פרדס רמונים כא ה

פרק חמישי: בשם בן ע"ב והוא מיוחס אל החסד, כי כן ביאר הקדוש רבי נחוניא כאשר נבאר בע"ה. וזה כללו: והו ילי סיט עלם מהש ללה אכא כהת הזי אלד לאו ההע יזל מבה הרי הקם לאו כלי לוו פהל נלך ייי מלה חהו נתה האא ירת שאה ריי אום לכב ושר יחו להח כוק מנד אני חעם רהע ייז ההה מיב וול ילה סאל ערי עשל מיה והו דני החש עמם ננא נית מבה פוי נמם ייל הרח מצר ומב יהה ענו מחי דמב מנק איע חבו ראה יבם היי מום: ונקרא בשם ע"ב מפני שבו ע"ב תיבות. ויש שקוראים אותו אריה מפני שאותיותיו בחשבון ארי"ה שעולה רי"ו. ויחס ר' נחוניא שם זה אל החסד וניקד אותו כמסוים ([[כמסומן {{{2}}}|כמסומן, {{{2}}}]]). אמנם בספר מדבר על פי מגיד אמר שנקודו בשם אהי"ה על הדרך הזה סגו"ל שב"א סגו"ל. והה' אחרונה אין לה נקודה. ועם הנקודות השם הגדול הזה פועל בחזקה. וסוד הסגול הוא סוד הרוחניות כלו סוד האש הלבן והוא בג' נקודות לרמוז אל זה הסוד. וסוד השבא הוא סוד מדת הדין וכדי לפעול בחזקה נתערב עם הסגול כי כלו חתיך דין והסגול הוא רחמים גמורים וזהו סוד אהיה בנקודו ובצירופו ובפשוטו עכ"ל. עוד כתב רבי נחוניא שהוא שם לחסד המתחלקת לע"ב גשרים וכל גשר וגשר יש לו שם א' מאלו. וקראם גשרים משל אל מעבר מימי החסד ושם זה יוצא מפסוק ויס"ע ויב"א וי"ט שני הפסוקים כסדרן והשני ממטה למעלה. כיצד ויס"ע הוא סוד החס"ד ביושר, ויב"א להפך בסוד הגבורה, וי"ט ביושר אל הת"ת. וכן ביארו בזהר מלתא וטעמא. וז"ל בפ' בשלח (דף נא, עב) צרופא דאתוון אילין, אתוון קדמאי רשימין כסדרן באורח מישר. בגין דכלהו אתוון קדמאי אשתכחו בחסד למהך באורח מישר בסדורא מתתקן. אתוון תניינין רשימין בגלגולא למפרע. בגין דכלהו אתוון תניינין משתכחי בגבורה לגלאה דינין וזינין דאתיין מסטרא דשמאלא. אתוון תליתאי אינון אתוון רשימין כסדרן לאחזאה גוונא לאתעטרא במלכא קדישא. וכלא ביה מתחברן ומתקשרן והוא מתעטר בעטרוי באורח מישר ורשים להאי סיטרא ולהאי סיטרא כמלכא דמתעטר בכלא. הכא אתרשים שמא קדישא גליפא בע"ב תיבין דמתעטרי באבהתא רתיכא קדישא עילאה. ואי תימא הני אתוון תליתאי מ"ט לאו אינון כתיבין מנהון לאורח מישר כסדרן, ומנהון למפרע, לישרא להאי סטרא ולהאי סטרא, דהא תנינן אתה כוננת מישרים קב"ה עביד מישרים לתרי סטרי, וכתיב והבריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה וגו' דא קב"ה. רבי יצחק אמר דא יעקב וכלא חד. אלא למלכא דאיהו שלים מכלא דעתיה שלים מכלא. מאי אורחיה דההוא מלכא, אנפוי נהירין כשמשא תדיר בגין דאיהו שלים. וכד דאין, דאין לטב ודאין לביש. ועל דא בעי לאסתמרא מניה. מאן דאיהו טפשא חמי אנפי מלכא נהירין וחייכן ולא אסתמר מיניה. ומאן דאיהו חכימא חמי אנפוי דמלכא נהירין אמר מלכא ודאי שלים הוא, שלים הוא בכלא, דעתיה שלים, אנא חמי דבההוא נהירו דינא יתיב ואתכסייא, אע"ג דלא אתחזייא, דאל"ה לא יהא מלכא שלים, וע"ד בעי לאסתמרא. כך קב"ה הוא שלים תדיר בהאי גוונא ובהאי גוונא אבל לא אתחזייא אלא בנהירו דאנפין. ובג"כ אינון טפשין חייבין לא אסתמרן מניה. אינון חכימין זכאין אמרין מלכא שלים הוא אע"ג דאנפוי אתחזיין נהירין דינא אתכסייא בגויה בג"כ בעי לאסתמרא מיניה. א"ר יהודא מהכא אני ה' לא שניתי לא דליגנא לאתר אחרא. בי אתכליל כלא. הני תרי גווני בי אתכלילן, בג"כ כלא באורח מישר אתחזייא. ואע"ג דאתוון אחידן להאי סטרא ולהאי סטרא כסדרן כתיבין. עכ"ל. ודבריו מתוקים מדבש ונופת צופים ומבוארים ומבוררים. ומתוכו מתבאר היות פסוק וי"ט בתפארת וכן מוכח מתוך המאמר שם. וצרוף השם מפסוק ויבא הוא בגבורה. ובתקונים (תקוני זח, דף) הוא להפך וז"ל ויט משה את ידו על הים וגו' וישם את הים לחרבה בתוקפא דגבריאל שליחא דגבורה דממנא על חרבה, ובג"כ אתמר ביה וישם את הים לחרבה. מסטרא דאוריאל שליחא דעמודא דאמצעיתא אפריש בין מייא ואשא, הה"ד ויבא בין מחנה מצרים דאיהו אשא נוכראה, ובין מחנה ישראל וכו' עכ"ל. הורה בפי' כי פסוק וי"ט הוא בגבורה, ופסוק ויבא בת"ת הפך צרוף השם כי פסוק ויבא הוא מהופך דהיינו דין הגבורה, ופסוק וי"ט ביושר מצד רחמי הת"ת. וקשה. ואפ"ל כי כשנדקדק לשונו היטב שאמר מסטרא דאוריאל וכן אמר בתוקפא דגבריאל משמע כי וישם את הים לחרבה לעולם היה בת"ת וע"י אוריאל מלאכו. אמנם היה בתוקפא דגבריאל מפני כי החרבה (רל הכח, ליבש) הוא מצד הגבורה, לכן נפעל בכח מלאכו עם היות שהיא פעולה נפעלת מצד הת"ת. וכן אמר מסטרא דאוריאל אפריש וכו'. היינו עם היות שהיה הפעולה ההיא בכח הגבורה. כי העומד בין המים והאש הוא הת"ת לכן הוכרח היותה בגבורה מצד בחינתה עם הת"ת, וז"ש מסטרא דאוריאל וכו'. וכן דקדק באמרו עמודא דאמצעיתא כי הוא האיש הבינים זה נראה לתרץ לעת כזו. ובפרושנו אור יקר יתארך הענין בס"ד. ועם היות ששלשה הפסוקים אלה רומזים בג' אבות עכ"ז כלל השם הזה הוא בחסד כאשר נרמז בתפלת רבי נחוניא, וכן עולה חס"ד ע"ב וכן דברי הרשב"י ע"ה במקומות רבים לאין חקר. ואין תימה בדבר, כנודע שאין מהות הפרט ככללו, כי כל אחד מציאות בפני עצמו כאשר הארכנו בשער המציאיות. והנה פרטיו בג' אבות שהם גדול"ה גבור"ה ת"ת וכלו יחד הוא בחסד. ולפי הדרך בצירוף השם המסומן לעיל נמצא ויבא שהוא גבורה בין ויס"ע לוי"ט שהם גדול"ה ת"ת, לרמז על הכרעת הדין אל הרחמים בסוד התקיעות כאשר רמזנו שלהי הפרק הקודם. ובסבת זו כללו חסד. אמנם פרטיו גבורה, וכן עולים אותיות כמנין גבורה רי"ו. וכן מפורסם בדברי הרשב"י ע"ה מקומות רבים. וכענין זה נמצא בזוהר (בהקדמה דז, עב) בענין חבקוק בן השונמית שהחיה אלישע. נתבאר שם, כי ע"י האותיות מהע"ב שמות שהם רי"ו נתקיים גופו ועי"ז נקרא שמו חבקו"ק שעולה רי"ו כמנין האותיות שבשם ע"ב. וע"י הע"ב תיבות נתלבש אלישע להחזיר רוחו אליו. וממה שאמר שקיום הגוף היה ע"י אותיות והשבת הרוח היתה על ידי התיבות, כנראה מכאן בפי' שהע"ב תיבות הם כדמות רוח ונשמה להאותיות. והענין הוא כי התיבות הם קיבוץ האותיות כדמות הענפים הגדולים שהם קיבוץ היניקות הענפים הקטנים והאמירים והעלים. והנה לפ"ז השם כלו בכללו שהוא קבוץ הפסוקים הוא כדמות האילן כלו. והפסוק שהוא קבוץ התיבות הוא כדמות הענף הגדול המתפשט מתוך עצם האילן. ומהענף הגדול הזה יתפשטו כך וכך ענפים שהם תיבות ומתיבה זו יתפשטו עוד ענפים דקים ועלים שהם כך וכך אותיות. ונמצא לפ"ז כי הפרשה שהוא קיבוץ הפסוקים נשמה לענפים שהם הפסוקים והפסוקים יונקים ושואבים שפע ממקוריהם שהוא הפרשה וכן התיבות יונקים מהפסוקים והאותיות מהתיבות וזה נשמה לזה וזה נשמה לזה וזה לבוש לזה. והענין כי הרוחניות העליון הוא עד"ז כי מן המקור העליון מחוייב המציאות יתפשטו י' ענפים צורות רוחניות שואבים שפע ממנו. והוא להם עיקר ושרש ובו תלוי הכל כענבים באשכול. והנה הוא פועל על ידם השינוי והדין והרחמים כדפי'. והוצרך לזה האצילות שיסתעפו מהם עוד ענפים הרבה שבהם יפעלו הם השנויים היותר פרטיים וכן מן הענפים עוד ענפים קטנים עד יתרבו לאין מספר ולאין חשבון. וטעם כל זה מפני כי כל עוד שיתקרב הדבר אל המקור הפשוט יחוייב היותו משולל ומופשט מהשנויים כי הפשוט לא ישתנה. לכן יתלבש בנצוצות המתפשטים ממנו ויפעל בהם השינוי כרצונו כאשר נתבאר עוד בשערים הקודמים. ולכן חוייב מזה היות התיבות נשמה ומקור להאותיות. ונמצא לפ"ז כי כבר אפשר היות התיבות מורות רחמים והאותיות דין, מפני שהתפשטות החסד עילה להגבורה והגבורה עלולה ממנו, כי החסד רביעי לאצילות והגבורה ה' לאצילות, ודא קליפה לדא ודא מוחא לדא. עוד בענין השם הזה למחבר א' בספירה הזאת וז"ל הנה הוריתיך שבחסד הוא בנין העולם, וא"כ יש לך להתבונן שהוא קיומו והוא המעמידו. והעולם מתחלק לד' חלקים שהם צפון ודרום ומזרח ומערב, והם כנגד ד' אותיות שם בן ד' שהוא ידו"ד. ובכל חלק יש לך להתבונן כי יש בו רום ושפל ומיצוע, א"כ יהיו כל הקצוות י"ב. וצריך לך להתבונן שבכל קנה יש כח אחד מחזיקו, והכחות ההם יקראו עמודי עולם. וכל עמוד בהכרח יש לו ו' קצוות שהם ד' צדדים ורום ותחת ובכל אותם הקצוות יש להם כח מחזיקו. ובחשבך קצוי עולם שהם ו' פעמים י"ב יהיו ע"ב, ואם כן יהיו ע"ב כוחות יקראו שמות, וזה שם של ע"ב שמות היוצאים מן הפסוקים בפר' ויהי בשלח. בזולת שהאריך בחלוק השמות אל העמודים, ואין צורך להאריך בו. אמנם שורש ענין זה הוא בספר הבהיר: