פרדס רמונים כא א

פרדס רמונים · כא · א · >>

שער כא - הוא שער פרטי השמות

הנרצה בשער הזה הוא לבאר ענין גדול ונפלא שנמצא ברוב דברי המפרשים ובפרט בתפלת ר' נחוניא בן הקנה, ייחס שם שמות מיוחדים ומפורשים אל הספירות, כמו שם ע"ב ושם מ"ב ושם י"ב וכיוצא בהן. ורצוננו לבאר אותם כל אחד ואחד מוצאיו ותכונתו לכל אשר תשיג ידינו למצוא בהן מי שידבר בהם בין רב למעט, כי דברים אלו הם מסורים בקבלה ולא ניתן להוסיף בהם ולא לגרוע:

פרק ראשון:

קודם שנכנס בביאור פרטי השמות נקדים בפרקים אלו בלתי מושגת הבנתם. וכאשר יראה המשכיל ענין זה יחשוב הקדמה יקרת הערך בכלל השמות האלה, כי בהשכיל בדעתו היות השמות אלה רחוקים מהמדע והתבונה, וכמעט בהם ימצא תיבות בלתי מובנות, בלתי מוגבלים בהוצאת הפה, שידמה אותם היות מעשה נערות או דברי הבאי ח"ו.

חוייבנו להזהיר לבל יהיה כחושבי רע, וידע באמיתות כי אדרבה מעלתם גדולה ועליונה וחקוקים כלם במקום העליון. ומקורם עולה דרך מעלות הסולם מעלה מעלה, עד הגיעם אל המקור המורה על עצמות הספי' ורוחניותם. ונשמת האותיות האלה הם עצמות הספי' בפנימיותם, ושמות המונחים אליהם המבוארים בשער הקודם, שהם לבוש אליהם כמבואר שם פ"א. ולפיכך הם קדושים שאינם נמחקים.

אמנם שמות האלה וכיוצא אשר יש שיהיו גלויים אל הקדושים משרתי עליון והנביאים המדברים ברוח הקודש, ומהם קבלוה התנאים והאמוראים וקבלת איש מפי איש עד למרע"ה מסיני מפי הגבורה. והנביאים ע"ה היו משיגים דרך אותם האותיות בהתבודדות גדול וזכות הנשמה הטהורה - אותו הרוחניות המתלבש באותיות, וסדר יחוד המדרגות, אחת אל אחת, מקבילות הלולאות, משולבות אשה אל אחותה, ואיש באחיהו ידובקו. ובם מכירים קשר העולמות ומוסיפים ידיעה על ידיעתם והיו יודעים כחם ושמושם - לא להשתמש בהם ח"ו - אלא לדעת יכולת קונם.

ומרוב הצרות נסתמו עיני חכמים ונתמעטו הלבבות, ודורשי התורה נחלש כחם מהשיג פשטי הדברים, כ"ש בידיעת הקבלה העיונית הספירי', כ"ש קבלה המעשית, עד שלא נשאר בהם עוצר כח נגד הצרות כ"א הרשב"י ע"ה וחביריו שעמדו וגילו כבשונו של עולם. וגם דבריו אין אנו משיגים מקוצר רוח ומעבודה קשה, כי יודעים אנו בבירור כי אין שכלנו הדל מגיע לקצת מן הקצת בעמקי מאמריו בחכמה הזאת, וכל דבריו נעלמים תכלית ההבדל וההעלם. אכן ע"י הכאת פטיש השכל בקושיות וקליפות שעל ההלכות יצא לנו אור מארובות דקות כסדקי המחט.

עוד היתה סבה אל קבלה המעשית אשר היתה גלויה בימי הרמב"ן ע"ה, והרב ר' אלעזר מגרמיזא רבו, והרב ר' יוסף גיקאטלייא ועמודי עולם כמותם. וכן בימי הגאונים שהיו משתמשים בשימושא רבא ושימושא זוטא. וכל זה גרמו [אבדנו] בעונותינו, כי הם בעצמם לא רצו לגלותם לפי שראו אנשי חסד נאספים ונתמעטו אנשי מעשה, וחששו שמא ישתמש בהם אדם שאינו הגון, כמו שראינו באותם שהיו אחריהם הרבה וקרובים אלינו, כמו יוסף דילה ריינ"א^[1] וכיוצא בו, המחריבים בית אלקינו ומרבים את פרצותינו.

ולטעם זה לא נחקור אחר שמושי השמות עם היותם נמצאים בספרי הקדמונים, זולת בביאורם ממה שיועיל אל העיון.

וממה שראוי לדעת כי כל האותיות הם תלוים בשם בן ד', עד שכמעט קצת האותיות קונה מציאות דומה לו, כמו הא' שצורתה שני יודי"ן ווא"ו שעולה כ"ו כמספר השם. וכן ל' רומז כ"ו, וכן ט' וכן ק'. ואל זה הענין ירמוז צרוף האלפא ביתות עם שם בן ד', וצרוף הנקוד להחזיר הדברים אל מקורם ולהשפיע עליהם מהמקור העליון. ולהיות כי הדברים הרוחניים והחושים והשלהביות יתחלקו לפי מקורם. וזה יורה הנקוד כנרמז לעיל בשער שם בן ד' פ"ד. לכן יוכרח שיצטרף אות השם עם אות האלפא ביתא, ושתיהם עם כל הנקודים אשר יוכלון שאת להיות רומזים אל כל המקורות פרטיים וכללים להיותם נשפעים מהמקור העליון. ובדרך צרופם נחלקו המקובלים. קצתם לא רצו לגלגל צירופו אלא ע"י ה' תנועות המבטא שהם נטיריקון, וא"כ יעלה צרופו בכל אות ואות כ"ה תיבות פנים וכ"ה תיבות אחור. ובעל הסברא הזאת הוא מחבר ספר הניקוד, כשהזכיר סדר הזכרת שם בן ד'. וראינו להעתיק לשונו הנה ואף אם הוא ארוך, להיות כי הוא מועיל לידיעת הזכרתו בידיעת גדולת יוצרינו. וז"ל ידוע שהאותיות אין להם תנועה בעצמם, וע"כ נתן השי"ת בהטבע על פי השכל כוחות בכלל הפה להוציא האותיות במבטא כדמות מציאותם הנמצא בספר. והושמו לאותיות נקודות מורות על תנועת המבטא בהעתקתם מן הספר אל הפה. וא"כ המתנועעים בעצם הם אותיות הפה ובמקרה הם אותיות הספר. והשתתף אל זה הכרח ממקום התנועות החלקיות, כי לא יתנועע שום מתנועע בלתי מקום ובלתי זמן. וחלקי המקום הם הרחוקים. וחלקי הזמן הסובבים הנחשבים בפקודים בשנים ובחדשים ובימים והדומים להם. ומפני הרחוקים צריך אדם לדעת כמה יאריך במבטא כל אות ואות. וזהו סוד ההזכרה. בשעה שתרצה להזכיר את השם הנכבד הזה קשט את עצמך והתבודד במקום מיוחד שלא ישמע קולך לזולתיך, וטהר לבבך ונפשך מכל מחשבות העולם הזה, וחשוב שבאותה שעה תפרד נפשך מגופך ותפטר מן העוה"ז, ותחיה לעולם הבא אשר הוא מקור החיים הנמצאים המפוזרים בכל חי, והוא השכל שהוא מקור כל חכמה ובינה ודעת (אינו, כדמות) ממ"ה הקב"ה אשר הכל יראים ממנו יראה גדולה, והיא יראת המשיג היא יראה כפולה, יראת אהבה ויראת מעלה. וכשבאה דעתך להדבק בדעתו הנותנת בך דעת, צריכה דעתך להסיר מעליה כל הדעות הזרות זולת דעתו המשותפת בינך ובינו על פי שמו הנכבד והנורא, ועל כן צריך אתה לדעת דמות מבטאו וזה ציורו: אי אי אי אי הנה כ"ה פנים.

ועוד יא יאא יא אי אאי אי אי הנה כ"ה פנים.

ועוד יא יא ייא יא אי אי אי אי אי

כ"ה אחור והם אלו יא יא יא יא יא אי אי אי אי אי יא יא ייא אי אי איי יא יא יא יא יא אי אי אי אי אי יא יא יא יא יא

ועל דרך זה בה' וכן בו' וכן בה' אחרונה. ואנחנו קצרנוהו ועוד תקננו אותו על מתכונתו, כי בעל הספר הניקוד בילבלם בדרך שירה להעלים וגילהו בסוף דבריו, ואנחנו ישבנו אותו כראוי וכשורה.

ונחזור לדבריו זהו ציורו כשתתחיל להזכיר א' באיזה ציור שתזכירהו, מפני שהוא מורה על סוד היחוד אל תאריך בו כי אם לפי שיעור נשימה אחת, ולא תפסיק בנשימה ההיא שום הפסק בעולם עד שתשלים כנויו. ותאריך בנשימה ההיא המיוחדת כפי שיעור כח אריכות נשימתך כאחת בכל מה שתוכל להאריך בה, ונגן בא' ובכל אות ואות שתהיה בדמות הניקוד והוא החולם למעלה, וכשתתחיל בהזכרתו תכוין פניך אל פני המזרח לא למעלה ולא למטה, ואתה שב מעוטף בבגדים לבנים מכובסים טהורים על כל בגדיך או טליתך לראשך מוכתר בתפילין לפני המזרח שמשם האור יוצא לעולם ולך"ה קצוות להניע בם ראשך. ובחולם תתחיל מאמצע המזרח וזכך רעיונך ותעלה ראשיך עם הנשימה מעט מעט עד שתשלים וראשיך למעלה, ואחר שתשלים תשתחוה עד הארץ פעם אחת, ולא תבדיל בין נשימת האלף לנשימת האות הדבק בו כי אם נשימה אחת קצרה או ארוכה, או בין אות של שם בישרים או בהפוכים יש לך יכולת להנשים ב' נשימות בלי מבטא ולא יותר אבל פחות הרשות בידך. וכשתשלים כל טור וטור יש לך רשות להנשים ה' נשימות לבד ולא יותר אבל פחות הרשות בידך, ואם שנית או טעית בטור מזה הסדר שוב אל ראש הטור ההוא עד שתאמרהו כראוי, וכדמות החולם הנמשך למעלה נגן בחיר"ק הנמשך למטה ומושך כח העליון להדבקו בך. ובשורק לא תעלה ראשך לא למעלה ולא למטה אלא משיכה אמצעית כנגד הפנים האמצעיים, ובציר"י תמשיך ראשך מהשמאל אל הימין, ובקמץ מהימין אל השמאל. ובכולם אחר שתשלים אם תראה צורה לפניך תשתחוה מיד כנגדה, ואם תשמע קול קטן או גדול ותרצה להבין מה שאומר ענהו מיד ואמר דבר אדוני כי שומע עבדך, ואתה לא תדבר כלל אלא הט אזניך לשמוע מה שיאמר לך. ואם תפחד פחד גדול שלא תוכל לסובלו ואפי' באמצע האזכרה תשתחוה מיד. ואם לא תראה ולא תשמע עזוב הדבר בכל אותו השבוע. וטוב עוד להזכיר פעם אחת בשבוע כדמות רצוא ושוב שעל דבר זה נכרת ברית. ומה אוסיף עוד להודיעך שכבר ידוע הוא שאם חכם אתה מן הרמוז תבין הסדר כלו, ואם תרגיש ששכלך חלוש בחכמה או בקבלה או רעיונך חזקה בהבלי זמן, לא תזכיר אם [את] השם פן תוסיף אז לחטוא. ודע שבין דף של יו"ד לדף של ה"א תוכל להנשים כ"ה נשימות ולא יותר, ובלבד שלא תפסיק בנתיים לא בדיבור ולא במחשבה, וכן בין ה"א לו' ובין ו' לה' רק פחות מכ"ה תוכל להנשים. עכ"ל דברי הרב בעל הספר הניקוד.

ודבריו דברי קבלה מפה אל פה או דברי מגיד. והארכנו בהם להיותם רבי התועלת בידיעת גדולת כבודו של יוצרנו ב"ה. ומ"מ יצא לנו ראייה לגלגול השם באותיות האלפא ביתא עם ה' נקודות לבד ע"ד הצירוף בתיבות ובנקודות כאשר נאריך ונבאר עניינם עוד בשער הצרוף בעה"י. ואמנם המקובלים האחרים בראותם השב"א כי היא תנועה בפני עצמה זולת ה' תנועות, כי היא בינונית בין הפתח והסגול כאשר ביארו המדקדקים, ואם תנועתה נעלמת אצלינו, הוסיפו בצירוף השם תנועתה ונמצאו שש תנועות ועלו אל ל"ו שהם ששה פעמים ששה ע"ד הצירוף כנודע. ויצא מהתנועות וחשבונם פרפראות וגימטריאות לחכמה. ולהיות שהם האריכו בענין הרבה ראינו ליחד לדבריהם פרק בפני עצמו:

---

1. ראו בדף מעשה יוסף דלה ריינה - ויקיעורך.