פרדס רמונים לא ט

פרק תשיעי:

ואחרי היות הגוף הזה בנוי בנין נחמד וחשוב כזה המבואר בפ' הקודם. עוד טובה כפולה כי באברים הנחמדים האלה יורכב רוח חיוני אשר אין הרוח ההוא ממש נאצל ממקום גבוה. אמנם יתהוה בתוך הגוף מצד זיכוך החמרים אל מדרגת הצורה והבריאה ההוא. ומצד עליות החמר והעפר אל מצב צורת האדם כמו שביארנו בשער היכלות (פי,). ועל הרוח החיוני הזה הוא משכן הנפש ועל הנפש הרוח ועל הרוח הנשמה, ובזה נחלקו (התנאים,) [המפ'] כאשר נבאר.

וקודם ביאור ההקדמה הזאת ראוי לבטל דעת קצת המפרשים שאמרו שהעצמות משכן לרוח והבשר משכן לנפש ורצו להכריח ענין זה מן הכתוב שאמר (איוב יד, כב) אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל. והם אומרים מאחר שהנפש מתאבלת מכאב הבשר הרי ודאי שהבשר מרכבה לנפש. ואין סברא זו עולה יפה מכמה טעמים. ראשונה שאם הוא כן שהבשר מרכבה לנפש והעצמות משכן לרוח א"כ היה מן הראוי שאחר הקבורה ככלות הבשר תסתלק הנפש ותשאר הרוח שם בעוד שהעצמות קיימין ואין הדבר כן. אלא אדרבה הרוח תשוב אל האלדים אשר נתנה אל גן עדנים והנפש בקבר מעדנת את הגוף או להפך הכל לפי המעשה. וכן בארו בזהר פ' תרומה (דף קמא, עב), וכבר כתבנו מזה קצת לעיל בפ"ג. וכן בפרשת אחרי (דף ע, עב).

ועוד כי אחר שהנפש היא למטה ממדרגת הרוח ודאי אם כן היה ראוי להיות שהרוח שחיותו גדול יהיה משכנו בבשר שחיותו גדול מהעצמות בבירור כי הבשר בה מתפשטים הוורידים הדופקים ובלתי דופקים ומרגיש ודאי בחיות יותר מהעצמות.

וקשה מכלם, כי הרשב"י ע"ה (בפ, לך) מפ' כדפי' כי יש רוח חיוני שבו משכן הנפש כאשר נבאר. ועתה נבא בביאור השתלשלות הנשמה הזאת מתחלתה ועד סופה. כבר קדם לנו בשערים הקודמים מענין האותיות ורוחניותם כי לא דבר רק הוא. וכן הענין ממש בהבל הפה מההבל מתהוה אותיות ורוחניות ונשמה שהם מסתלקים מעלול לעילה עד המקום הנרצה אליהם המיוחדים בשרשי הנשמה הזאת.

וזהו ענין שמים החדשים וארץ החדשה הנעשה מחידושי תורה כמו שנדרש בזהר בראשית (בהקדמה דד, ודה) ובפ' קדושים (דף, פה) כי כאשר יחדש האדם חידושי תורה אותם האותיות המתהוות ומצטרפות בפיו יתהוה מהם רוחניות וענין נחמד. וזהו ענין התפלה שאכתריא"ל מקבל אותה וקושר כתרים לרבו כדפי' בערכו. וההקדמה זו היא מפתח לכמה היכלי תורה.

ולזה אז"ל מצות צריכות כונה [דהיינו כוונה לצאת י"ח] וכלם הסכימו שאם כונתו שלא לצאת י"ח בוודאי שלא יצא (ע בי, סי).

והענין כי בהיות האדם מקיים המצות הגופניות הנה הם יהיו גוף ומשכן לרוחניות כונתו הנמשך מנשמתו. והכונה מתלבשת במעשה המצוה. ולכן כאשר אין למצוה כונה הנה לפי האמת היא כגוף בלא נשמה. ומזה נקיש כי כל עוד שתגדל כונת האדם במעשה המצות הנה לפי שיעורה תגדל רוחניותיה ותעלה מעלה מעלה דרך המדרגות כדפי' לעיל בפ"ו.

ואחר היות הקדמה הזאת אמיתית ונכונה הנה בהיות האדם מתייחד עם בת זוגו בטוב ובכונה שלימה לעבודתו ית' כדי ליחד החתן והכלה ולהמציא אליו מתוך כך נשמה מהקדושה הנה אז באמת ימציא לו השי"ת נשמה מתוך נשמות הקדושות. ומה גם אם קדם לו אל הזווג התפלה הנחמדה הידועה. הנה עאכ"ו טובה כפולה שיתהוה מן המעשה ההוא גוף וטפה מוכנת לנשמה קדושה. והנה כמו שביחוד הזכר והנקבה הגופניים כן ביחוד הנשמות הנעימות אשר גם להם זכר ונקבה ויפעלו בטוב כוונתם ברוחניות נפש רוח ונשמה להתלבש הנשמה במעלותיה העליונות. והכונה הזו הנחמדת היא הטפה שמעלה אותה המלאך הממונה על ההריון דליכא למימר דטיפה גופניות קאמר.

והנה כזה פירש בזהר (בראשית דף, נד) בקרי ונגעי בני אדם שמתעברין הרוחות מקרי. והוקשה להם שאחר שהאדם גשמי איך אפשר שיתעבר ממנו הרוח הפשוט עם היותו טמא. ואמרו שאין העיבור מהטיפה כי הטיפה נמשכת באיבוד אמנם מתעברת מהתאוה ההיא שהאדם מתחמם בה להזריע ופי' בשער היכלות הטומאה פ"ב. וכן הוא לענין הקדושה כדפרישית. ואז בהעלות הטפה ההיא ר"ל כוונתו הקדושה והרוחניות לפי האדון יי' צבאות בעל המשפט ונשפט עליה. וכפי הכנתה כן גזרת האדון בחיוב הנשמה הנשפעת ונתנת בטפה ההיא.

ועתה יתגלה לנו ענין המצוה שישא אדם בת ת"ח כדי שתהיה נשמתה זכה וברה ותכוין דעתה לשם שמים. וכן הענין מה שאחז"ל (שבועות דף, יח) המקדש עצמו בשעת התשמיש כו'. וכן ענין היתר בעילת המעוברת והמניקה ואינו נק' זרע לבטלה ח"ו, מפני שעם היות שאינו לענין הולדה גשמית הוא לענין הולדה רוחניות כי בטוב כונתם יתייחדו חתן וכלה העליונים כמו משאר מעשה המצות.

וזהו סוד אברהם ושרה שהיו מולידים נשמות לגרים כדפי' רז"ל כי ע"י כונתם היו מתייחדים החתן והכלה ומולידים בסוד ההולדה העליונה המבוארת בשער מהות והנהגה נשמות קדושות לגרים ההם והיינו (בראשית יב, ה) ואת הנפש אשר עשו בחרן. ונחזור לענייננו שאז בהיות הטפה ההיא לפני המלך נשפע עליה נשמה.

וכבר נתבאר בזוהר בסבא (דמשפטים דף, קב) כי בהיות האדם משתמש בבת זוגו מכניס בה נצוץ מרוחו והרוח ההוא עומד בתוך גופה מתקשקש בה כמבואר הענין הזה שם בארוכה. ומזה נקיש אל הנשמה העליונה השלוחה אל הולד תתלבש בטפה הרוחניות בתוך נשמת הנקבה ונמצאת הנקבה מעוברת היא בעצמה ומעוברת בנשמתה.

ואין תימה בזה כלל כי כן הדרך אפי' בזכרים שמתעברים [בעיבור נשמה אחרת] כענין פנחס שנתעבר בנשמת נדב ואביהוא כמבואר בזוהר פרשת אחרי (דף נז, עב) ופרשת פנחס (דף, ריז.) וכענין אדה"ר שנצטרף באברהם יצחק ויעקב כנדרש בזהר וספר ר"מ ובתקונים. וענין בחי' העיבור הוא סוד מסודות הגלגול. ולכן אמרו (חזל ערכין, דז) עובר ירך אמו ואין ממתינין לאשה מלהענישה מיתה עד שתלד כי כמו שנטמאת נשמת האשה בתוך הקליפה בעבירה ההיא כן נטמאת נשמת העובר ושתיהן צריכין טהרה ולכן ימותו שניהם ואין ממתינין להם עד שתלד. ודי בהערה זו אל מעלת המשכת הנשמה ומתוכה יפתחו להמשכיל כמה מסתרי המלך :

עתה נבאר ענין שכינתה בתוך הגוף הנגוף. והוא כי עיקר משכן הנפש הוא כח החיוני אשר באדם אשר הכח ההוא טבע מטבע בו כדמיון החיות בבהמות ואינו דבר נאצל עליו כענין ז' חלקי האדם שבארנו בפ"ד. ולכן יש שקראוהו נפש הבהמיות שהוא כח חיות הבהמות ואין לה ידיעה עיקרית בעולם אלא הוא אד עשניי שוכן בחלל הלב מתפשט בכל הגוף והוא חיות המתהוה מתוך העלות העפר הזה אל מדרגת צורת האדם כמו שהיו בוראים אותם האנשים המתעסקים במעשה ספר יצירה כדפי' בשער היכלות (פי,). ולהיות כי כח החיוני הזה הוא משכן לנפש הוצטרך להיות כדמות הנפש הנאצלת בתכונתה ואברים הפנימים הנעימים המבוארים בפ' הקודם, והוצרך אל החיות הזה להיותה מתפשטת ומסתעפת כענין הדמות אשר לגוף.

ומפני שהנפש הזאת עדיין היא דקה ביותר הוצרך להיות לה ענין דק שבו תתלבש והיינו הדם הדק שבוורידי הלב והם הוורידים החיים הדופקים. ומטעם שאם מחיות הזה המתפשט בורידים ההם בלי הצטרפות עצמות וגידים לא היה יכול להתקיים כלל כי לא יהיה עומד לחולשתו והיה נפסד ודבר קל יזיקהו. לזה הוצרך לערוך מערכת עצמות שהם כדמות גשרים שעליהם מתפשטים העורקים האלה. ומפני היות העצמות קשי המשוש ומקומות בולטים ומקומות שוקעים הוצרך להשוותם בבשר בתכונתם הנבחרת עם התדמות הצורה אל הצורה העליונה כדפי'.

ומפני שהבשר היא בלתי בעלי שמירה מתוך רכות טבעה כי היא רפה ומתמסמסת והולכת, לכן הוצרך לקרום עליה העור שהוא גדר וסייג לבל יפסד הבשר ולא יתקלקל.

ומטעם שלא יפגם הבשר ויפסד מעצמו הוצרך להיות תעלות משקים הגידים והם וורידי הכבד שהם מתים שאין בהם כ"א השקאת הבשר לשיגדל ויתעדן ויהיה מלוחלח וישוקה על ידם תמורת מה שניתך מחום הטבעי. זהו הקצור הצריך אלינו מחכמת טבע הבריאה אל הנשמה.

והנה על רוח החיוני ההוא יהיה משכן הנפש. וראיה אל הכח החיוני הזה הוא בעת שינת האדם בהסתלק הנפש לחשוב לפני קונה ישאר הרוח החיוני ההוא יושב וזן ומפרנס תכונת האדם וזהו ענין רוח החיוני הנושב בו הנשימה וכחות הגוף אשר לו, כדמיון כח העכול ושאר כחות הנפש כגון כח המושך והדוחה וכו' המבואר אצל חכמת הטבע.

ונתבאר ענין זה בזהר פ' לך לך (דף, פג) וז"ל ת"ח נפשא דבר נש כד סליק לערסיה נפקת מיניה וסלקא לעילא. ואי תימא דכלהו סלקין לאו כל חד וחד חמי אפי מלכא אלא נפשא נפקא וסלקא ולא אשתאר ביה בהדיה גופא בר חד רשימו דקוסטא דחיותא דליבא. ונפשא אזלת ובעיא לסלקא וכו' עכ"ל.

והכונה מבוארת כי בעת שינת האדם נפשו מסתלקת ממנו ולא נשאר בגוף כ"א רוח חיוני בעלמא והוא לפי האמת החיות הטבעי אשר בגוף והוא הנעשה מרכבה לנפש והנפש אל הרוח והרוח אל הנשמה וכל זה ע"י הצלם הנכבד כמבואר לעיל בפרקים הקודמים. והנה עתה לא יפלא בעינינו היות הנשמה מתחברת אל הגוף עם היותו גשמי והנשמה הויה דקה ורוחניות.

והנה נכלל החלק השני. ועתה נבא בביאור חלק השלישי והוא ענין פגימתה בעצמה ופגימתה בשערים הנכבדים: