פרדס רמונים לא ז

פרק שביעי:

הנרצה בפרק זה לבאר ענין זה הנמצא בזהר פ' (אמור דף, קא.) וז"ל: כמה דתנינין דעובדין טבין דעביד בר נש בהאי עלמא עבדין ליה בההוא עלמא לבושא יקירא עלאה לאתלבשא בהו. וכד בר נש אתקין עובדין טבין וגברין עליה עובדין בישין ואשגח ביה קב"ה ועובדוי בישין סגיאין ואיהו רשע דאשתכח חטאה קמי מאריה ותוהא על אינון טבוון דעבד בקדמיתא, הא אתאביד הוא מכולא מהאי עלמא ומעלמא דאתי. מה עביד קב"ה מאינון טבוון דעבד האי חטאה בקדמיתא. אלא קב"ה אע"ג דההוא רשע חטאה אתאביד, אינון טבוון וזכיין לא אתאבידו. אית צדיק דאזיל בארחא דמלכא עלאה ואתקין לבושוי מעובדוי [ועד לא אשלים לבושוי אסתלק]. קב"ה אשלים ליה מאינון עובדין דעבד ההוא רשע חטאה ואשלים לבושוי לאתתקנ' בהו בההוא עלמא הה"ד יכין וצדיק ילבש. ההוא חטאה אתקין, וצדיק דא אתחפי ממה דהוא אתקין. הה"ד כסוי חטאה כו' עכ"ל.

וכוונת המאמר עצמו מבוארת. והכונה לפרש פי' הפסוק כסוי חטאה שפירושו שיש צדיק לובש כסוי החוטא כיצד הרי שאדם אחד שעשה קצת מצות ותוהא עליהם אבד אותם כדפי' רז"ל (קדושין דמ, עב) בפסוק צדקת הצדיק לא תצילנו כו' ואמר ר"ל בתוהא על הראשונות. ואמר הרשב"י שאותם המצות שעשה לא נאבדו מכל וכל. דנהי שהוא בהיותו תוהא אבד אותם, אבל הם בעצם לא נאבדו. אבל הקב"ה נותן אותם לצדיק שנסתלק בבחרותו ולא קיים ככל הצורך ומשלים לבושו על ידי פעולתו של הרשע ההוא התוהא. זהו כללות המאמר.

וקשיא לי טובא וכי כמה תוהים יהיו כדי שיזכו הצדיקים ללבושים ההם הנאמר כי הלובשים הצדיקים הם כמנין התוהים שוה בשוה ומעולם לא מת צדיק שיצטרך לכך שלא יהא כנגדו רשע תוהא על מצותיו כדי שילבש הצדיק.

ועוד אם ימותו שני צדיקים ויצטרכו לשני לבושים ולא נמצא כי אם תוהא אחד הנאמר שיפיסו על הלבוש ההוא למי יפול בגורלו או יחדיו חלק כחלק יאכלו.

ועוד היקבע אלהים את האדם. תינח שהרשע ההוא ביצרו הרע תוהא על צדקותיו אשר עשה. אך הנשמה הטהורה העניה שזכתה אל קצת מהלבוש ההוא למה אחר שתקבל עונשה יפשיטוה ערומה כיום הולדה כי אין זה שורת הדין. כי כן דרך הנשמות זה משלים קצת וזה משלים קצת עד שישתלם נשמה אדם אחת גופים. וזה הי' סבת הגלגול לבלתי ידח ממנו נדח. והנשמה העשוקה הזאת טעמה מרירות וזוהמת החוטא ההוא ולא ראתה בטובה כי כל צדקותיו לא תזכרנה ותם לריק כחה ויגיעה. זה ודאי חוץ משורת הדין:

לכן נאמר כי ענין זה יובן בהקדמת סוד הגילגול למי שזכה אל סודו. ונודע כי הנשמה תושלם על ידי גופים רבים והגופים ההם מתנוצץ בהם נשמה כמדליק נר מנר מהנשמה העקרית ואותם הגופים יבלו בטוב ימיהם ונוחלים עולמם שזכו בחייהם. הנה בעל הנשמה העיקרית לא יטעם משלימותיה או ממצוותיה אשר פעלה (קודם בואה, אל) אחרי צאתה מגופה אם תבא אל גוף אחר כי אע"פ שמצד גלגולה ימשך אליה תועלת רב עכ"ז שכר המצות לא יקבל שכרם כי אם הפועל אותם. המשל בזה אם נשמת ראובן תתגלגל בגופו של יהודה לא יקבל ראובן שכר המצות שפעל יהודה ולא יהודה שכר המצות שפעל ראובן עם היות נשמתם אחת היא ומתפשטת לשתי נצוצות. ועם היות שנמשך אליהם תועלת רב לכל אחד מחבירו לפי שבאמצעות שניהם הנשמה משלתמת ונמצאו שניהם זוכים אל נשמות שלימות נקיות וברות. ושעליהם נאמר (דניאל יב, יג) ואתה לך לקץ ותנוח ותעמוד וכו'. ועכ"ז עיקר המצות כל או"א יאכל חלק כחלק מעשיו אם מעט ואם הרבה.

ואחר שכללנו הרב במעט בהקדמה זו נאמר שאין במה"ד כח לאבד נשמת התוהא כי עם היות שהיה תוהא עכ"ז על כרחו הנשמה נשתלמה במעשיו הטובים אשר עשה והגוף הנגוף התוהא יכלה בעפר ונאבד ונכרת מכל וכל. אמנם הנשמה ההיא תתגלגל ובהיות הנשמה הענייה אח"כ בגוף השני צדיק. הקב"ה בחכמתו מקצר שנותיו כדי שלא ידחה גם הוא מארץ החיים כגוף הראשון התוהא ונדחה. והגוף השני הצדיק עם היות שלא פעל המ"ט והמצוות ללבושו. הקב"ה ישלים לבושו במצות שפעל בגוף הא' התוהא ובדין ילבש אותם כי הם משלו יכין וצדיק ילבש כי צדיק היה וצדקות אהב ונקצרו שנותיו ולא ראה בטובה ולא טעם כי אם מעט מיערת הדבש ההוא ובטבע העניין שהצדקות שתוהא הגוף הראשון עליהם הוא לובש אותם כי הנה נשמתו זכתה אל הלבוש הזה קודם בואו הנה ומה גם עתה בהיותו צדיק אלא שמת בקצרות שנים כי אז ודאי תהיה מנוחתו כבוד.

והנה בפרק זה כללנו המרובה במעוט, והנה נשלם חלק אחד שבשער זה. ועתה נבא לבאר חיבור הנשמה בגוף הנגוף עם היותה הויה דקה רוחניות יותר ממלאכי השרת: