פרדס רמונים ח א
פרדס רמונים · ח · א · >>
אחרי שנתעסקנו בשער הקודם בענין הצינורות בכל פרטי חלקיהם, ראינו לבאר בשער זה ענין הספירות במהותם המושג אלינו, אם חסד אם דין אם רחמים. וקצת מדרך הנהגתם כפי המושג אלינו.
- פרק ראשון
רוב המקובלים הסכימו כי הספירות הם כח הכולל הפכים רבים. והמשל בזה אל רצון הנפש כי היא מתהפכת לכמה פעולות, ואם הם כמעט הפכיות, כמו אהבה ושנאה וכעס ושחוק, ושאר הפעולות ההפכיות כאלו. וכן הענין בספירות שיש בהן דין ורחמים; לפעמים היא מתלבשת בדין ולפעמים ברחמים. וכמו שביד האדם לקבל ולהשפיע וכל א' מאלו השני פעולות יתחלקו אל שנים - אם קבלת טוב אם קבלת רע, אם השפעת טוב אם השפעת רע. וכן כמה פעולות. והוא אבר קטן שבאדם מתנהג כפי רצון הנפש. כן ענין הספירות -- יש בכל ספירה וספירה כח לפעול אלף אלפי אלפים פעולות משתנות כל אחד ואחד כפי ענינה וכחה והשגתה וידיעתה וטבעה שהטביע בה המאציל.
וידענו כי ההקדמה הזאת אשר הקדמנו יקשה להמעיין, ויאמר א"כ די היה בספירה אחת ולמה האציל עשר, מאחר שהאחת היא כח הכולל הפכים רבים ובה יוכל לפעול כל הפעולות. ולזה נשיב כי הוצרכו לטעם מה שפירשנו בשער טעם האצילות בפ"ו כי להשיג האדם הנעלם, ר"ל האלקות, הוצרך הגלוי הזה עד עשר גלויים זו למטה מזו כדי שע"י כך יוכלו הנבראים להשיג קצת מידיעת רוממות המאציל. ועוד שאפי' שאנו אמרים שיש בכל ספירה כח הכולל הפכים רבים -- עכ"ז כבר יהיו כמה דברים שמה שתשפיע זו לא תשפיע זו, כאמרם ז"ל (מועד קטן כח, א) "בני חיי ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מלתא". ופי' "זכות" הוא החסד, ו"מזל" הוא כתר. והכוונה כי עם היות שרוב החסדים והטובות הם נמשכים מחסד ושמו מוכיח עליו -- עכ"ז בני חיי ומזוני אינה ביד המדה הזאת, אבל עקרם בכתר, כי הוא המזל העליון. ואעפ"י שהמפרשים פירשו בענין אחר ואמרו ש"זכות" הוא גבורה - עכ"ז כדברינו אלו יתבאר בתיקונים (תיקוני זהר תקונא י' דף כד) וכמו שנבאר בשער ערכי הכנויים בערך זכות.
ועד"ז נבאר כי הבינה היא מקבלת השבים לפיכך נקראת 'תשובה'. ושם עיקר תליית הסליחה והכפרה בכח כתר עליון השופע עליה. ועד"ז הנקמה בגבורה. וכן פעולות שונות נפקדות לספירות, ומה שנפקד לזו לא נפקד לזו. ומה שאמר למעלה שהוא כח כולל ההפכים רבים יהיה על דרך זה, כי בפעולה הנמשכת ממנה צריכה לפעול הפכיים רבים. כענין העין שפעולתו הראות אמנם כולל הפכיים; ראייה רעה או ראייה טובה, ראייה מועטת או ראייה מרובה. וכן הענין בספירות.
המשל בזה השב אל ה' בכל כחו ובכל כונתו כתשובת דוד המלך ע"ה וכל שאר בעלי תשובה אשר שבו אל ה' בכל האפשר בגדר התשובה -- אלו ודאי תשובתם מעולה ומתקבלת ביותר להעלות נשמתם למדרגה הנבחרת אשר לבעלי תשובה. וכאשר לא ישוב החוטא לה' במדרגה הזאת - אזי תשובתו מתקבלת, אבל לא תעלה נשמתו במדרגה הנבחרת ההיא אשר עלתה תשובת דוד המלך ע"ה. וכן מי שישוב ויסגף נפשו סיגוף מעט, ויש מי שיתוודה על חטאו לבד, וכן מי שלא ישוב עד דכדוכא של נפש. וכאלו הדברים אשר במציאות חלקי חלקים אשר אין דעת בני אדם יכול לכוללם כ"א הדעת והכח האלקי אשר לו ית' ויתעלה בהספירות. וכל אלו החלוקות הם לטוב ולהשכיר שכר טוב לעה"ב.
ויש ג"כ עד"ז להעניש. מי שלא התענה ביום הכפורים בה' ענויים התלויים ביום הכיפורים שהיא בינה ודאי, שאין ראוי להעניש מי שאכל עד כדי שביעתו כמי שאכל כזית או שני זיתים. ולא ישתוה מי שאכל ושתה עם מי ששמש מטתו. וכן לא ישתוה מי ששימש עם מי שסך. וכאלו החילוקים הנופלים במציאות אשר אין הדעת האנושי יכול לכללם, כל שכן לשופטם כי אם כח האלקי.
וענין מצות לא תעשה ועשה הם נחלקים ותלוים בכל עשר ספירות. ועם היות שכולם בכללם הן רמ"ח מצות עשה בחסד ושס"ה ל"ת בגבורה -- עכ"ז פרטיהם בי' ספירות כאשר אמרנו. וענשם או שכרם או תביעתם בדין או תיקון הקלקול אשר קלקל החוטא -- הוא תלוי בספירות אשר המצוה רומזת אליה. ופרטיו ודיניו ושכרו וענשו בכלל ובפרט הוא כח הכולל ההפכים רבים אשר אמרנו. שאם היה כח מסוגל בספירה וקנוי בה, הנה אם יטיב לא יעניש, ואם יעניש לא ייטב, ואם ירבה שכר לאחד לא ימעט לאחרים, ואם ימעט לאחד לא ירבה לאחרים. אלא ודאי הוכרח היותם כח הכולל ההפכיים לדון את החוטא או להשכיר את העושה, אם מעט ואם הרבה. וכל אלו הפעולות ברצון המאציל השופע עליהם השגחתו וע"י ספירותיו כאשר פירשנו בשער עצמות וכלים.
ועד"ז יהיה ההנהגה בעולם. ולא יפול השאלה לומר יהיו כל המצות בכח אחד והשפיטה עצמה בכח ההוא - מכמה טעמים. אם מן הטעמים שפירשתי בשער טעם האצילות ופירשנו למעלה. ועוד מפני כי לא המצות הכריחו הספירות - כי הספירות הכריחו המצות; כי בעשותינו המצוה ניחד הכח הרומז אל המצוה שהיא ענף הספירה אל שורשו. וזה רצון קוננו שנייחד ספירותיו - כי באורם נראה אור. כי בהם עצמותו, והוא כבוד מלכותו של עולם, שנתקן היכליו וכסאותיו כראוי לשתהיה שכינתו בינינו. ויש בקצת מהמצות כח להעביר רוח הטומאה מן הארץ והאלילים כרות יכרתון. וזהו כבוד מלכו של עולם שנתקוטט במתקומיו.
וע"ז אמרו חז"ל (סנהדרין קיא, א) "ופערה פיה לבלי חק" - מי שלא קיים אפילו חק אחד, שהיא מצוה אחת, אעפ"י שלא עבר על מצות לא תעשה, עם כל זאת אין לו חלק במידותיו ית' כיון שלא תיקן או ייחד שם איזה מדה לשידבק בה.
עוד נוכל להשיב בטעם ההיא באופן אחר יותר נאה ומתקבל. כי ענין הספירות הן ההתגלות כחותיו העלולים ממנו וכלולים בעצמותו, כאשר יתבאר יותר בשער הצחצחות, וזהו לסבת ההנהגה. והחסד והרחמים והגבורה והנציחה וההודאה והצדקות והמלכות - כולם הם מדות כלולים בו ונעלמים בעצמותו. ולא יפול בזה רבוי במאציל ח"ו כאשר בארנו בשער סדר האצילות, ונבאר ג"כ בשער צחצחות בפ"ג ד'. ועתה הישאל השואל למה עשה האדם בלבושו בתי ידים או בתי שוקיים או בתי האצבעות!? לא! כי נשיב לו כי אחר שזה הלבוש אל הגוף והגוף סבת הלבוש הוכרח היות הלבוש מתייחס אל הגוף בכל חלקיו ובכל אבריו. ואחר שהספירות הם גלוי מדותיו והם לבוש אליהם כאשר בארנו בשער עצמות וכלים בפ"ד - א"כ לא יפול השאלה למה כך ולא כך כאשר אמרנו.
והנה עד"ז נתבאר איך לא יפול השאלה בגוף האדם למה אבריו כך ולא כך ולמה שערותיו כך וכל הדברים כאלה. כי אחר שהגוף הוא לבוש אל הנשמה והנשמה מגלה פעולותיה על ידו, עד שכאשר יחטא ויתטנף יצטייר החטא ההוא בנשמה ואח"כ בגוף, כאשר העיד הנביא במוסריו (ישעיה, ג) "הכרת פניהם ענתה בם וכו'". וכן אמר בזוהר כי בזמן שיש דבר בעיר ח"ו ראוי לכל אדם שיכסה מצחו לשלא יכיר מלאך המות עונותיו החקוקים במצחו. וכן אמרו רז"ל (תענית ל, ב) כל האוכל בשר ושותה יין ערב תשעה באב עונותיו חקוקים על עצמותיו שנאמר ותהי עונותם על עצמותם. וכל זה לסבה שהנשמה מראה בהם פעולותיה והכתמים אשר בה מראה בגוף.
והנה ידוע שהנשמה כלולה מיו"ד כאשר בארנו ב"שער י' ולא תשע" פרק ה' ויתבאר בשער הנשמה. ואחר שהנשמה היא כלולה מכל העולמות העליונים - הוכרח היות לבושה דפוס וצורת הנשמה אשר הוא צורת העולמות העליונים. וזש"ה (איוב יט, כו) "ומבשרי אחזה אלוה". א"כ נמצא לפי זה שהוכרח היות אבריו בתכונה ובפרקים האלה, והעורקים האלה שהם צנורות השפע המושפע אל האברים, וכל הדברים האלה הם מאומתים מצד עצמם ואינם צריכין הכרח. ויתבארו בארוכה בשער הנשמה בחלק ב'.
והנה בזה הוספנו לקח על ענין טעם האצילות מוסיף על מה שבארנו בשער טעם האצילות בסייעתא דשמיא: