פרשת דרכים דרוש טו

דף זה הוסב אוטומטית מטקסט מוקלד. יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

<< · פרשת דרכים · דרוש טו · >>

דרוש חמשה עשר

מועד קטן,, ואלה שמות ועכורים אשר לדוד יושב בשבת תחבמוני מאי קאמר, אמר ר׳ אבהו ה״ק ואלה שמות גבורותיו של דוד, יושב בשבת בשעה שהיה יושב בישיבה לא היה יושב על גבי כרים וכסתות אלא על גבי קרקע רכל כמה דהוה עירא היאירי קיים הוה מתני להו לרבנן על גבי כרים וכסתות כי נח נפשיה הוה מתני דוד לרבנן והוה יתיב על נבי קרקע, א״ל ליתיב מר על גבי כרים וכסתות לא קביל עליה, תחכמוני א״ר אמר לו הקב״ה הואל והשפלת עצמך תהא כמוני שאני גוזר גזרה ואתה מבטלה, ראש השלישים תהא ראש לשלשת אבות, הוא עדינו העצני כשהיה יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת וכשהיה יוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ.

משרשי מדת הענוה עוד זאת יתירה להשתבח בתהלת מי שמשפיל עצמו בעסק התורה שאין לך מדה טובה הימנה ובה נשתבח המלך דוד כמו שנתבאר במאמר הפונה קדים דהוה מתני להו לרבנן על גבי קרקע. ועל פי זה יובן מאי דאמרינן במדרש וז״ל מכתם לדוד שמרני אל כי חסיתי ב ך נ שמרני אל שלא אכשל בדבר הלכה, ע״כ. ויש לדקדק דמה נתינת טעם הוא כי חסיתי בך למה שהתפלל שלא יכשל בדבר הלכה. ועוד קשה האי תאר דמכתם לדוד מאי שייטיה עם שמרני אל שפירושו שלא אכשל בדבר הלכה.

ונראה ליישב הענץ בהא דאמרינן פ״ג דמגילה דף כא. אמר ר׳ אבהו מנין לרב שלא ישב על גבי מטה וישנה לתלמידיו על גבי קרקע שנאמר ואתה פה עמוד עמדי. ופרש״י שלא ישב על גבי מטה אלא או שניהם על גבי מטה או שניהם על גבי קרקע, ע ״ב. וכן כתב הרמב״ם כפ״ד מהלכות ת״ת והטעם הוא דעמדי משמע דתלמיד יהיה שוה לרב בעוד שלומדין, וכמ״ש הר״ן. וכתב עוד וז״ל ומקשו הכא דבפ״ק דסנהדרין אמרינן ביבנה היו ד׳ זקנים ושמעון התימני היה דן לפניהם עירא אמרינז במ״ק בקרקע ואף בימי דו י היאירי הוה מתני להו לרבנן על גבי כרים וכסתות ודוד לא קבל עליה אלא אארעא, ע״כ. והנה מ״ש ודוד לא קבלי עליה הוא בכלל הקושיא דמוכח התם דמאי דדוד לא קבל עליה משום חסידות יתירה דהוה ביה וכדאמרינן הואיל והשפלת עצמך כר. ותיח וי״ל דכי היכי דמתרצינן בגט׳ רכות מעומד קשות מיושב ה״ג בשמועות קשות היו יושבים אספסלי שאם היו יושבים בקרקע עם תלמידיהם לא היו יכולים לעיין בהם היטב, ע״כ.

והנה חילוק זה דרכות וקשות הוא במס׳ מגילה דף כא. שהקשו כתוב אחד אומר י ואשב בהר וכתוב אחד אומר, ואנכי עמדתי בהר, ומשני רבא רכות מעומד וקשות מיושב. ולפי דברי הר״ן הללו ברכות אף עירא היאירי הוה מתני לרבנן על גבי קרקע ומה שהיו חלוקי! עירא היאירי עם דוד היינו בקשות, דעירא היאירי הוה מתני על גבי כריס משום שהיה מפחד דאי הוה מתני על גבי קרקע לא היה יכול לעיין היטב, ודוד אף בקשות הוה מתני על גבי קרקע ולא היה מתפחד דילמא לא יוכל לעיין בהם היטב.

ויש לדקדק בדברי הר״ן הללו ראם כן מאי האי דקאמר ליה הקב״ה לדוד הואיל והשפלת עצמך וכר דהא דוד לאו משום ענוה הוא דקא ע ב ד הכי אלא מדינא משום דנכון לבו דאף בקרקע יוכל לעיץ היטב, ואדרבה יותר היה ראוי לייחס מדת הענוה לעירא היאירי שלא היה בוטח בעצמו שיוכל לעיין היטב בהיותו לומד ע״ג קרקע, ודוד נכון לבו בטוח דאפילו בהיותו לומד ע״ג קרקע יוכל לעיין היטב. תו קשיא לי בדברי הר״ן דאם טעמם של אותם די׳ זקנים דיבנה ועירא היאירי שהיו לומדים ע״ג כרים הוא בקשות שחששו שאם היו לומדים ע״ג קרקע לא יוכלו לעיין היטב א״כ יהיו הם ותלמידיהם ע״ג כרים שהרי הקפדת הכתוב דואתה פה עמוד עמדי אינו אלא דהתלמיד יהיה שוה לרב ואם התלמד יושב עם הרב ע״ג כרים לית לן בה וכמ״ש רש״י והרמב״ם, וא״כ היו מקיימים גזירת הכתוב דואתה פה ע מ ד עמדי שהיו שוים הרב עם התלמיד בעוד שלומדים והיו יכולץ לעיין היטב בהיותם ע״ג כרים.

ע ו ד יש להקשות דלמה זה אותם ד׳ זקנים ועירא היאירי עשו תקנה לעצמם בשמועות קשות כדי לעיין בהם היטב והיו יושבים ע״ג כרים, ולא עשו תקנה להתלמדים שיהיו יושבים ע״ג כרים בשמועות קשות כדי שיוכלו להבץ בהם היטב, והרי אותה הראיה שהביאו מרכות מעומד וקשות מיושב היא תקנה לתלמד דמשה היה לומד מפי הגבורה המלמד לאדם דעת ואעפ״כ בשמועות קשות ה ד משה יושב כדי להבינם היטב, והם למדו מכאן לעשות תקנה לעצמם לישב ע״ג כרים בשמועות קשות כדי לעיין בהם היטב ולא חששו לתקנת התלמידים להושיבם בשמועות קשות ע״ג כרים כדי שיוכלו להבינם היטב. עוד יש לדקדק בדברי הר״ן במ״ש שאם היו יושבים בקרקע עם תלמידיהם לא היו יכולין לעיין היטב דמאי האי דקאמר עם תלמידיהם לא הו״ל למימר אלא שאם היו יושבין בקרקע לא היו יכולין לעיין היטב שהרי עיקר ההקפדה אינו אלא דהישיבה בקרקע מונעת קצת העיון העמוק.

אך יראה לפרש כוונה אחרת בדברי הר״ן דאין הכוונה דישיבת הקרקע מונעת העיון דודאי כך יוכל האדם לעיין בהיותו יושב בקרקע כמו בהיותו יושב ע״ג כרים, אלא הכוונה היא דידוע דמדרגת התלמיד עם הרב היא כמדרגת העבד עם האדון וכמו שאמרו" על מלאכות שעושה העבד לאדון עושה התלמיד לרב, זולת דבשעת הלימד גזרת מלך היא שיהיה התלמיד שוה לרב בעוד שלומדים והוא לאומרו יתברך ואתה פה עמוד עמדי.

ומזה תמהו מגדולי אחרוני זמננו על מה שכתב הרמב״ם ז״ל בפרק ד מהלכות תלמד תורה, כיצד מלמדים הרב יושב בראש וכו׳ ובראשונה היה הרב יושב והתלמדים עומדים ומקדם חורבן בית שני נהגו הכל ללמד לתלמדים והם יושבים, ע״כ. והקשו דאיך יתכן דבתחלה היה הרב יושב והתלמידים עומדים דמדברי ד׳ אבהו משמע דצריך שיהיו הרב והתלמיד שוים בשעה שלומדים מקרא דואתה פה ע מ ד עמדי. ובגמרא אמרינן תנו רבנן מימות משה ועד רבן גמליאל לא היו לומדין תורה אלא מעומד ומשמת רבן גמליאל ירד חולי לעולם והיו לומדק תורה מיושב. ופשטן של דברים דקאמר לא היו ל ו מ ח תורה אלא מעומד משמע דקאי לרב ולתלמד שכולם היו מעומד בשעה שהיו לומדים. והרמב״ם ז״ל שכתב שהרב היה יושב והתלמידים היו עומדים יש לתמוה דמנא ליה. ועוד דמשמע דהוא הפך מימרא דרבי אבהו דקאמר דצריך שיהיו הרב והתלמידים שוים בשעה שהם לומדים ממאמר הכתוב ואתה פה עמוד עמדי.

וראיתי להרב בעל פרישה ודרישה שכתב דמה שכתב הרמב״ם שבתחלה היה הרב יושב והתלמידים עומדים מיידי בתלמידים שלא הגיעו לכלל סמיכה, ולמד חילוק זה מהר״ן שכתב על אותה שכתבנו למעלה שהקשה דהיכי מתנו ד׳ זקנים ועירא היאירי ע״ג כרים והא בעינן דבשעה שהם לומדים יהיו התלמיד והרב שוים, ותיקי כאן קודם שהגיעו לכלל סמיכה כאן לאחר שנסמכו דהתם ראוי לרב לחלוק להם כבוד, ע״כ. כלומר דמאי דאמרינן שיהיו הרב והתלמיד שוים בשעה שלומדין מיירי בתלמידים סמוכים דומיא דמשה דהתם ראוי לרב לחלוק להם כבוד, וההיא דד׳ זקנים ועירא היאירי שהיו יושבים על גבי כרים והתלמידים על גבי קרקע מיידי בתלמידים שאינם סמוכים, וכתב דהר״ם ס״ל חילוק זה ומ״ש ובראשונה היה הרב יושב והתלמידים עומדים מיידי בתלמידים שאינם סמוכים.

ודבריו תמוהים שהרי דברי הר״ם כך הם ולא ישב הרב על הכסא ותלמידיו על הקרקע אלא או הכל על ה א ק או הכל על הכסאות ובראשונה היה הרב יושב והתלמידים עומדים, ע״כ. ולפי דבריו מ״ש בתחלה ולא ישב הרב על הכסא מיירי בתלמידים סמוכים וכמ״ש הר״ן, ומ״ש סמוך לזה ובראשונה היה הרב יושב מיידי בתלמידים שאינם סמוכים, ואלו הם דברים שאין להם מובן כלל שיאמר הר״ם ב׳ דינים סמוכים זה לזה סותרים אלו את אלו ונאמר שהדין האחד מיירי בסמוכים והב׳ מיירי כשאינם סמוכים וכבר דחה הלחם משנה 5' דברים הללו יע״ש. וגם דברי הרב ב״ח 6 ' בדינים אלו נפלאים ממני.

והנכון מ״ש הרב בעל לחם משנה דודאי מקרא דואתה פה עמוד עמדי למדנו שיהיו הרב והתלמיד שוים והיינו דוקא לענין שלא ישב הרב על גבי כסא ותלמידיו על הקרקע משום דזה מורה מעלה לרב ופחיתות לתלמידים ועל זה הקפיד הכתוב באומרו ואתה פה עמוד עמדי שיהיו הרב והתלמיד שוים בשעה שלומדים, ואפ״ה התלמידים מעומד והרב מיושב דמה שהוא יושב אינו למעלתו אלא מפני שצריך להבין להם ואין דעתו מיושבת לערוך הדברים ולהבינם אא״כ הוא יושב וא״כ אין זו מעלה לו, ע״כ. והוקשה לו דמאין הוציא הר״ם חילוק זה דאימא דהקפדת הכתוב הוא ג״כ שלא יהיה הרב יושב והתלמידים עומדים אלא שניהם יהיו שוים בשעה שלומדים, ו ת י ק תפיק ליה ממאי דאמריגן בגמרא כתוב אחד אומר ואשב בהר וכתוב אחד אומר ואנכי עמדתי בהר ו ת י ק אמר רב עומד ולומד יושב ושונה, ע״כ. וכתב שהר״ם מפרש כך עומד ולומד כשהוא לומד מהקב״ה היה בעמידה אבל כשהוא שונה לתלמידיו היה יושב א ״כ למדנו דכשאמרו בבתיתא בתחלה היו לומתן מעומד ר״ל שתלמידים היו מעומד והרב יושב.

ואני תמיה בפירוש זה דאיך יתכן לומר דמה שאמר רב יושב ושונה מיית כשהוא שונה לתלמידיו שהת בגמרא באו ליישב הכתוב שאמר ואשב בהר מ׳ יום ומי לילה דאיך יתכן שהיה יושב, ותירצו יושב ושונה ובאותם מ׳ יום לא היה משה שונה לתלמידיו אלא לומד מפי הגבורה ולא ירד משם אפילו רגע כמימתה. אלא ודאי שפירוש הנכון במ״ש יושב ושונה הוא מה שפירש רש״י דכשהיה לומד ההלכה מפי הגבורה היה מעומד וכשהיה חתר ושונה שנית ההלכה לבדו מה שלמד היה מיושב, ואם כן הדרא קושיין לדוכתן דמהיכן ראה הר״ם דבתחלה היה הרב יושב והתלמידים עומדים אימא שכולם הרב והתלמידים היו עומדים משום דבעינן שיהיו הרב והתלמיד שוים בשעה שלומדים.

והנראה אצלי דהרמב״ם ז״ל הוציא דין זה מדאמרינן בפ״ה דערובין עלה נד: ת״ד כיצד סדר משנה משה למד מפי הגבורה נכנס אהק ושנה לו משה פרקו נסתלק אהרן וישב משמאל משה, נכנסו בניו ושנה להם משה פרקן נסתלקו בניו אלעזר ישב לימין משה ואיתמר לשמאל אהרן, ע״כ. והשתא אי אמרת בשלמא דבתחלה ג״כ שהיו למדין מעומד היה הרב יושב ניחא דודאי משה היה יושב ואהק כששנה לו משה פרקו היה מעומד ולאחר ששנה לו משה פרקו נסתלק וישב לו לשמאל משה משום דכבר למד ההלכה מעומד ואח״ב ישב, ובניו ג״כ בתחלה למדו ההלכה מפי משה בהיותם מעומד ואח״ב חזרו וישבו להם זה ישב לימין משה וזה לשמאל אהק, אלא אי אמרת דבתחלה אף הרב היה לומד לתלמידים מעומד נמצא דמשה היה מעומד ואיך יתכן דמשה יהיה מעומד ואהרן ובניו אף שכבר למדו ההלכה יהיו יושבים.

ועוד נראה להביא ראיה לדברי הר״ם ממאי דאמרינן בגמרא הקורא את המגילה עומד ויושב ואמרינן תנא מה שאין כן בתורה מנא הני מילי א״ד אבהו דאמר קרא ואתה פה עמוד עמדי, וא״ר אבהו אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו כביכול אף הקב״ה בעמידה, ע״כ. ויש לדקדק דמהיכן למדו חז״ל דבקריאת התורה אץ קורין בתורה בצבור מיושב מקרא דואתה פה עמוד עמדי דאף דגימא דבאותם הימים שהיה משה לומד מפי הגבורה היה לו דקריאת התורה בצבור, אי ממשה אימא p שהתלמיד p דשאני משה משום דכך הוא ה עומד בשעה שהוא לומד וכמו שאמרו בתחלה מעומד אבל קריאת התורה בצבור p היו ל ו מ מגא לן שצריך מעומד, ואי ממה שכתוב עמדי דמשמע דאף הקב״ה בעמידה הא ניחא אי אמרינן דמה שאמרו בתחלה היו לומדץ מעומד דלא קאי כי אם לתלמידים אבל הרב יושב א״כ על כרחך לומר דמה שהיה אף הקב״ה בעמידה אינו מדין הרב השונה לתלמיד אלא מדין קריאת התורה בצבור דצריך שיהיה מעומד. אלא אי אמרת דבתחלה היו התלמיד והרב לומדץ מעומד מנא לן דקריאת התורה היא מעומד מקרא דואתה פה עמוד עמדי דפירושו דאף הקב״ה בעמידה אימא דשאני התם משום דבתחלה היו הרב והתלמיד לומדין מעומד, אלא ודאי על כרחך לומר דאף בתחלה היה הרב יושב והתלמידים עומדים ולא הקפיד הכתוב אלא שלא יהיה הרב ע״ג כרים והתלמידים ע״ג קרקע לפי שזה הוא מעלה לרב והכתוב הקפד דבשעה שהם לומדים לא יהיה שום מעלה לרב על התלמיד וכמ״ש הרב בעל לחם משנה.

וכזה נבא לכוונת דברי הר״ן במ״ש דבשמועות קשות אם היו יושבים בקרקע עם תלמידיהם לא היו יכולץ לעיין בהם היטב שאץ הכוונה דישיבת הקרקע מונעת העיץ העמוק, אלא דבראות הרב את עצמו שוה במעלה לתלמיד במדרגה אחת לפעמים חליש לביה ומש״ה בשמועות קשות דבעי דעתא צילותא ושיהיו שמחי לב הותר להם לישב ע״ג כרים שיראו שיש להם מעלה על התלמידים, אבל דוד המלך שהיתה בו מדת הענוה והשפלות בטבע שלא היה מרגיש אם היה לו מעלה על התלמיד או לא אף בשמועות קשות היה לומד עם תלמידיו על גבי קרקע ולא הוה חליש לביה, ומש״ה לא היה עירא היאירי שונה עם תלמידיו על גבי כרים דאי היו הרב והתלמד שניהם על גבי כרים אכתי חליש לביה דאץ לו שום מעלה לרב על התלמד, והתלמדים אף בהיותם לומדים על גבי קרקע היו יכולים לעיין לפי דלא חליש לביה דתלמד בראותו את הרב שיש לו מעלה עליו. הכלל העולה דמה שהיו חלוקים עירא היאירי עם דרך היה בשמועות קשות דעירא היה מלמד אותם על גבי כרי שאם היה יושב על גבי קרקע עם תלמידיו לא היה יכול לעיין היטב ודוד אף בשמועות קשות היה מלמד אותם על גבי קרקע.

ועל פי זה נבא לכוונת המאמר דאמר דוד שמרני שלא אכשל בדבר הלכה ואמרינן בפרק קמא דסוטה לדוד מכתם שיצא ממנה דוד שמך ותם. ופירש"י מך עניו. וכן כתב רש"י בפירוש מכתם לדוד רבותינו דרשו על דוד שהיה מנהיג עצמו כמך ותם אף במלכותו. והנה מה שהיה מנהיג עצמו כמך אף במלכותו לא מצינו דמאי דכתיב ודוד הוא הקטן דהיינו שהיה מקטין עצמו היינו קודם מלכותו.

ונראה דהיינו מה שהיה שונה לתלמידיו על גבי קרקע אחר מיתת עירא היאירי והיינו במלכותו דעירא בזמן מלכות דוד מת וכמבואר, נמצא דאף במלכותו היה עניו שהיה שונה עם תלמידיו על גבי קרקע, וכבר נתבאר דמה שהיה שונה עירא היאירי על גבי כרים היה כדי לעיין בשמועות קשות היטב, ועדיין היה אפשר שדוד שלא היה שונה על גבי כרים לא היה מעיין בהם היטב, לזה אמר מכתם לדוד אני מהניג עצמי כמך ואני שונה לתלמידי על גבי קרקע שמרני שלא אכשל בדבר הלכה "כי חסיתי בך" ולא רציתי ללמד על גבי כרים לפי שבטחתי שאין שום נזק נמשך ממדת הענוה.

וזהו כוונת הכתוב "למנצח על שושן עדות מכתם לדוד ללמד בהצותו את ארם נהרים ואת ארם צובה וישב יואב ויך את אדום בגיא מלח שני עשר אלף", ע"כ. והנה דברים הללו ד"עדות מכתם לדוד ללמד" אין להם מובן דמה הוא העדות? ועוד מאי קאמר "ללמד" דמה בא ללמד. עוד יש לדקדק במה שאמר "בהצותו את ארם נהרים.." מה התייחסות לזה עם הקודם?

ובמה שבארנו יתבאר דכבר נתבאר דמה שהיה עירא היאירי מלמד על גבי כרים הוא כדי לעיין בשמועות קשות היטב ודוד היה משפיל עצמו ואף בשמועות קשות היה מלמד על גבי קרקע. והנה אף שלמדנו שדוד היה עניו במאד מאד מכל מקום אפשר שדוד לא צדק בזה ועירא היאירי שהיה שונה על גבי כרים כדי לעיין בשמועות קשות היה יודע לכוין את ההלכה לתלמיד ואדונינו דוד לא ידע. והמבחן לזה שדוד אף שהיה יוב עם תלמידיו על גבי קרקע היה מעיין בהם היטב הוא מאי דאמרינן בפרק ב דמכות א"ר יהושע בן לוי מאי דכתיב עמודות היו רגלינו בשעריך ירושלים שערים המצויינים בהלכה שהיו עוסקים בתורה, ע"כ. ואין ספק שסגולה הלזו שיש לעוסקים בתורה שנוצחים במלחמה הוא דוקא היכא דסלקא ליה שמעתתא אליבא דהלכתא הא לאו הכי פשיטא שאין להם מעלה הלזו. ומה גם אם הוא סיבה שאינו מעיין היטב כגון הך דדוד דאם היה יושב על גבי כרים כרבו היה מעיין היטב ומכוין את ההלכה לתלמיד ובסיבת מה שהיה מלמד על גבי קרקע אינו יכול עיין בשמועות קשות היטב פשיטא שאין לו מעלה זו שהיו עומדות רגליו במלחמה.

ומהרימ"ט בדרשותיו פרשת שופטים דרוש שני דקדק שלמה תלה השבח הזה בשערי ירושלים והלא בכל מקום שעוסקים בתורה יש מדה זו? וכתב שבא לרמוז על ב"ד הגדול שבירושלים כי אז ודאי אנו בטוחים שיעמדו רגלינו במלחמה בהיות לנו מקום קבוע לתורה ולתעודה, ע״כ. ואפשר דהכוונה היא לפי שמשם תורה יוצאה לישראל ואין בהם נפתל ועקש וכמבואר.

וזהו כוונת הכתוב עדות מכתם לדוד ללמד כלומר מה עדות יש במה שהיה מך ללמד, כלומר בשעה שהיה מלמד היה עניו ולומד ע״ג קרקע דמאן אמר לן דצדק דוד בזה דדלמא לא צדק ולא היה מעיין בהם היטב, לזה אמר העדות לזה איך דוד צדק הוא בהצותו את ארם נהרים ואת ארם צובה וישב יואב ויך את אדום בגיא מלח שנים עשר אלף, הנה מנצחון זה תדע ותשכיל איך הלכותיו של דוד היו ברורות כשמש ומשום הכי היו רגליו עומדות במלחמה.

ובזה יתבאר המאמר שהתחלנו דאחר שספר הכתוב גבורותיו של דוד שהיה יושב בשבת ודרשו על זה שהיה יושב בישיבה ע״ג קרקע ודרשו עדינו גם כן על מה שהיה מעדן עצמו כתולעת, ופרש״י כופף עצמו ידיו ורגליו ביחד ויושב ל א ח , ע״כ. סיימו ואמרו העצני בשעה שיוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ על שמנה מאות חלל בפעם אחת שהיה זורק חץ ומפיל שמנה מאות חלל בפעם אחת, ע״כ.

ואני תמיה בזה אטו אצל החסידים ואנשי מעשה הוא שלמות היותם גבורים, ומגדולי המפרשים אמרו דמאי דאמרינן אץ הנבואה שורה אלא על חכם וגבור דהיינו גבור הכובש את יצרו אבל סתם גבורה אינה נחשבת אצל השלמים. ועוד מה יחוס יש במה שהתחיל לשבח לדוד בפעולות שכליות דהיינו יושב בשבת, וחזר בשבח גופניי דהיינו שהיה גבור.

ועם מה שכתבנו יתבאר דהכל הוא דבר אחד שכבר נתבאר דעירא היאירי היה שונה על גבי כרים וכסתות כדי לעיין היטב ודוד היה עניו והיה שונה על גבי קרקע, ולזה אמר דמאן אמר לן דצדק דוד בזה דדילמא מתוך שהיה שונה על גבי קרקע לא היה מעיין בהלכות הקשות היטב, לזה בא הכתוב לומר אני מראה אותך הלכותיו של דוד איך היו מכוונות להלכה והוא אומרו העצני שכשהיה יוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ וזורק חץ ומפיל שמונה מאות חלל בפעם אחת, והנה מגבורה זו תדע ותשכיל איך הלכותיו של דוד היו בתכלית העיץ אין בהם נפתל ועקש דמי גרם לרגלינו שיהיו עומדות במלחמה שערים המצויינים בהלכה. נתבאר מכל זה שהיות האדם משפיל עצמו בעסק התורה היא מעלה גדולה שאין למעלה הימנה ונשתבח בה דוד.

וביוצא בזה ג״כ מצינו לדוד בפ״ק דברכות לדוד שמרה נפשי כי חסיד אני כך אמר דוד לפני הקב״ה רבש״ע לא חסיד אני שכל מלכי מזרח ומערב יושבים ־ אגודות אגודות בכבודם ואני ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ושליא כדי לטהר אשה לבעלה, ולא עוד אלא שכל מה שאני עושה אני נמלך במפיבושת רבי ואומר לו מפיבושת רבי יפה דנתי יפה חייבתי יפה זכיתי יפה טהרתי יפה טמאתי ולא בושתי, א״ר יהושע בדיה דרב אידי מאי קרא ואדברה בעדותיך ע ד מלכים ולא אבוש תנא לא מפיבושת שמו אלא איש בושת שמו ולמה נקרא שמו מפיבושת שהיה מבייש פני דוד בהלכה, ע״כ. ויש לדקדק במה שאמרו תנא לא מפיבושת שמו אלא איש בושת שמו כר דמאי איריא דרשא זו הכא, דבשלמא אם היו מביאים שום פסוק דמפיבושת היה שייך לומר תנא לא מפיבושת שמו וכו׳ אבל הכא לא החכר מפיבושת אלא אגב גררא דדוד היה נמלך בכל מה שעושה עם רבו ואומר מפיבושת רבי וכו׳ ואץ דרך התלמיד בכיוצא בזה לדרוש שמות.

וממי רבותיי שמעתי עם ההיא דאמרינן בפרק חלק דאסור לאדם לקרא לדבר כשמו ומפני זה נענש גיחזי מפני שקרא לרבו בשמו שנאמר זאת האשה חה בגה אשר החיה אלישע, ולפי זה הוקשה לסתמא דתלמודא דהיכי קרא לרבו בשמו שהיה אומר מפיבושת רבי יפה דנתי כר לזה תירצו דמפיבושת אינו שם העצם כי אם שם התאר ומשום הכי קראו דוד בשם התאר.

וכסירכא שדנתי לפניהם שרש״י פירש עלה ההיא דאמדינן זה הקורא לרבו בשמו שאומר פלוני ואינו אומר מורי ר׳ פלוני, ע״כ. ומק ז״ל בכסף משנה פ״ה מהלכות תלמוד תורה הביא דברי רש״י הללו וכתב ומקרא מסייעו דקאמר יהושע אדוני משה, ע״כ. אלמא דליכא איסורא אלא במזכיר שמו דוקא בלתי שום כנוי, אבל באומר אדוני או מורי שרי להזכיר שמו וא״כ הכא שדוד היה אומר מפיבושת רבי ליכא איסורא.

יאפשר ליישב דבריהם דדוקא כשמזכיר התאר מקודם כגון אדוני משה או מורי פלוני שרי, אבל לומר פלוני מורי שמזכיר שם העצם קודם התאר אסור, ולומר ג״כ משה אדוני היה אסור, והכא גבי דוד שהיה אומר מפיבושת רבי שמזכיר שם העצם קודם הכינוי אסור ומש״ה אמרו לא מפיבושת שמו אלא איש בושת כר ותבלין מצאתי לחילוק זה.

ולי יראה ליישב באופן אחר ונדקדק עוד במה שאמר דוד ולא עוד אלא שכל מה שאני עושה אני נמלך במפיבושת וכר, דמאי האי דקאמר ולא עוד אלא, דאם דוד בא לשבח את עצמו במעשיו הטובים ואמר שהיו ידיו מלוכלכות בדם ובשפיר שלא כדרך המלכים יאמר ועוד יש לי מדה אחרת שכל מה שאני עושה אני נמלך במפיבושת, ומאי האי דקאמר ולא עוד אלא וכו׳ כאלו הם דברים סותרים זה לזה.

ונראה תהו מה שהוקשה לסתמא דתלמודא ולזה תירצו תנא לא מפיבושת שמו אלא איש בושת שמו כו׳ והכוונה דהדבר ידוע דעירא היאירי היה רבו מובהק דדוד ומפיבושת לא היה רבו מובהק, וכדאמרינן כששי רעירובין רב המנונא רמי כתיב בלבי צפנתי אמרתך וכתיב' בשרתי צדק בקהל רב, כאן בזמן דעירא היאירי קיים כאן בזמן דעירא היאירי לא היה קיים. ואמרינן באחרון דכרכות* אמרי דבי ר׳ ינאי מאי דכתיב כי מיץ חלב יוציא חמאה ומיץ אף יוציא דם במי אתה מוצא חמאה של תורה במי שמקיא חלב שינק משדי אמו עליה, ומיץ אף יוציא דם כל תלמיד שכועס עליו רבו ושותק זוכה להבחין בין דם טמא לדם טהור, ע״כ. נמצינו למדין שמי שירצה להיות בקי להבחין בדמים בין דם טמא לדם טהור הולך אצל רב שיכעוס עליו וישתוק ואז זוכה לזה כדכתיב ומיץ אף יוציא דם ופרש״י ז״ל על מפיבושת שהיה מבייש פני דוד בהלכה שהיה אומר לו טעית, ע״כ.

