פרדס רמונים ט ה

פרק חמישי

אחר אשר בארנו בפרקים הקודמים ענין ההכרעה אל שתי המערכות שהם תחתונה ואמצעית - ראוי שנדקדק במערכת השלישית העליונה שהם ג' ראשונות אם יצדק בהם הכרעה, או מי יהיה המכריע.

ובענין אם יצדק בהם מכריע -- כבר היינו יכולים לומר שאין ביניהם מכריע ואינם צריכות אליו מפני היותם רחמים פשוטים. ואפי' הבינה אינה בעצם דין אלא בסבת ההשפעה אל הגבורה (כדפירשנו בשער מהות וההנהגה). ועכ"ז יש קצת סמך מתוך דברי הרשב"י ע"ה שהם צריכים הכרעה כמו שנבאר מפני שהם שרשים אל הפעולות המתגלות.

ויש שחשבו היות החכמה דין גמור, והכתר רחמים והבינה לא כ"כ, והיא מכרעת בין חכמה וכתר. ואמרו שהכתר הם נקודות לבנות תכלית הלובן כמנין כתר, והחכמה ל"ב נקודות אדומות תכלית האודם, והבינה נ' נקודות נוטות אל האודם ואל הלובן. והנה כוונו בפי' היות הבינה מכרעת בין חכמה וכתר. ורצו להסתייע משמה שהיא נקרא בינה מלשון בין כמו (מ"א, יז) "איש הבינים" לפי שהיא מכרעת בין שני המדות כתר וחכמה.

וכבר כתבנו זאת הסברא בשער מהות וההנהגה פ"ה (פרדס רמונים ח, ה). וכן גם כן מבעלי הסברא הזאת הם אותם המציירים כתר אל הימין וחכמה אל השמאל ובינה באמצע כדכתבנו בשער סדר עמידתן פ"א (פרדס רמונים ו, א). עם היות שהרב ר' שם טוב רצה להפך הענין ע"פ דרכו כדפי' שם.

ויש קצת סמך אל הדעת הזה בס' רעיא מהימנא (ח"ג רמז, א) ז"ל:
"ואני בתוך הגולה - דא שכינתא. בה קב"ה אחד, ו' בתוספת ואנ"י, איהו נהר צדיק חי עלמין. ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. מאי עדן? דא בינה, נהר דנפיק מינה - דא ו', בן י"ה, דרגא דרעיא מהימנא. ורעיא מהימנא נפיק מאימא עלאה ואתפשט בשית ספירן עד צדיק, ומיניה אשקי לגנתא דאיהו שכינתא. מאי כבר? כ' - כתר, ב' - בינה, ר' - ראשית חכמה. כתר מימינא, חכמה משמאלא, בינה באמצעיתא. רכ"ב לעילא לעילת העלות. עשר ספירן כולהו אתכלילו בנהר דאיהו אתפשט עד צדיק דאיהו כ"ל - כליל כלא. ובגיניה אוקמוה אילנא רבא ותקיף וכו' ומיניה תליא כלא", עכ"ל.

ופירשו ביאור המאמר הזה, כי הכתר אל הימין בסוד החסד והלובן, והחכמה אל השמאל בסוד הדין והאודם, ובינה באמצע בסוד הרחמים המכריעים בין הימין והשמאל. ולהאמין שיהיה המאמר הזה מלמד לנו על ענין הדין והרחמים וההכרעה - אין ראוי. שהרי הכרחנו בשער מהות וההנהגה כי הכתר רחמים פשוטים, וכן החכמה רחמים ולא כרחמי הכתר, וכן הבינה רחמים ולא כרחמי החכמה. וכן הכרחנו בשער סדר עמידתן שהחכמה ימינית בסוד קו החסד, והבינה שמאלית בסוד קו הדין משום דמינה דינין מתערין וכו', וכל זה בכח מאמרי הזוהר. ואחר שכן האיך אפשר שנאמר שתהיה מכרעת בין הכתר והחכמה ששתיהן רחמים יותר ממנה והיא אינה נוטה אל אחת משתיהן אלא בחינה בפ"ע רחמים מועטים משתיהן בזולת טעמים אחרים שפירשנו? ומן המאמר הזה אין ראייה אל הענין הזה כלל כמו שנבאר.

וזה פירושו:
"ואני בתוך הגולה דא שכינתא" - פי' מלכות שהיא נקראת אני כנודע (ויתבאר בשער ערכי הכנויים בעה"ו). "בה קב"ה אחד ו' בתוספת ואני" - פי' שהוא"ו של "ואני" ירמוז אל הת"ת המיוחד עם המלכות. והכוונה כי שניהם היו עמהם בגלות לשמרם כי צורך הענין הזה היה כדפי' הרשב"י ע"ה בזוהר (פרשת לך דף פ"ה ובריש פרשת שמות) כי הנבואה הזאת צורך שעה היתה.

"איהו נהר צדיק חי עלמין" - פי' הנהר הנזכר בפסוק הוא צדיק חי עלמין שהוא היסוד. וכוון לכנותו בשם חי עלמין, לפי שכונתו לומר שהוא משקה את הגן והיינו כנוייו "חי עלמין" שפירושו שהוא נותן שפע וחיות לכל העולמים. וכונת הכתוב שראה המלכות מיוחד עם הת"ת על היסוד, כדרכה קודם המיעוט ובעת היחוד.

"ונהר יוצא מעדן מאי עדן וכו'" - כונתו בכל האריכות הזה לפי שכונתו לפרש נהר בצדיק כדפי'. וזהו דוחק, שעיקר לשון נהר הוא בת"ת. ועוד שאינו מתיישב לשון "יוצא מעדן", כי בשלמא הת"ת יוצא ממש מעדן שהן ג' ראשונות, אבל יסוד אינו יוצא מעדן ממש כי הוא מקבל מהעדן ע"י הת"ת. ושמא מתוך כך היינו נדחקים לומר ש"עדן" הוא הת"ת והנהר היוצא ממנו הוא הצדיק, ועתה יצדק לשון "יוצא מעדן" כי הוא יוצא ממש מהעדן שהוא הת"ת לפי הדרך הזה. לזה הקדים ואמר "מאי עדן דא בינה" - הכונה שאין כנוי העדן צודק בכל מקום אלא לכל הפחות בבינה או מבינה ולמעלה כאשר נבאר בשער ערכי הכנויים. ואמר "דא בינה" ולא כנוי אחר, להורות שמלת בינה מורה על צירוף הזה שהוא ב"ן י"ה כדמפרש ואזיל שהוא הנהר ת"ת היוצא מן העדן באמיתית.

ואמר "דא ו' דרגא דרעיא מהימנא" לרמוז על מציאות הדעת הנעלם שהוא מדרגת משה רבינו ע"ה כדפי' בשער י' ולא ט' פ"ב (פרדס רמונים א, ב). והוא מציאות ו' כולל כל שש קצוות, והוא מתפשט בתוכם ומשקה אותם בדרך נעלם ונסתר. וכיוון אל הדעת כדי שיתכן היות הנהר בת"ת ויתכן גם בצדיק; מטעם שבסוד הדעת הוא מתחיל מהת"ת ומתפשט והולך עד הצדיק שכן כולל שש ספירות כמנין ו'. וז"ש "נפיק מאימא עלאה" דהיינו דקדוק לשון "יוצא מעדן". "ואתפשט בשית ספירן עד צדיק" - דהיינו שצדיק עצמו הוא נהר מאחר שהוא משך הנהר.

"ומניה אשקי לגנתא דאיהי שכינתא" - פי' כי אם נאמר שיהיה כל עצם הנהר הת"ת לא ידוקדק לשון "להשקות את הגן" מפני שאינו בעצמו משקה אלא ע"י היסוד, וא"כ לא יתיישב לשון "להשקות את הגן". ולומר שיהיה השכינה למעלה עם הת"ת בסוד מקומה קודם המיעוט - אי אפשר, שהרי אמר הכתוב "להשקות את הגן" ו'גן' נקראת בסוד בחינתה במדרגה העשירית. וזהו שדקדק בלשונו ואמר "ומניה אשקי לגנתא", דהיינו ומניה ע"י צדיק כי הוא המשקה האמיתי. ודקדק באמרו "לגנתא דאיהי שכינתא", כי היא נקראת שכינה כשהיא שוכנת ודרה בתחתונים, ובאותה בחינה נקראת 'גן' שהיא בחינה תחתונה המקבלת עליה כל הנטיעות בבחינה שהיא למטה מיסוד. ולכן הוכרח שיהיה היסוד המשקה את הגן וענין הנהר כדפי'.

"מאי כבר וכו'" - להבין ענין הזה ראוי לדעת כי חכמה ובינה הם י"ה כנודע. ולפעמים הם י"ה, שפירושו ששולט הזכר (שהוא י') על הנקבה (שהיא ה'). ולפעמים הם ה"י; שפעמים ששולטת הנקבה על הזכר. ולעולם כתר על שניהם, בין שיהיה כך או כך. וענין אמרנו ששולט ה' על י' או י' על ה' -- הכוונה כי בבינה יש בחינת החכמה ובחכמה בחינת הבינה, בסוד (שה"ש ח, ו) "שימני כחותם", כי אחר ששניהם מתייחדים נחתמים זה בזה ומצטיירים זה בזה. ולהיות שהחכמה הוא הזכר ובחינת הבינה נטפלת לו -- לכן מצדו גובר יו"ד על ה"א והוא זכר, והיינו שנקרא החכמה י"ה. ולהיות שהבינה היא נקבה בערך החכמה, שכן נקראים אבא ואימא - בחינת החכמה נטפלת אליה, לכן מצדה גוברת ה"א על יו"ד והיא נקבה והיינו ה"י מן אלהים.

נמצא לפ"ז כי הכתר לעולם רחמים יותר משניהם ולא ישתנה, אבל חכמה ובינה מתחלפים לפי בחינתם. וביאר הרשב"י כי מצד היסוד גובר ה' על יו"ד, ר"ל כי ביסוד נראים ב' ספי' אלה בינה על החכמה. ואפשר הטעם כי מפני שהיסוד נטייתו אל הדין כדפי' בפ' הקודם, ולכן מצדו מראה בענין הנבואה כח הדין שהוא הגברת נוקבא על דכורא שהוא דין. כדפי' הרשב"י ע"ה כל הויה דשלטה ה' על יו"ד וכו' נוקבא איהי ודינא. ומצד הת"ת שנטייתו אל הרחמים מראה בענין הנבואה כח הרחמים שהם גוברים דהיינו יו"ד על ה"א,

וכן הורה לנו רשב"י בס' רעיא מהימנא (ח"ג יז, א) וז"ל:
"צדיק איהו כליל שית דרגין, ובג"ד תקינו למפתר ביה חלמא בתלת שלומות ובתלת פדיונות דאינון שית בחושבן וא"ו. ואיהו סולם דחלמא דיעקב כליל שית ספירן. מוצב ארצה שכינתא תתאה ודא ה' תתאה. וראשו דא יו"ד ביה איהו צדיק שביעי. מגיע השמימה דא אימא עלאה ודא ה' עלאה. דמסטרא דחלמא ה' שלטא על יו"ד דאיהו רישא דסולמא ה"י מן אלקים. ובג"ד והנה מלאכי אלקים עולים וגו', ולא מלאכי ה'", עכ"ל.

ועם היות המאמר הזה צריך אל ביאור רחב, עם כל זאת מתוכו למדנו כי מצד הצדיק שהוא הסולם שהוא ו' עם היו"ד שהוא ראשו נעשה ז'. והיינו דקאמר ביה דאיהו צדיק שביעי, פי' אחר שהוא עם היו"ד ראש הוי"ו נעשה ז' שהוא עטרה בראש צדיק והיא שבת מנוחה. וראשו זה מגיע השמימה שהיא הבינה. נמצא ה"א של בינה על יו"ד.

ואמר "מסטרא דחלמא" שכן מראה של יעקב היה בחלום. ומצד הצדיק נקראת המלכות "מראה בחלום" כדפי' הרשב"י (בתקונא חי, דף ל) וזה לשונו: "בסתימו דעיינין אתקריאת מראה בחלום, ורזא דמלה אני ישנה ולבי ער. ובפתיחו דעיינין איהי מראה בהקיץ כו'. מסטרא דעמודא דאמצעיתא איהי שכינתא מראה בהקיץ, ומשה בסטריה דכתיב ביה פה אל פה בו אדבר וגו'. מסטרא דצדיק דאיהו אור הגנוז לצדיקים לעתיד לבא {(נוסחא אחרינא לעלמא דאתי) אתקריאת מראה בחלום", עכ"ל.

והנה מתוך המאמר הזה מבואר כי זולת נבואת מרע"ה כל נבואת שאר הנביאים נבואתם מצד מראה בחלום דהיינו מצד הצדיק. וכן פירוש הרשב"י ע"ה בתיקונים (בהקדמה דף ו.) כי נבואת יחזקאל בעשר מראות שלו היה מראה בסתימו דעיינין.

והכלל העולה מכל זה כי המלכות היא "מראה בחלום", ו"סתימו דעיינין" מצד היסוד אשר מצדו הוכרח היות היו"ד תחת הה"א. ולהיות שנבואת יחזקאל היה בסתימו דעיינין כדפירשנו -- לכן נראה לו שהבינה היא למעלה מהחכמה. ובזה יתבאר אריכות לשון המאמר דאמר "עשר ספירות כלהו אתכלילן בנהר דאיהו אתפשט עד צדיק", הכוונה שכיון שכללות הנהר הוא בצדיק, א"כ אין לתמוה שנקרא הנהר כב"ר (שפי' כתר בינה חכמה בהיפוך המדות), ולא נקרא כר"ב (שפי' כתר חכמה בינה כסדר המדות), מטעם שעצם הנהר נמשך לצדיק. וזה להכרח שהנהר הוא צדיק ולא תפארת. שאם הנהר היה תפארת, היה ראוי שיהיו המדות כסדרן דהיינו כר"ב. אלא ודאי הנהר הוא הצדיק שהוא העקר המשך הנהר ומצדו הסדר כב"ר שהוא ה' על י' כדפירשנו.

ובזה נמצא שאין מתוך המאמר הזה ראייה כלל אל המאמרים שהבינה מכרעת בין כתר וחכמה

(עיין בפלח הרימון שער ו פ"ב, ותבין דק ועיין בעסיס רמונים).