פרדס רמונים לא ו

פרק ששי:

אחר כתבנו את כל הרשום בכתב אמת מצאנו מעיר לעזור מאמר א' מפ' פקודי (דף רכט, עב) וז"ל:

ת"ח נשמתא לא סלקא לאתחזאה קמי מלכא קדישא עד דזכאת לאתלבשא בלבושא [דלעילא לאתחזאה תמן. וכן כג"ד לא נחתא לתתא עד דאתלבשת בלבושא דהאי עלמא. כגונא דא מלאכין קדישין דלעילא כו' לא נתתין לתתא עד דמתלבשין בלבושא] דהאי עלמא וכלא איהו כגוונא דההוא אתר דאזיל תמן. והא אוקימנא דנשמתא לא סלקא אלא בההוא לבושא דנהיר.

ות"ח אדם הראשון כד הוה בג"ע הוה מתלבש בלבושא כגוונא דלעילא ואיהו לבושא דנהורא עלאה. כיון דאתתרך מג"ע ואצטריך לגוונין דהאי עלמא מה כתיב (בראשית, ג) ויעש ה' אלדים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם. בקדמיתא הוה כתנות אור אור דההוא נהורא עלאה דשימש ביה בג"ע. בגין דהא גנתא דעדן נהורא עלאה דנהיר משמש ביה. ועל דא אדם קדמאה כד עאל לנו גנתא אלביש ליה קב"ה בלבושא דההוא נהורא ואעיל ליה תמן. ואי לא אתלבש בקדמיתא בההוא נהורא לא ייעול לתמן.

כיון דאתתרך מתמן אצטריך למלבושא אחרא כדין ויעש ה' אלדים וגו'. וכולא כמה דאצטריך. והכא כגוונא דא עשו בגדי שרד לשרת בקודש לעאלא בקודשא. והא אוקמוה דעובדין טבין דבר נש דעביד בהאי עלמא, אינון עובדין משכי מנהורא דזיווא עלאה לבושא לאתתקנא ביה לההוא עלמא לאתחזאה קמי מלכא קדישא. ובההיא לבושא דאתלבש אתהני וחמי גו אספקלריאה דנהרא כד"א לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו. וע"ד נשמתא אתלבשת בתרי עלמין למהוי לה שלימו בכלא בהאי עלמא דלתתא ובעלמא דלעילא. ועל דא כתיב (תהלים, קח) אך צדיקים כו' יודו לשמך, בהאי עלמא. ישבו ישרים את פניך, בההוא עלמא עכ"ל.

והנה מתוך המאמר הזה מתבאר כל חלקי הדרוש אשר אנו בו ביאור שלם. ראשונה במה שאמר נשמתא לא סלקא וכו' והנה כיון שהנשמה היא ערומה עד עלותה מן העה"ז בלבושיה הנכבדות והם לבושי המעשים כדפי' בס"ד וז"ש בלבושא דלעילא פירוש הלבוש הנעשה ע"י המצות הנעשות בעה"ז וזה אי אפשר להשיגם עד בואה להתלבש בעה"ז שהוא עולם קיום המצות והמעשה. עוד באר כי האדם מתלבש מהאור העליון אשר מושך עליו ע"י המעשים כדפי' בפ' הקודם וז"ש אינון עובדין משכי מנהורא וכו' וכדפירשנו לעיל כי ע"י תפלתו ומצותיו יתיחדו הספירות וישפיעו אור גדול ומקבלין דין מן דין ומהאור ההוא חלק שמור לו עד עלותו להתלבש בו.

ועתה בהקדמה זו יובן ענין בריאת אדם הראשון כי הי' עבודתו בעיון ובכונה ובלמוד והשכלת הנסתרות מסודות המצוות העליונות לבד. מטעם כי לא היה צריך אל לבוש עולם המעשה דהיינו לבוש ג"ע שלמטה כמבואר בפ' הקודם. וענין זה מוכרח ואליו כוונו רז"ל (בזהר בראשית, דכז) לעבדה ולשמרה (בראשית, ב). לעבדה אלו מצות עשה, ולשמרה אלו מצות לא תעשה. וראוי לחקור וכי בג"ע נצטרך אדם לחרוש עד שנצטוה לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו כו' והלא אחר גורשו מג"ע נאמר לו בזיעת אפך תאכל לחם (שם, ג). ומזה נקיש אל השאר לקט שכחה ופיאה ומעשר עני שאם אין חריש וקציר לקט שכחה ופאה מהיכי תיתא.

ועוד עני גר יתום ואלמנה איך שייך התם והאריכות בזה ללא צורך.

אמנם הכונה על המצות העיונית ר"ל השכלת רוחניותם. לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו פי' לא תייחד שתי הקליפות האלה יחד. וזהו בהמשכו אחריהם נותן להם כח להתייחד ח"ו. וכן ענין עטיפת ציצית פי' שישפיע אור אל המלכות ויקשטה בקשוטים ההם שהם ד' ציצית ד' כנפים וכו' כמו שנדרש בזהר שהם פנימיות התורה. וזה היה עקר עבודתו ואין לו שם במעשיות חלק כלל. אבל כאשר גורש מגן עדן ספר רפואותיו גרשו עמו. וכמו שהנשמה נתלבשה לבוש גופני כן התורה נתלבשה לבוש גופני. ובחזירתו אל פנימיותי' ויפשוט הבגדים הגופניים גם התורה תפשוט בגדיה ויובנו כלליה ופרטיה ודקדוקיה וסדרי משניותיה בפנימיותה וזהו עסק הצדיקים בג"ע. וענין ל"ת הוא להצילו שלא ימשך אחר הקליפה הסובבת את הגן כמבואר בשער היכלות. ומי יתן ויעמיק המשכיל בדברים האלה וישכיל מעלת העוסק בפנימיות בעה"ז כי פעל בעה"ז מצות העה"ב.

ומה שיש לנו לשאול בזה הוא כי מאחר שפי' רז"ל (שבת דף, קמו.) שכיון שעמדו ישראל על הר סיני פסקה זוהמתן, אם כן למה לא הכניסן אז בגן עדן של מטה ולמה נצטרכו עוד אל יישוב העולם הזה ואל א"י ואל שאר הדברים. והאיר השם עינינו בדרוש הנעלה הזה שפי' מענין הלבושים כי אחר שגורש אדם מעדן אבד את לבושו ונשאר ערום כדכתיב (בראשית, ג) וידעו כי ערומים הם כי נסתלק מהם האור ונשארו הרוחות שלהם ערומים בלי לבוש עד שהלבישם הקב"ה כתנות עור ואויר העה"ז ועמד בעה"ז זמן עד שמתוך המעשה וקיום המצות התלבש בג"ע כדפי'. ולכן עם היות שכשעמדו ישראל על הר סיני פסקה זוהמתן אמת כי זככו חומרם הרבה אבל עכ"ז אלו היו נכנסין בגן עדן היו עומדים ערומים בלי לבוש מפני שעדיין לא קיימו את המצות ובלי קיום המצות אין להם במה להתלבש כדפי'. ולומר שיכנסו שם בלבוש הזה שהם לבושים בעולם הזה עם שנזדכך חומרם, ח"ו לומר כן. ודבר זה לאות (ועמל,) [וסמל] כי אין לחשוב בהיות האדם זך תכלית הזיכוך שיוכל מפני זה ליכנס בחומרו העכור בג"ע בחייו אם לא יפשוט הלבוש ההוא ויכלה מאליו וילבש הבגדים אשר הם מעין העולם ההוא כדפי' במאמר ריש פירקין. כי אפילו אליהו אין עלייתו בין המלאכים בלבוש גופני שהוא מתלבש בהיותו בעה"ז כדפי' בשער ההיכלות. וכן ריב"ל וחביריו (במס כתובות, דף) שהם חיים בג"ע כי גם הם מתלבשים בלבוש הגן והגוף העכור כלה מאליו ונשארו מתלבשים בלבוש מעשיהם הנכונים. וראייה גדולה שהרי פגע שם ברשב"י ע"ה וכי יעלה על הדעת שיעמוד חתן בין השושבינים ושושבין בין החתנים בלבוש נכרי ח"ו. אלא ודאי כמוהו כמוהם כלם שווים לטובה לבושים בלבוש מעשיהם הטובים.

וא"ת אם כן מה ענין מעלתם באמרנו שהם חיים בג"ע כיון שמקרה אחד להם ולצדיקים אשר בגן.

לזה נשיב כי מעלתם רבה מאד כי מי שהוא טועם טעם מיתה הוא מתדבק בחלק המיתה. והקליפות שהם המיתה שולטים בו כענין שליטתם בכל העולם ועפר הוא ואל עפר ישוב ועפר יבלה גופו וגם את יהיה צדיק לא יזכה להתלבש בעדן הגן עד שתכלה גופו כי כן נתבאר בזהר (תרומה דף, קנא.). ועתה ודאי גדלה מעלת הצדיק שלא טעם טעם מיתה וגופו כלה ונשרף מכח האויר הטהור והקדוש ויתלבש שם בלבושו בלי טעם מיתה כי אין שם קליפה ח"ו ואין תימה ממיתת מרע"ה ושאר מיתת הצדיקים הנזכר בתורה כי המיתה ההיא אינה מיתה כי אם גניזה כל א' לפי שעורו ואין צריך להאריך יותר.

והנה נשאר לנו לבאר ענין קצר בחלק הזה ונבארנו בפרק בפני עצמו והוא ענין לבושי הצדיקים :