ובזה נבא לכוונת המאמר שאם דוד לא היה בקי בדמים היה מוכרח לילך אצל מפיבושת כדי שיבייש פני דוד ויאמר לו טעית וישתוק דוד ואז היה זוכה דוד להבחין בין דם טמא לדם טהור. וזהו שאמר רבש״ע ראה חסידותי שאני ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ושליא כלומר שאני בקי בהלכות דמים ולא הייתי צריך לילך אצל מפיבושת שיכעום עלי ואשתוק ולא עוד אלא אף שאני בקי בדמים כל מה שאני עושה אני נמלך במפיבושת רבי, והוקשה לסתמא דתלמודא מה קשר יש מה שהיו ידיו מלוכלכות בדם ושפיר ושליא עם מה שהיה נמלך עם מפיבושת רבו, לזה השיבו תנא לא מפיבושת שמו אלא איש בושת ולמה נקרא מפיבושת שהיה מבייש פני דוד בהלכה והיה אומר לו טעית וא״כ שפיר קאמר דוד ולא עוד אלא שכל מה שאני עושה אני נמלך במפיבושת רבי וכו׳ כלומר דכיון שאני ידי מלוכלכות בדם ושפיר ושליא לא הייתי צריך לילך אצל מפיבושת שיכעוס עלי ויאמר טעית ואעפ״כ הייתי נמלך עם מפיבושת לקיים ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש.

והנה מה שאמר דוד ולא עוד אלא כו׳ הן הן הדברים שאמר ואל תצל מפי דבר אמת עד מאד וגו׳ ואתהלכה ברחבה וגו׳ ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש, ומאי דאמרינן דכל שהיה עושה דוד היה נמלך במפיבושת ילפינן לה מהאי קרא דואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש וכדאיתא בגמרא. והנה כי היכי דמועיל לתלמיד מה שכועס עליו רבו ושותק להבחין בין דם טמא לדם טהור הכי נמי מועיל לשאר דינים וכדאמרינן בגמ׳ ומיץ• אפים יוציא ריב כל תלמיד שכועס עליו רבו פעם ראשונה ושניה ושותק זוכה להבחין בין דיני ממונות לדיני נפשות, דתנן ר׳ ישמעאל אומר הרוצה שיתחכם יעסוק בדיני ממונות שאין לך מקצוע בתורה יותר מהם שהם כמעין נובע. ורש״י פירש ואל תציל מפי דבר אמת אל תבדיל מפי דבר אמת ול״א מצאתי דבר אמת עד מאד בכל הוראותי ובכל דיני שלא אכשל בהם. ועוד כתב ואתהלכה ברחבה בהלכה הרווחת ופושטת בישראל, ע״כ.

ובזה נבא לכוונת הכתוב שדוד התפלל ואל תציל מפי דבר אמת עד מאד שכל הוראותיו וכל דיניו יהיו כדין שלא יכשל בהם, ועוד התפלל ואתהלכה ברחבה בהלכה הרווחת ופושטת בישראל וכיון שהוראותיו הם רווחות ופשוטות בישראל הוא סימן שהן כדין וכדאמרינן בעלמא 48 אם הלכה רופפת בידך פוק חזי מאי עמא דבר. ואמרינן בפ״ו דפסחים שאמר להם הלל הלכה זו שמעתי ושכחתי אלא הנח להם לישראל אם אץ נביאים הם בני נביאים הם, ונמצא שעשו כדין שאמר כך מקובלני מפי שמעיה ואבטליץ. הרי שמה שישראל עושים הוא הוראה על אמיתות הענץ. ואמר אע״פ שאני מתפלל לפניך שכל הוראותי יהיו כדץ כהלכה הרווחת ופושטת בישראל לא בשביל זה אמנע את עצמי מלילך אצל מפיבושת אף שהוא מבייש אותי ואני שותק אלא ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש, ואע״פ שלא הייתי צריך לזה מאחר שכל הוראותי הם כדין אעפ״כ אני אוהב מדת הענוה בעסק התורה עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר.