלילי באגדה עשה אזנך כאפרכסת לא מרובכם מכל העמים חשק ה׳ בכם כי אתם המעט א״ל הקב״ה לישראל חושקני בכם שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטים עצמיכם לפני, נתתי גדולה לאברהם אמר ואנכי עפר ואפר, נתתי גדולה למשה ואהרן ואמרו ונחנו מה, נתתי גדולה לדוד ואמר ואנכי תולעת ולא איש היינו דכתיב כי אתם המעט. ופרש״י שאתם ממעטים עצמיכם בענוה לפיכך חשק בכם. תהו כוונת המאמר עיר קטנה זה בית הכנסת ואנשים בה מעט זה צבור דהיינו שהם ממעטים עצמם, אז ובא אליה מלך גדול זה ממ״ה הקב״ה שמשרה שכינתו, דאם הצבור אינם מעט כלומר שאינם ממעטים את עצמם, לא בא אליה מלך גדול משום דכביכול אץ אני והוא יכולץ לדור כעולם כדכתיב גבה עמים ורחב לבב אותו לא אוכל. עו ר הפליגו ח״ ל באופן אחר במאי מדת הגאוה ואמרינן תו בפ״ק דסוטה מאי דכתיב "תועבת ה' כל גבה לב יד ליד לא ינקה" אמר רב כל מי שיש בו גסות הרוח אפילו הקנהו להקב״ה שמים ו א ח כאברהם אבינו דכתיב ביה 8 ' הרימותי ידי אל ה׳ אל עליון קונה שמים ו א ח לא ינקה מדינה של גיהנם, דבי רב שילא אמרי אפילו קבל תורה כמשה דכתיב ביה" מימעגאש דת למו לא ינקה מדינה של גיהנם, ר׳ יוחנן אמר אפילו עשה צדקה בסתר דכתיב מתן בסתר יכפה אף ושחד בחיק חמה עזה לא ינקה מדינה של גיהנם, ע״כ.

ויש לדקדק במאמר זה טובא חרא דאם מי שיש בו מדת הגאוה בדין הוא שיענש וסופו יורש גיהנם מהיכא תיתי דבשביל היותו כאברהם או כמשה או שעושה צדקה בסתר שינצל מהעונש הראוי לו. ואם הכוונה דאפילו שיש בו תורה ומעשים טובים לא יועילו לו א״כ למה תלו הדבר בהיותו כאברהם או כמשה או שיעשה צדקה בסתר לא הול״ל אלא אפילו שיש בו תורה ומעשים טובים לא יועילו לו להצילו מדינה של גיהנם.

ועוד יש לדקדק במה שתאר לאברהם במה שהקנה להקב״ה ש מ י ם " י א ח דמאי שיאטיה דשבח זה לכאן ולא הול״ל אלא אפילו עמד בעשרה נסיונות כאברהם או ושמר את כל התורה כאברהם, אבל מה שהקנה שמים ו א ח אץ לו שייכות עם הרחקת מדת הגאוה ובשלמא דבי רב שילא שתארו את משה רבינו במה שקבל התורה דכתיב מימינו אש דת ניחא שתארו את משה בדבר גדול שלא נשמע כמוהו דהיינו שקבל התורה מידו של הקב״ה, אך מה שהקנהו אברהם להקב׳׳ה שמים י א ח מאי שיאטיה הכא.

ונראה דיבא המאמר לכלל ישוב עם הא דאמרינן בב״ר פי״ב סי׳(ח) [ט] ח״ל אלה תולדות השמים ו ה אח בהבראם אר״י בן קרחה בהבראם באברהם בזכותו של אברהם נברא העולם, ר׳ עזריה אמר על הדא דריב״ק אתה הוא ה׳ לבדך אתה עשית את השמים ואת ה א ח כל האונקוס הזה בשביל מה בשביל אתה הוא ה׳ האלהים אשר בחרת באברם וגר, ע״כ. נמצינו למדין דבין לדעת ריב״ק בין לדעת י' ע ז י י ה שמים ו אח לא נבראו אלא בזכותו של אברהם.

עוד נקדים מ״ש הטור חו״מ סי׳ א בשם ה״ר יונה ז״ל דהא דתנן רשב״ג אומר על שלשה דברים העולם קיים על הדין ועל האמת ועל השלום, שאין פירושו שבשביל ג׳ דברים אלו נברא העולם שהרי בתחלת הפרק תנן על ג׳ דברים העולם עומד ואינם אלו שזוכר כאן, אלא מתחלה אמר שבשביל ג׳ דברים נברא העולם והם התורה והעבודה וגמילות חסדים ואח״כ אמר העולם קיים, פירוש אחר שנברא העולם מתקיים ע״י אלו שהם על הדין ועל האמת ועל השלום, ע״כ. והקשה מ ק הב״י ח״ל וא״ת והלא בשלשה שנברא העולם יספיק לקיומו שמי שהוא סיבה להוית הדבר כ״ש שיקיימנו ותיח יע״ש. למדנו מדברי מ ק ז״ל דמי שהוא סיבה שבשבילו נברא העולם כ״ש שבשבילו יתקיים העולם, א״כ איפא כיון שלמדנו מדברי ריב״ק ור׳ עזריה שבשביל אברהם נברא העולם כ״ש שמתקיים בשבילו.

עוד נקדים מרז״ל בפרק כסוי ה ד ם " ח״ל א״ר אבהו אץ העולם מתקיים אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו שנאמר ומתחת זרועות עולם. נמצא שהענוה היא סיבה לקיום העולם. ולזה בא לומר אל יעלה בדעתך שכל מה שהרחיק ה׳ מדת הגאוה וחיבב מדת הענוה היינו משום שמדת הענוה היא סיבה לקיום העולם ומבלעדה מוט התמוטטה א ח ועמודי שמים ירופפו והקב״ה חפץ בקיום העולם לא תהו בראה לשבת יצרה ומש״ה הרחיק מדת הגאוה, וא״כ אם ימצא באיזה אדם סגולה אשר בשבילה העולם מתקיים אפשר דלאיש אשר אלה לו הותרה לו מדת הגאוה מאחר שאין דבר רע נמשך ממנו, לזה אמר כל מי שיש בו גסות הרוח אפילו הקנהו להקב״ה שמים י א ק כאברהם וכיון שהוא סיבה לבריאת שמים ו א ק מכ״ש שמתקיים העולם בשבילו, אפ״ה לא ינקה מדינה של גיהנם לפי שמדת הגאוה פחותה ונמאסת מצד עצמה לא ינקה כל הנוגע בה אם רעה בעיני אדוניה וסופו יורש גיהנם.

ומאמר דבי ר׳ שילא שאמר אפי׳ קבל תורה כמשה וכו׳ הוא ג״כ על פי כוונה זו. והענין הוא בהקדים הא דאמרינן בב״ר פ׳׳א סי׳ 0 [ד] וז״ל בראשית ברא אלהים א״ר ברכיה ) הצילם ומלואו לא נברא אלא בשביל משה ד כתי ב בראשית ברא אלהים וכתיב התם ד רא ראשית לו, ע״כ. הרי שמשה רבינו היה סיבה לבריאת העולם וכ״ש שהוא מתקיים על ידו וכמו שלמדנו מדברי מ ק ז״ל, ולזה בא ד׳ שילא ואמר שמי שיש בו גסות הרוח אפילו קבל תורה כמשה שהרי נברא העולם בשבילו וכ״ש שמתקיים על ד ו עכ״ז לא ינקה מדינה של גיהגם.

נם ד׳ יוחנן שאמר אפילו עושה צדקה בסתר וכו׳ הוא ג״כ על פי דרך זה והוא בהקדים הא דאמרינן במדרש אץ העולם מתקיים אלא בשביל הצדקה שנאמר, והוכן בחסד כסא וכתיב השמים כסאי. הרי שהצדקה היא סיבה לקיום העולם ולזה בא ר׳ יוחנן ואמר כל מי שיש בו גסות הרוח אפילו עשה צדקה שבשבילה העולם מתקיים אפילו הכי לא ינקה מדינה של גיהנם. באופן שדברי שלשת הרועים האנשים האלה שלמים לכוונה אחת נתכוונו לומר שלא תלד׳ בדעתנו שמה שהרחיק ה׳ מדת הגאוה וחיבב מדת הענוה הוא כדי שיתקיים העולם, לזה באו לומר שמי שיש בו גסות הרוח אפילו הוא כאברהם או כמשה או עושה צדקה שבשבילו העולם מתקיים ואם כן לא נמשך מזה שום נזק לקיום העולם אם יהיה באיש הזה גסות הדוח אפילו הכי לא ינקה מדינה של גיהנם לפי שמדת הגאוה מצד עצמה מאוסה היא בעיניו יתברך.

א ו נאמר בדרך אחרת ליישב דברי המאמר והוא בהקדים הא דאמרינן בב״ר פרשה ט״ל סי׳ ו ופמ״ט סי׳(כ) [ט] א״ר ל ד השופט כל ה א ק לא יעשה משפט 33 אם עולם אתה מבקש אץ דין ואם דין אתה מבקש אץ עולם וכו׳ כמו שהובא לעיל בדרך ענדם דרוש יד. הרי שאברהם היה אומר שמן הראד הוא שיתנהג הקב״ה עם בריותיו במדת הרחמים והסכים מתה צל דיה. וכתב מהר׳׳ש יפה בב״ר פרשה לג סימן ה דמאי דכתיב״־ דזכוד אלהים את אברהם דההיא זכירה בשביל אברהם וכתיב אלהים לומר שהפך מדת ה ח למדת רחמים.

והנה כבר נתבאר לעיל בדתש הנזכר דמי שאוחז במדת הענוזז אית ליה דתחלת הפרשה היא אלה תולדות השמים ו ה א ק ומד, שהתחיל בבראשית הוא ללמד מדת הענוה, וכיץ דתחלת הפרשה היא אלה תולדות השמים על כרחך לומד דמאי דכתיב ביום עשות ה׳ אלהים הוא ששתף עם מדת הרחמים בבריאת העולם. p n מדת ולזה אמר שכל מי שיש בו גסות התח אפילו הוא כאברהם לא ינקה, כלומר שהיה עולה על הדעת שהנזק הנמשך ממדת הגאוד. הוא לפי שכיק שאץ בו מדת הענוה א״כ על כרחך בראשית ברא אלהים הוא תחלת הפרשה וא״כ העולם נברא בדין ואץ העולם מתקיים, ואם כן אם היה כאברהם שבתפלתו היה עושה שיתנהג העולם במדת הרחמים א״כ אץ שום נזק נמשך ממנו, לזה אמר דהא ליתא אלא אפילו הוא כאברהם לא ינקה מדינה של גיהנם.

ומ״ו־ אפילו קבל תורה כמשה הוא ג״כ על פי כוונה זו והוא דאמרינן במדרש ה׳ אלהים אתה החילות אמר לפניו רבש״ע אם מתבעי לי בדין הב לי ואי לא מתבעי לי בדין הב לי ברחמים. הרי שגדול בחו של משה שהיה אומר שאפילו אין לו בדין שיתן לו במדת הרחמים משום דאית ליה שמן הראוי הוא שיתנהג עם בריותיו במדת הרחמים. ואמרינן בב׳׳ר פרשה לג סי׳(ה) [ג] ופרשה עג סי׳(ב) [ג] אשריהם הצדיקים שהן הופכין מדת הדין למדת הרחמים בכל מקום שנאמר אלהים הוא מדת הדין אלהים לא תקלל, עד האלהים יבא דבר שניהם. וכתיב וישמע אלהים את נאקתם ויזכור אלהים את בריתו, ויזכור אלהים את רחל, ויזכור אלהים את נח, ע״כ. ואם כן היה עולה על הדעת שמי שגדול כמשה שמהפך מדת הדין למדת הרחמים ומן הראוי הוא שיתנהג ה׳ עם בריותיו במרת הרחמים, שאין שום נזק נמשך ממרת הגאוה לזה אמר אפילו הוא כמשה כר.

ומ״ד אפילו עושה צדקה בסתר הוא ג״כ ע״פ כוונה זו דאמרינן במדרש בא וראה כמה גדול כחה של צדקה שמהפכת מדת הדין למדת הרחמים. ואמרינן במדרש וישקיפו על פני סדום כל השקפה שבמקרא לרעה חוץ מהשקיפה ממעון קדשך מן השמים שגדול כח מתנות עניים שהופך מדת הרוגז למדת רחמים, ע״כ. וכמו שיתבאר ענין זה בארוכה בדרך צדקה תמצא יע׳׳ש בדרוש יח. וא״כ היה עולה על הדעת שמי שעושה צדקה בסתר אין שום נזק נמשך אם יהיה בו מדת הגאוה לזה אמר דאפ״ה לא ינקה מדינה של גיהנם.

באופן שדברי רב ודברי ר׳ שילא ור׳ יוחנן כוונה אחת להם כולם שוים לטובה וכוונתם לומר שלא יעלה בדעתנו דמה שהרחיק ה׳ מדת הגאוה וחיבב מדת הענוה היינו משום שע״י הענוה העולם מתקיים כי זה מורה תברא העולם במדת הרחמים ותחלת הפרשה היא אלה תולדות השמים וא״כ מי שיהיה כאברהם או כמשה או שעושה צדקה דע״י אחד משלש אלה היה מהפך מדת הדין למדת הרחמים וסד״א דאין נזק נמשך ממנו אם יש לו גאוה, לזה באו לומר דהא ליתא משום דהגאוה היא מאוסה מצד עצמה לא ינקה כל הנוגע בה.

או נאמר בדרך אחרת ונדקדק עוד במ״ש אפילו הקנהו להקב״ה שמים ו א ח כאברהם וכוי, דמאי שיאטיה דשבח זה כאן במה שתאר לאברהם שהקנה להקב״ה שמים ואח. והענין הוא עם הא דאמרינן בב״ר פ״ח סי׳(ז) [ח] אמר רשב״ן בשם ר״י בשעה שהיה משה כותב את התורה היה כותב מעשה כל יום כיון שהגיע לפסוק זה שנאמר ויאמר אלהים נעשה אמר לפניו רבש״ע כר כמו שהובא לעיל בדרך ענוים דרוש יד יע״ש. נמצינו למדין ממאמר נעשה אדם מדת הענוה שיהיה הגדול נמלך בקטן ומי שיש בו גסות הרוח הוא נותן פתחון פה למינים שיאמרו שתי רשויות הם והיינו דכתיב נעשה אדם.

והנה דבר ידוע הוא שאברהם אבינו הודיע לכל באי עולם אלהותו יתברך ואחדותו וכמ״ש ח״ ל וז״ל ה׳ אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי ולמעלה אמר ואשביעך בה׳ אלהי השמים ואלהי ה א ח א״ל עכשיו הוא אלהי השמים ואלהי ה א ח שהרגלתיו בפי הבריות אבל כשלקחני מבית אבי היה אלהי השמים ולא אלהי ה א ח שלא היו באי העולם מכירים בו, ע״כ. ואם כן היה עולה על הדעת שהטעם שהרחיק ה׳ מדת הגאוה הוא כדי שלא יהא פתחון פה למינים במאמר הכתוב נעשה אדם לומר שיש שתי רשויות, וא״כ מי שהוא כאברהם שהודיע לכל באי עולם אלהותו יתברך ואחדותו והקנה לו שמים ו א ח דהיינו שנקרא אלהי השמים ואלהי ה א ח שהודיע אחדותו לעיני כל ישראל, א״כ לאיש אשר אלה לו לא ימשך שום נזק אם יהיה בו מדת הגאוה שהרי לא יהיה פתחון פה למינים לומר שיש שתי רשויות, לזה אמר כל מי שיש בו גסות הרוח אפילו הקנהו להקב״ה שמים ו א ח כאברהם ואין שום פתחון פה למינים לומר שום דבר אפ״ה לא ינקה מדינה של גיהנם לפי שהגאוה מאוסה היא מצד עצמה,

עוד לאלוה מילין בדברי ר״י שאמר אפילו עושה צדקה בסתר דכתיב מתן בסתר יכפה אף וגר, ונדקדק עוד דלאיזה תכלית הביא ר״י פסוק זה דבשלמא רב דאמר כל מי שיש בו גסות הרוח אפילו הקנהו להקב״ה שמים ו א ח כאברהם דכתיב הרימותי ידי, הוצרך להביא האי קרא משום דליכא שוס רמז בקרא דיד ליד דמיירי באברהם אם לא עם קרא דהרימותי ידי והיינו יד ליד אפילו דומה לאברהם שאמר הרימותי ידי וכמו שפרש״י. וכן דבי ר׳ שילא ד א מ ר אפילו קבל תורה כמשה דכתיב מימינו אש דת כר, הוצרך לאתויי האי קרא משום דליכא שום רמז בקרא דיד ליד דמיירי במשה אם לא עם פסוק דמימינו אש דת דמצינו שהקב״ה בידו נתן התורה והשתא הוי פירוש יד ליד אפילו הוא כמשה שקבל התורה מיד הקכ״ה לידו לא ינקה רע וכמ״ש רש״י. אך לר״י דאמר אפילו עושה צדקה בסתר דלדידיה פשטיה דקרא הפי הד אפילו נותן צדקה מידו ליד העני לא ינקה וכמ״ש רש״י, א״כ לאתה תכלית הביא פסוק מתן בסתר ורש״י נרגש מזה וכתב וז״ל דכתיב מתן בסתר לאו דשייך האי קרא בקרא דלעיל אלא רבותא היא שאע״פ שכופה אף וחימה אינו מכפר על גסות הרוח, ע״כ. ולא נתקררה דעתי בזה דאם בא לומר מעלת הצדקה היל״ל שמארכת ימיו של אדם ומצלת ממיתה משונה ומקרבת הגאולה וכאלה רבות מתועלותיה ומ״ש דנקט אף וחימה.

עוד י״ל במ״ש רש״י דלר״י העושה צדקה בסתר כופה אף וחימה, מי הכניסו בתגר זה מאחר שדבר זה הוא מחלוקת אם העושה צדקה כופה אף וחימה או אינו כופה כי אם אף לבדו וכדאיתא בפ״ק דבתרא אמר רבי אלעזר גדול העושה צדקה בסתר יותר ממשה רבינו דאילו במשה כתיב כי יגורתי מפני האף והחימה ואילו בעושה צדקה כתיב מתן בסתר יכפה אף ופליגא דר׳ יצחק דאמר ר׳ יצחק אף כופה חימה אינו כופה. ופרש״י דר״א סבר דהאי ושחד בחיק אדישא קאי [ושוחד בחיק] יכפה חימה עזה. וא״כ מנ״ל דר׳ יוחנן אית ליה כר׳ אלעזר דאמר דהעושה צדקה כופה אף וחימה אימא דס״ל כר׳ יצחק דאמר אף דוקא כופה וה״ק אפילו עושה צדקה דכופה אף אפילו הכי לא ינקה.

וסבור הייתי לומר דטעמיה דרש״י הוא משום דאס ר׳ יוחנן ס״ל כר׳ יצחק דהעושה צדקה בסתר אינו כופה כי אם אף ובא ללמדנו דמי שיש בו גסות הרוח אפילו עושה צדקה בסתר שיש לו סגולה שכופה אחד ממלאכי החבלה לא ינקה מדינה של גיהנם, א״כ מה ח דש רבי יוחנן על מה שאמרו דבי ר׳ שילא כל מי שיש בו גסות הרוח אפילו קבל תורה במשה לא ינקה שהרי משה משניהם נתיירא וכדכתיב כי יגדתי מפני האף והתימה, אך עם אחד מהם יכול לו וכדאמרינן בנדרים דחימה משה הרגו וא״כ כיון שלמדנו דמי שיש בו גסות הרוח אפילו קבל תורה כמשה לא ינקה, מינה למדנו דאף שיש בו סגולה שכופה אחד ממלאכי חבלה לא ינקה שהרי משה רבינו כפה את אחד מהם, ומש״ה פירש רש״י דלרבי יוחנן העושה צדקה בסתר כופה אף וחימה והשתא חדושא אשמועינן יותר מר׳ שילא דאפילו שיש בו סגולה שכופה את שניהם לא ינקה מדינה של גיהנם.

ומ״ם אין זה נוח לי שהרי ר׳ יוחנן מאי דאוקי קרא דיד ליד בעושה צדקה הוא משום דקשיא ליה דאי כר׳ שילא דקרא מיירי במשה יד מיד מיבעי ליה דהא קרא במקבל תורה מוקמת ליה ולא בנותן והול״ל יד מיד לא ינקה רע וכדאיתא בגמרא, ומשום הכי אוקמיה לקרא בנותן צדקה דאתי שפיר יד ליד וא״ב אין מכאן הכרח דר׳ יוחנן ס״ל דעושה צדקה בסתר כופה אף וחימה.

ואגב אמינא מאי דק״ל מהא דאמרינן בפרק בתרא דברכות' ת״ר המרצה מעות לאשה מידו לידה או מידה לידו"אפילו קבל תורה מסיני כמשה רבינו דכתיב ביה מימינו אש דת ל מ ו " לא ינצל מדינה של גיהנם שנאמר יד ליד לא ינקה רע, ע״כ. והנראה מפירוש רש״י שם הוא דס״ל דיד ליד הוא תואר למשה רבינו וקרא משתעי באשה, וא״כ יש לדקדק אמאי לא קשיא ליה לר׳ יוחנן האי יד ליד יד מיד מיבעי ליה כי היכי דקשיא ליה אדרבי שילא.

ונראה דרש׳׳י ז׳׳ל הוקשה לו מה שהקשינו דמה בא ללמדנו ד״י דמי שיש בו גסות הרוח אפילו עושה צדקה בסתר לא ינקה מדינה של גיהנם, דמאחר דעונש מי שיש בו גסות הרוח הוא שיירש גיהנם מהיכא תיתי דבשביל שיש בו מצוה אחרת שיפטר מעונש מדת הגאוה דהא כתיב ולא יקח שוחד ואמרינן דאינו נוטל שוחד של מצות. לזה בא רש״י ליישב ואמר דלר״י העושה צדקה כופה אף וחימה. והענין הוא עם מאי דאמרינן במדרש כל המתייהר מביא חימה לעולם שנאמר מענה רך ישיב חימה וכתיב איש חימה יגרה מדון וארך אפים ישקיט ריב, ע״כ. ולזה בא ד״י ואמר דשמא יעלה בדעתך דהטעם שהרחיק ה׳ מדת הגאוה הוא משום דמביא חימה לעולם והוא אחד ממשלחת מלאכי רעים והקב״ה חפץ בקיום העולם ומשום הכי הרחיק מדת הגאוה, ולפי זה סד״א שאם המצא ימצא באיש שיש בו גסות הרוח שעושה צדקה בסתר שכופה אף וחימה היה עולה עלהדעת דיצא הפסדו בשכרו ואין כאן שום נזק ממדת הגאוה, לזה בא ד״י ואמר כל מי שיש בו גסות הרוח אפילו עושה צדקה בסתר דכתיב מתן בסתר יכפה אף ושחד בחיק חימה עזה דהיינו שכופה אף וחימה וא״כ אינו נמשך שום נזק ממדת הגאוה אפילו הכי לא ינקה מדינה של גיהנם.

ומשום הכי הוצרך רש״י לומר דלר״י העושה צדקה כופה אף וחימה בסברת ר׳ אלעזר, דאי הוה ס״ל כר׳ יצחק דאף כופה חימה אינו כופה מאי אתא לאשמועינן ר׳ יוחנן דמי שיש בו גסות הרוח דאפילו עושה צדקה לא ינקה, פשיטא תורש גיהנם תהי דעושה צדקה וכופה אף מכל מקום כיון שיש בו גסות הרוח מביא חימה לעולם, אלא ודאי דלר׳ יוחנן מי שעושה צדקה כופה אף וחימה והשתא חדושא אשמועינן דאפילו הכי לא ינקה.

א ו נאמר באופן אחר וניישב מאמר דבי ר׳ שילא דאמר אפילו קבל תורה כמשה, ונדקדק עוד במה שתאר למשה שקבל תורה מסיני דאף שודאי דבר גדול הוא מכל מקום צריך לדעת מה התייחסות יש לקבלת התורה שהיה עולה על הדעת שתכפר על מדת הגאוה וינקה מדינה של גיהנם.

ונראה דזה יובן עם מאי דאמרינן בפרק ג דמועד קטן ואלה שמות הגבורים אשר לדוד יושב בשבת תחכמוני מאי קאמר אמר ר׳ אבהו הכי קאמר ואלה שמות גבורותיו של דוד יושב בשבת בשעה שהיה יושב בישיבה לא היה יושב על גבי כרים ולא על גבי כסתות אלא על גבי קרקע כו׳ תחכמוני א״ל הקב״ה הואיל והשפלת עצמך תהא כמוני שאני גתר גזרה ואתה מבטלה, ע״כ. ועיין מה שכתבתי לעיל בדרוש הקודם. למדנו מכאן דמי שאוחז במדת הענוה יש בו סגולה זו שאפילו הקב״ה גוזר גזרה עומד הוא ומבטלה.

ואמרינן בפרק ז דבבא מציעא אמר ד״ח בר אבא אמר ר׳ יוחנן ואמרי לה אמר רשב״ן אמר ר׳ יוחנן כל המלמד את בן חבירו תורה זוכה ויושב בישיבה של מעלה שנאמר אם תשוב ואשיבך לפני תעמוד וכל המלמד את בן עם ה א ק תורה אפילו הקב״ה גחר גזרה עומד ומבטלה שנאמר ואם תוציא יקר מזולל כפי תהיה, ע״כ. ואין ספק שאין בכל העולם מי שיצדק עליו לומר שהוציא יקר מזולל כמשה רבינו שקבל תורה מסיני ולמדה לכל בני ישראל. והכי אמרינן בספרי כי יראה כי אזלת יד אץ מי שיעמוד ב פ ק כמשה שנאמר לולא משה בחירו עמד ב פ ק ואמרינן נמי איש האלהים אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו כשם שהאיש גחר כר כך היה משה רבעו גחר והקב״ה מקיים קומה ה׳ שובה ה׳ למה ה׳ יחרה אפך בעמך, ע״כ. ומה שזכה משה לכל זה ודאי דהיינו לפי שהוציא יקר מזולל שלמד תורהלישראל.

ובזה נבא לכוונת המאמר, דבי רב שילא אמר שמא יעלה בדעתך דמה שמאס ה׳ במדת הגאוה הוא לפי שעל ידי הענוה אפילו שה׳ יגזור גזרה עומד הוא ומבטלה וה׳ רוצה בקיום העולם ולפי זה אם יהיה כמשה שקבל תורה והוציא יקר מזולל א״כ אץ שום נזק נמשך ממדת הגאוה שהרי בשביל שהוציא יקר מזולל אפילו הקב״ה גהר גזרה עומד הוא ומבטלה, לזה אמר דאפילו הכי לא ינקה. ור׳ יוחנן בא להוסיף לומר דאפי׳ עושה צדקה בסתר דאעיקרא דמלתא ליכא גזרה שעל ידי הצדקה מהפך מדת הדין למדת הרחמים, אפי׳ הכי לא ינקה. הנה למדנו שמי שיש בו גסות הרוח לא ינקה מדינה של גיהנם, ואף בעוה״ז גמולו ישוב בראשו כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת והנה ידו מצורעת כשלג וכמאמר ת ״ ל שאץ הנגעים באים אלא על גסות הרוח.

ובזה יובן האי דתנן בפ״ב דנגעים ומייתי לה בפ״ק דחולץ דף י: בית האפל אץ פותחין בו חלונות לראות את נגעו. ובת״כ אמרינן כעע נראה לי לי ולא לאודי מכאן אמרו בית אפל אץ פותחץ בו חלונות לראות את עעו, ע״כ. דש לדקדק דכל דיני נגעי בתים אנו ל מ ח אותם מדברי הכהן כשבא לראות את הנגע ירקרק ואדמדם ופשיץ ושיהיה זה p מראה הנגע שפל מן הקיר ולמה נשתנה שלמד אותו הכתוב מדברי בעל העע.

ועוד יש לדקדק דבפ״ב דנגעים תנן כנגע נראה לי בבית אפילו ת״ח דודע שהוא נגע לא יגזור דאמר נגע נראה לי בבית אלא כעע נראה לי בבית, והרא״ם ז״ל כתב ולא ידעתי טעם בזה דמה הפרש יש בין כנגע נראה לי לנגע נראה לי, בשלמא אם היה הדבר תלוי בידו לטמא ולטהר הו״א שצ״ל כנגע המורה על הספק ולא נגע המורה על הודאי מפני שאם יאמר אותו בלשון ודאי כבר נטמא כל אשר בבית טרם שפינו את הבית, אבל כיון שאין טומאת הנגע וטהרתו תלויה אלא בכהן מאי נ״מ בין שיאמר אותו בלשון ודאי או בלשון ספק. וכתב הרב ז״ל ששמע מרבותיו שאין הכתוב מקפיד כאן בין ודאי וספק מפני טומאת הנגע וטהרתו אלא מפני דרך א ח בלבד שלא יאמר אדם ודאי אפי׳ על הדבר הברור לו אלא ספק, וז״ש חכמים ז״ל למד לשונך לומר איני יודע, ע״כ. והרב בעל קרבן אהרן 87 כתב דהקפדה נמי איכא דכיון דה׳ גזר שהטומאה והטהרה היא תלויה במאמר הכהן אם יאמר נגע נראה לי חשיב מורה הוראה בפניו. ואינו מהראוי שיורה הוראה בפניו מאחר שה׳ תלה הכל במאמר הכהן, ע״כ. והשתא לפי דברי הרב ז״ל מי התיר לו לבעל הנגע לומר נראה לי ולא לאורי לומר שאינו צריך לפתוח חלונות הא חשיב מורה הוראה בפניו.

ונראה דזה יובן עם מאי דאמדינן בת״כי והגיד לכהן לאמר מה ת״ל לאמר מלמד שאומר לו הכהן דברי כבושין בני אין הנגעים באים אלא על גסות הרוח שכן מצינו בעזיה שנאמר ובחזקתו גבה לבו עד להשחית ויזעף עחיהו וגו׳ והצרעת זרחה במצחו, ע״כ. וכתב הרב בעל קרבן אהרן שהתכלית הוא להראות לו סיבת ביאת הנגע כדי שיפשפש במעשיו ויראה מה שהיה סבה לנגעו וישוב ממנו. ובתוספתא דנגעים ומייתי לה הר״ש* אמרי׳ והגיד לכהן לאמר הכהן אומר בני צא ופשפש בעצמך וחזור בך שאץ הנגעים באים אלא על גסות הרוח כוי. ובפרק חלק דף צב. אמרינן אמר ר׳ אלעזר לעולם הוי קבל וקיים אמר ר׳ זירא אף אנן נמי תנינא בית אפל אין פותחין בו חלונות לראות את נגעו. ופרש״י הוי קבל וקיים הוי עניו ותחיה קבל לשון אפל עשה עצמך אפל ושפל, בית אפל אין פותחין בו חלונות לראות את נגעו דכתיב כנגע נראה לי לי ולא לאורי נמצא שאפלתו הצלתו, ע״כ.

ונראה שדברי ר׳ אלעזר ותשובת ר׳ זירא הם עצמם דברל הכהן ובעל הנגע וזה שאמרו והגיד לכהן לאמר מלמד שהיה הכהן אומר לו דברי כבושים צא ופשפש בעצמך וחזור בך שאין הנגעים באים אלא על גסות הרוח, ובעל הנגע היה מצדיק עליו את הדין ואומר הדין עמך ואף אנן נמי תנינן כנגע נראה לי ולא לאורי מכאן אמרו בית אפל אין פותחין בו חלונות לראות את נגעו, הרי שאפילתו הצילתו מן הנגעים. נמצא שמוידוי של מצורע אנו למדין הדין שבית אפל אין פותחין בו חלונות לראות את נגעו, באופן שלמדנו כמה מאוסה היא מדת הגאוה לפני ה׳.

מעתה נבא ליישב מאמר הפונה קדים ואיכא למידק דמה התייחסות יש למי שיש בו גסות הרוח דהוי כאלו עובד ע״ז. אמנם על פי האמור לעיל יבא על נכון שמי שיש בו גסות הרוח על כרחין דלא ס״ל שיהיה הגדול נמלך בקטן שהרי הוא מתגאה ואומר מה אני צריך ליטול רשות מן הקטן וא״כ לפי דעתו מאי דכתיב נעשה אדם הוא פתחון פה למינים לומר שהם שתי רשויות וא״כ הרי הוא כאילו עובד ע״ז.

וכזה יובן מאי דאמרינן בפ״ק דסוטה אמר ר׳ אלעזר כל אדם שיש בו גסות הרוח ראוי לגדעו כאשרה כתיב הכא ורמי הקומה גדועים וכתיב התם ואשריהם תגדעון, והנה מלבד מה שדקדקנו דמה התייחסות יש לגסי הרוח עם עובר ע״ז עוד יש לדקדק דאמאי דימה אותו לאשרה ולא לשאר ע״ז.

ו יראה דהדברים ממשמשים ובאים עם הא דאמרינן בפ״ד דע״ז דף ג״ן: אמר רב יהודה אמר רב ישראל שזקף לבנה להשתחוות לה ובא עו״ג והשתחוה לה אסרה מנ״ל דאסרה אמר ר״א כתחלתה של ארץ ישראל דאמר רחמנא ואשריהם תשרפון באש מכדי ירושה היא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ואי משום הנך דמע י ק ר א בביטולא בעלמא סגי להו, אלא מדפלחו ישראל לע״ז גלו אדעתייהו דניחא להו בע״ז וכי אתו עכו״ם שליחותא דידהו עבוד, ה״נ ישראל שזקף לבנה גליא אדעתייה דניחא ליה בע״ז וכי אתא עו״ג ופלח לה של י ח ו ת א רידיה קא עביד, והקשו ודלמא בעגל הוא רניחא להו ובמידי אחרינא לא, ותירצו אמר קרא אלה אלהיך ישראל מלמד שאוו לאלהות הרבה.

נמצינו למדין שהטעם שצוה ה׳ לגדע האשרה הוא משוס דישראל אוו לאלוהות הרבה. וכבר כתבנו דאף דכתיב נעשה אדם אין מכאן פתחון פה למינים לומר שיש שתי רשויות משום דטעמא דכתיב קרא נעשה אדם הוא כדי ללמד לבני אדם מדת הענוה שיהיה הגדול נמלך בקטן, וא״כ מי שיש בו גסות הרוח וס״ל שאין ראוי לגדול לימלך בקטן א״כ לדידיה יש פתחון פה למינים לומר שיש רשויות הרבה משום דכתיב נעשה אדם, ולזה בא ר״א ואמר כל מי שיש בו גסות הרוח ראוי לגדעו כאשרה כלומר שמהטעם עצמו שצוה ה׳ לגדע האשרה שהוא מפני שישראל אוו לאלהות הרבה, מאותו טעם עצמו ראד לגדע כל אדם שיש בו גסות הרוח שהרי כפי סברתו יש פתחק פה למינים לומר שיש אלוהות הרבה.

וכזה יובנו קצת פסוקים בישעיה סי׳ ב׳ כי יום לה׳ צבאות על כל גאה ורם ועל כל נשא ושפל ועל כל אחי הלבנון הרמים וגו׳ ושח גבהות האדם ושפל רום אנשים ונשגב ה׳ לבדו ביום ההוא והאלילים כליל יחלוף. דש לדקדק במה שאמר כי יום לה׳ צבאות על כל גאה ורם ועל כל נשא ושפל שישפיל ה׳ בל בעלי גאוה, וחזר ואמר ושח גבהות האדם ושפל רום אנשים שכולם יהיו נמוכי רוח ונשגב ה׳ לבדו ביום ההוא, דאיך תלי מה שישגב ה׳ בהשפלת הגאים והיותם נמוכי רוח והלא גדולתו יתברך אינה תלויה בשום דבר. ועוד יש לדקדק באומרו ה׳ לבדו מהיכא תיתי שישתתף עמו שום דבר. ועוד במה שסיים והאלילים כליל יחלוף מה קשר יש לו לביטול עבודה זרה עם הקודם.

א ך עם מ״ש יובן הענין והוא שאלו הגסי הרוח לית להו שה׳ מואס מדת הגאוה ובוחר במדת הענוה, על כרחך ס״ל שפירוש נעשה אדם הוא ח״ו כפשוטו שיש שתי רשויות דלית להו שנמלך הקב״ה במלאכי השרת כדי ללמד מדת הענוה, לזה אמר כי יום לה׳ צבאות על כל גאה ורם ועל כל נשא ושפל שישפיל כל בעלי גאוה וכיון שיראו העולם הנקמה שיעשה ה׳ בבעלי גאוה ויראו כמה מאוסה היא בעיניו, אז יהיו הכל נמוכי רוח ושח גבהות האדס ושפל רום אנשים וכיץ שרואים העולם כמה היא חביבה מדת הענוה בעיני ה׳ הנה כי כן ונשגב ה׳ לבדו ביום ההוא, שידעו דהא דכתיב נעשה אדם אינו ח״ו שהוצרך שיסייעוהו אלא כדי ללמד מדת הענוה שיהיה הגדול נמלך בקטן ולא יהיה פתחק פה למינים לומר שתי רשדות יש. תהו שסיים והאלילים כליל יחלוף כלומר כל עובדי ע״ז שהיו סבורים סברת המינים בכתוב נעשה אדם שיש שתי רשדות יתבעדו מן העולם, שידעו שכוונת הכתוב באומרו נעשה אדם הוא ללמד מדת הענוה שיהא הגדול נמלך בקטן.

ואל זה סובב הולך מאמר ישעיה במלכים ב׳ סי׳ ך " באומרו לחזקיה מה אמרו האנשים האלה ומאין יבאו אליך ויאמר חזקיהו מ א ח רחוקה באו מבבל, והשיב לו ישעיה שמע דבר ה׳ הנה ימים באים ונשא כל אשר בביתך וגו׳ ומבניך אשר יצאו ממך אשר תוליד יקחו והיו סריסים בהיכל מלך בבל. והנה בפרק חלק דף צג: אמרינן והיו סריסים רב אמר סריסים ממש ורבי חנינא אמר שנסתרסה ע״ז בימיהם. ופרש״י שבימי חנניה מישאל ועזריה נודע לכל שאין ממש בע״ז. ויש לדקדק דבשלמא לרב דאמר סריסים ממש ניחא דבכלל העונש שהענישו ה׳ לחזקיה על מה שאמר מ א ח רחוקה וג״כ על מה שהראה להם כל אוצרותיו, אמר לו דמלבד שיקח מבניו יעשה אותם סריסים וכמ׳׳ש רש״י<א>׳ שכן דרכם של מלכים, אך לר׳ חנינא דאמר שנסתרסה ע״ז בימיהם מה שייכות יש לזה עם מה שהענישו ה׳ על דבריו.

ונראה דכוונת הענק בהקדים מאי דאמרינן במדרש פר׳ בלק וז״ל מ א ח רחוקה באו מבבל זה אחד מג׳ שבדקן הקב׳׳ה ולא מצאן שלמים, חזקיה היה לו להשיב לישעיה אתה נביאו של מקום ואתה שואל אלי התחיל מת ג א ה יאימי מ א ח רחוקה באו מבבל ולכך נענש, ע״כ. והביאו רש״י בפירוש למלכים. ובדה׳׳ב סי׳ לב כתיב ולא כגמול עליו השיב יחזקיהו כי גבה לבו, וכ״כ כל המפרשים ז״ל דמה שנענש חזקיה הוא מפני שנטה קצת למדת הגאוה. וכבר כתבנו שמי שיש בו גסות הרוח הוא נותן פתחון פה למינים לעבוד ע״ז שאומר שתי רשויות הם מדכתיב נעשה אדם, לזה אמר לו ה׳ לחזקיה אתה נתגאית ונתת מקום למינים לעבוד ע״ז שאומרים שתי רשויות יש, על כן ומבניך אשר תוליד יקחו ויהיו סריסים בהיכל מלך בבל שתעקר ע״ז בימיהם כדי לתקן את אשר העוית שנתת פתחון פה למינים לעבוד ע״ז.

וכיוצא בזה אח״ל במדרש איכה בפ׳ בכה תבכה ח״ל את מוצא שכל נבואות קשות שנתנבא ירמיה על ישראל הקדים ישעיה ורפאן וכו׳ ירמיה אמר ממרום שלח אש ישעיה אמר מרום וקדוש אשכון ואת דכא, ע״כ. והנה המאמר הזה אומר דרשוני וחיו דמה שייכות יש לדברי ישעיה עם דברי ירמיה אטו היקשא דמרום מרום דרש, הא ודאי שהוא דבר קשה לשמוע.

ונראה דזה יובן עם מאי דאמרינן במדרש לא חרבה ירושלים אלא בשביל גסות הרוח שנאמר ' שמעו שמוע ואל תגבהו. ובפ״ו דשבת אמרינן אנשי ירושלים אנשי שחץ היו ופרש״י מדברים בלשון גאות. ובפתיחתא דאיכה רבתי בפי משא גיא חזיון אמרינן 111 כי עלית כלך לגגות וגו׳ א״ר לוי אלו גסי הרוח והביאו רש״י בפירוש הכתוב. , ואמרי׳ בפ״ק דערובין כל המשפיל עצמו הקב״ה מגביהו וכל המגביה עצמו הקב״ה משפילו. ובפרק חלק תניא משמיה דריב״ק פרעה שחירף בעצמו נפרע ממנו הקב״ה בעצמו סנחריב שחירף ע״י שליח נפרע ממנו ע״י שליח, ופרש״י פרעה שחירף בעצמו ולא ע״י שליח לא היה ביזד כ״כ ולכך הקב״ה כמו כן נפרע ממנו בעצמו ואינו מתבייש כ״כ דאינו דומה מתבייש מן הגדול למתבייש מן הקטן, סנחריב שחירף ע״י שליח דהיינו בזוי יותר אף הקב״ה נפרע ממנו ע״י שליח ונתבייש יותר, ע״כ. נמצינו למדין שכשהקב״ה נפרע ע״י שליח הוא כדי להשפילו ולביישו יותר. והנה כל מקום שנזכר שליחות הוא ע״י שליח וכדאמרינן בפ״ק דתעניות א ח ישראל משקה הקב״ה בעצמו וכל העולם ע״י שליח שנאמר הנותן מטר על פני ארץ ושולח מים על פני חוצות. הרי שלמדו דכל העולם משקה ע״י שליח מאומרו ושולח. ובפרק חל ק אמרינן לא אליכם כל עוברי דרך א״ר עמרם אמר רב עשאוני כעוברי על דת, דאילו כסדום כתיב וה׳ המטיר על סדום ואילו כירושלים כתיב ממרום שלח אש בעצמותי. ופרש״י בסדום כתיב וה׳ המטיר הוא בעצמו והבא כתיב שלח ע״י שליח.

וכזה נבא לכוונת המאמר שכל הנבואות קשות שנתנבא ירמיה על ישראל בא ישעיה ורפאן, שישראל היו גסי הרוח ובא י רמיה והתנבא עליהם נבואות קשות שה׳ ישפילם בתכלית השפלות שכך היא המרה שכל המגביה עצמו הקב״ה משפילו, והתנבא על ישראל ואמר ממרום שלח אש לומר שיפרע מהם ע״י שליח כדי להשפילם ולביישם יותר לפי שאינו רומה מתבייש מן הקטן למתבייש מן הגדול, ולזה בא ישעיה ורפאן ואמר שהחוזרים בתשובה הקב׳׳ה מגביה אותם בתכלית הרוממות שכך היא המדה שכל המשפיל עצמו הקב״ה מגביהו, והתנבא עליהם ואמר כי כה אמר רם ונשא מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח, שהכוונה היא אני את דכא שהקב״ה מרכין שכינתו עליו והוא תכלית הרוממות והד מבירא עמיקתא לאיגרא רמא, שבתחלה לא רצה ה׳ ליפרע מהם בעצמו אלא נפרע מהם ע״י שליח כדי להשפילם ולביישם ביותר וכדי בזיון ואחרי כן שהשפילו עצמם כתיב בהם מרום וקדוש אשכץ ואת דכא ושפל רוח, לומר שאף ששכינתו היא בשמי מרומים מ״מ אני את דכא שמרכין שכינתו עליו. חהו שסיים הכתוב ' להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים, שכן היא המדד. שכל המשפיל עצמו הקב״ה מגביהו כי גבוה מעל גבוה שומר ישראל ה׳ עת לעמו יתן.